תורגם על ידי עמי ברונסקי
הפסיכואנליזה מסדה את הפרוצדורה הטיפולית. מפתיע אם כן, שנכתב כל כך מעט אודות המנגנון המשיג את האפקט הטיפולי. מידע רב הצטבר במהלך ה-30 ,40 השנים האחרונות ומאיר את טבע פעולתו של המוח האנושי. לעומת זאת קיים היסוס רב בישום מידע זה ביחס לתהליך הטיפולי. איני יכול להתעלם מן התחושה שהיסוס זה הנו הגורם לכך שהדיונים הרבים על פרטי הטכניקה האנליטית הותירו אותנו חלוקים. איך נתן להסכים על השאלה מתי ואם לעשות 'אינטרפרטציה עמוקה' , כאשר מושג זה אינו מוגדר כל צרכו ואנו לא יודעים בדיוק מהו המושג אינטרפרטציה ומהי השפעתו על המטופל ?
אם נגיע להבנה מפורטת יותר של פעולת ההליך הטיפולי, יחסכו מאתנו מצבי הדיסאורינטציה שרובנו חווים והתנועה האנליטית תהיה פחות נתונה לחסדי הצעות שונות לשינוי בפרוצדורות הטכניות, השואבות את כוחן מאי הודאות ביחס לטיבה של התרפיה האנליטית. גם אם לא אגיע במאמר זה למסקנות מעשיות, אסתפק בהארת דחיפות הבעיה. הדיון שלי אינו מעשי בעקרו, אלא בעל אופי תיאורטי ואני לוקח מספר פרוצדורות שהן בגבולות הפסיכואנליזה האורתודוקסית, לצד התוצאות שהן אמורות להשיג. הצבתי הנחות בדבר הקשר בין פרוצדורות אלו לתוצאותיהן. ניסיתי להראות שאם השערותיי ביחס לפעולות טיפוליות אלו נכונות, ישנן מסקנות אשר יכולות לשמש כקריטריונים להערכת היעילות של כל הליך.
רטרוספקט
יאמרו שהגזמתי בחשיבות הנושא. "ככלות הכל...הבנו מאז ומתמיד את עקרונות הפעולה הטיפולית האנליטית". בזה אין ויכוח. אדרבא, אתחיל את דברי, בסיכום מקדים של המקובל והידוע, מכתבי פרויד של 1912-1917 'מאמרים על טכניקה' ופרקים 27 ו-28 מ'הרצאות המבוא'.
אנליזת התנגדות
תקופה זו התאפיינה בישום השיטתי של השיטה הידועה כ'אנליזת התנגדות'. שיטה זו שלא הייתה חדשה בזמנה והתבססה על תפיסתו המוקדמת ביותר של פרויד ביחס לתפקודם של תסמינים נוירוטים. תפקודו של הסימפטום הנוירוטי (על בסיס המחקר של ההיסטריה) הוא להגן על אישיות המטופל מפני מהלך מחשבות לא מודע שאינו מקובל עליו ובאותו זמן מספק את המהלך הזה במידה מסוימת. המתבקש מזה הוא שאם המטפל חוקר ומגלה מהלך מחשבות לא מודע ומביא אותו למודעות המטופל, כך שהלא-מודע הופך מודע וכל סיבת קיומו של הסימפטום תעלם, יחד עם הסימפטום עצמו. שני קשיים עלו. אחד הוא שחלק ממוחו של המטופל הציב מכשולים בפני הליך זה והתנגד למטפל שניסה לגלות את הלך המחשבות הלא מודע -  אותו חלק שדחה אותו אל הלא מודע ויצר את הסימפטום. הקושי השני הוא, שגם כאשר המטפל גילה את המקור של המהלך הלא מודע והביא אותו למודעות המטופל, גם אז הסימפטום נותר איתן על מקומו.
ההכרה בקשיים אלו הביאה למסקנות מעשיות ותיאורטיות. תיאורטית, היה ברור שיש מובנים בהם המטופל יכול להפוך מודע לתוכן לא מודע – על ידי המטפל, במובן אינטלקטואלי, ללא מודעות אמיתית, או כפי שפרויד מדמה זאת למפה, במקום אחד התוכן הלא מודע ובמקום אחד המודעות החדשה. ביניהם יש לעשות סוג של חיבור שיביא למודעות אמיתית.(אני הייתי מדמה זאת לשתי תמונות זהות המונחות מול עיניו של מפענח תצלומי אויר, אשר בעזרת מכשיר ראיה, צריך להגיע לראיה סטריאוסקופית, תלת מימדית, מתוך שתי תמונות דו מימדיות). מה שמונע את החיבור הוא מחסום ההתנגדות של המטופל, שהיקשה על חקירת המהלך המחשבתי הלא מודע, שתרם להווצרות המקורית של הסימפטום. סילוק ההתנגדות הזו היה חיוני, כהקדמה להגעת המטופל למודעות אמיתית ביחס למהלך הלא מודע. בנקודה זו עלה הלקח המעשי : משימתנו העיקרית כאנליסטים אינה לחקור את המהלך הלא מודע הדחוי, כמו להיפטר מן ההתנגדות של המטופל אליו.
כיצד אנו פועלים על מנת לסלק את ההתנגדות ? באותו הליך של חקירה והסבר שהפעלנו ביחס למהלך הלא מודע. בנקודה זו, הכוחות המשמרים את ההדחקה, בחלקם לא מודעים, אינם שייכים ללא מודע במובן השיטתי, אלא לאגו של המטופל המשתף פעולה אתנו ולכן הם יותר נגישים. עם זאת האיזון לא יופר והאגו לא יעשה את הפעולה של תיאום מחדש שנדרשת, אלא אם נוכל בעזרת ההליך האנליטי, להעביר כוחות רעננים, לצידנו. על אילו כוחות נסתמך ? ראשית על רצונו של המטופל להחלים, שהביא אותו לטיפול. כמו כן, על מספר שיקולים אינטלקטואלים שנוכל להביא להכרתו. נוכל לגרום לו להבין את מבנה הסימפטום שלו ואת המניע לדחייה של אותו מהלך מחשבתי. נוכל להראות שעבר זמנם של מניעים אלו ואין להם תוקף, שהם היו מתאימים כאשר היה תינוק, אך לא כעת כאשר הוא בגר. ולסיום, נעמוד על כך שהפתרון המקורי של הקושי הוביל אל החולי, בעוד הפתרון החדש שאנו מציעים נותן סיכוי לבריאות. מניעים שכאלה לסייע בעידוד המטופל לנטוש את התנגדותו.
ועם זאת, ממקום שונה לחלוטין, מופיע כוח חדש. כוח זה, הוא הטרנספרנס.
טרנספרנס
ראשית, אעיר שאף שפרויד הבחין בשלב מוקדם בין טרנספרנס חיובי ושלילי, פחות נאמר וידוע על זה השלילי, שכן העניין בדחפים הרסניים ותוקפניים התגבר רק לאחרונה. ההתייחסות לטרנספרנס היא בעקרה כתופעה ליבידינאלית. הוצע שאצל כל אחד קיימים מספר דחפים ליבידינאלים לא מסופקים וכל אימת שאדם חדש הגיע לסביבה, הדחפים הללו היו מוכנים לקשר את עצמם אליו. זה ההסבר של הטרנספרנס כתופעה אוניברסלית. אצל נוירוטים, בשל כמויות רבות של ליבידו שאינו מקושר, הנטייה לטרנספרנס תלך ותגבר. הנסיבות המיוחדות של האנליזה רק יגבירו זאת. ברור שרגשות של אהבה המושלכים על המטפל, הם המקור לכוח הנחוץ על מנת לעורר את האגו לוותר על ההתנגדות, להתגבר על ההדחקה ולאמץ פתרון רענן לבעיותיו הישנות. כלי טיפולי זה, שבלעדיו אין שום הישגים טיפוליים,הפך באחת להיות מוכר. זהו למעשה הכוח המוכר של הסוגסטיה , שננטש לכאורה זה מכבר. כעת נעשה בו שימוש באפן שונה מאוד, למעשה הפוך. בימים הקדם אנליטיים, הוא כוון ליצור הגברה ברמת ההדחקה. כעת נעשה בזה שימוש להתגבר על ההתנגדות של האגו, לאפשר את הסרת ההדחקה.
ככל שעלו יותר פרטים על הטרנספרנס, כך הפכה הסיטואציה ליותר מסובכת. ראשית, הרגשות שהועברו התגלו כבעלות סוגים שונים. לצד האוהבים הופיעו עוינים, שלא עזרו כלל ועקר למאמציו של המטפל. אך גם בנפרד מטרנספרנס עוין, הרגשות הליבידינאליים נחלקו לשתי קבוצות: רגשות ידידותיים וחיוביים שעל נקלה הפכו מודעים, ואירוטיים, שנותרו לא מודעים. האחרונים הפכו לעתים עוצמתיים יותר מדי, עוררו כוחות הדחקתיים של האגו והגבירו את התנגדותו, עד כדי מצב שאינו שונה מטרנספרנס שלילי. מעבר לכך עלתה כל השאלה של העדר קביעות בכל טיפול סוגסטיבי. האם קיומו של הטרנספרנס לא איים להותיר את המטופל האנליטי באותו מקום של תלות אינסופית כלפי המטפל?
על כל הקשיים הללו גבר הגילוי כי נתן לעשות אנליזה לטרנספרנס. אנליזה זו התגלתה עד מהרה כמרכיב חשוב ביותר בטיפול. נתן להעלות למודע את השורשים בלא מודע המודחק ממש כמו כל מידע מודחק אחר – על ידי עידוד האגו לנטוש את ההתנגדות, ולא הייתה שום סתירה בכך שהכוח ששימש לפתרון הטרנספרנס, הוא הטרנספרנס עצמו. ברגע שהוא נעשה מודע, המאפיינים האינפנטיליים, שאינם ברי שליטה, נעלמו. מה שנותר היה כמו יחסים אנושיים רגילים אחרים. אלא שהצורך לעשות אנליזה אינסופית לטרנספרנס, הפכה ברורה יותר בעזרת גילוי אחר. נמצא כי ככל שהתקדמה העבודה, הטרנספרנס נטה לגזול את מרבית זמן הטיפול. יותר ויותר מהליבידו של המטופל הפך מרוכז ביחסים עם האנליסט, הסימפטום המקורי נוקז מהקתקסיס שלו ובמקומו הופיעה נוירוזה מלאכותית, לה קרא פרויד נוירוזת טרנספרנס. הקונפליקטים המקוריים שעוררו את הנוירוזה, החלו להופיע מחדש, דרך היחסים עם האנליסט. אירוע לא צפוי זה אינו בעייתי כל ועקר, כפי שהוא עשוי להראות. הוא מזמן לנו הזדמנות גדולה, שכן במקום להתמודד עם קונפליקטים מן העבר הרחוק, ביחס לנסיבות שמתו זה מכבר ותוצאותיהן ידועות לנו, אנו מעורבים במצב ממשי, בו אנו והמטופלים הננו דמויות מרכזיות והתפתחותו היא בשליטתנו.
אם ניקח בחשבון שבמצב זה המטופל בוחר פתרון חדש לזה הישן, בו השיטה הפרימיטיבית והלא מסתגלת מתחלפת באחרת היותר מחוברת למציאות, אז גם אחרי עזיבת הטיפול, הוא לא יוכל לסגת לעבר הנוירוזה הישנה שלו. הפתרון של קונפליקט הטרנספרנס הוא למעשה יישום של פתרון סימולטאני לקונפליקט אינפנטילי, במהדורה חדשה.
בהרצאות המבוא אומר פרויד כי "השינוי מתאפשר על ידי שינוי באגו המתרחש כתוצאה של סוגסטיה אנליטית. על חשבון הלא מודע, האגו הופך רחב יותר, בזכות עבודה עם אינטרפרטציה המביאה את החומר הלא מודע, אל המודע. בעזרת חינוך נערך פיוס עם הליבידו והוא מוכן להעניק לו מידה מסוימת של סיפוק. אימתו מדרישות הליבידו מופחתות בעזרת היכולת החדשה שהוא רכש, לבזבז מידה מסוימת של הליבידו, על סובלימציה. ככל שמהלך הטיפול נתקל יותר בתיאור אידיאלי זה, כך תגבר ההצלחה של התרפיה הפסיכואנליטית".
אני מצטט את מלותיו של פרויד על מנת להבהיר שבזמן בו הוא כתב אותן, הוא הניח כי הגורם האולטימטיבי בפעולה הטיפולית הפסיכואנליטית, היה הסוגסטיה מצידו של האנליסט הפועל על האגו של המטופל במטרה להפוך אותו ליותר סובלני לנטיות ליבידינאליות.
הסופר אגו
בשנים שחלפו מאז כתב את הפסקה הזו, פרויד כתב מעט מאוד בנושא, שכן הוא לא שינה את עמדתו. בהרצאות שפרסם בשנים האחרונות הוא מצהיר בבירור שאין לו מה להוסיף על מה שכתב לפני 15 שנה. באותו זמן נעשתה התפתחות משמעותית בתחום פסיכולוגית האגו. הוא יצר את המושג סופר אגו. הניסוח מחדש של עקרונות הטיפול במושגי סופר אגו, שנעשה בתקופת אנליזת הטרנספרנס, לא מביא שינויים משמעותיים אך מידע חדש ביחס לסופר אגו יהיה בעל ענין מנקודת הראות שלנו, בשני מובנים : ראשית, יהיה זה אך טבעי שהסופר אגו ישא תפקיד חשוב, ישיר או עקיף, בהקמה ושימור ההדחקות וההתנגדויות, שהריסתם הינה מטרה מרכזית באנליזה. אישור לכך מתקבל בחלוקה שעשה פרויד לחמשה סוגי התנגדות. נכון שרק אחד מהם מיוחס ישירות להתערבות הסופר אגו, אך שתי הגנות של האגו, התנגדות הדחקה והתנגדות טרנספרנס, נוצרות בשל פחד מפני הסופר אגו. סביר אם כך שכאשר כתב פרויד את אשר צטטתי קודם לכן, שהשינויים במטופל 'מתאפשרים על ידי שינויים באגו', הוא חשב על החלק באגו שהופרד בהמשך להיות הסופר אגו. בנפרד מכך, באחד מכתביו (פסיכולוגית קבוצה 1921) ישנן פסקאות המציעות שבעקר באמצעות הסופר אגו של המטופל שהמטפל יכול להשפיע עליו. פסקאות אלו מופיעות במהלך דיון על טבעה של ההיפנוזה והסוגסטיה. הוא דוחה את עמדתו של ברנהיים שכל תופעה היפנוטית היא בעלת מקור סוגסטיבי ומנגד טוען שסוגסטיה היא ביטוי מסוים של מצב היפנוטי.  ההיפנוזה דומה במידות מסוימות למצב של מאוהבות. 'ישנם אותם מאפייני התמסרות, ציות והעדר ביקורתיות למהפנט, כמו לאוביקט האהבה'. אין ספק שהמהפנט, בדומה לאוביקט האהבה, נכנס למקום של אגו אידאל של הנבדק. היות שסוגסטיה הינה צורה חלקית של הפנוזה והיות והאנליסט מביא לשנויים אצל המטופל על ידי סוגסטיה, נראה שהמטפל חייב את יעילותו במידה מסוימת, לכניסתו למקום של הסופר אגו של המטופל. יש אם כן שני קוים נפגשים של ויכוח המצביעים על הסופר אגו של המטופל, התופס עמדת מפתח בטיפול האנליטי: חלק מנפשו של המטופל בו שינוי רצוי יוביל לשיפור כללי, וחלק אחר הנתון במיוחד להשפעת המטפל. מחשבות כאלה הופיעו מיד אחר הופעת המושג סופר אגו. הם פותחו על ידי ארנסט ג'ונס במאמרו 'טבעה של האוטוסוגסטיה' . מיד לאחר מכן, אלכסנדר פתח את התיאוריה שלו על פיה המטרה העקרונית של התראפיה הפסיכואנליטית צריכה להיות חיסול מוחלט של הסופר אגו תוך השתלטות האגו על תפקודיו. על פי זה ישנם שני שלבים בטיפול, בראשון מועברים תפקודי הסופר אגו אל האנליסט ובשני הם מועברים חזרה אל האגו של המטופל. הסופר אגו (וליתר דיוק החלקים הלא מודעים של האגו אידאל) הוא חלק ממנגנון הנפש שהוא פרימיטיבי, מיושן ומנותק מן המציאות ואינו מסתגל, אוטומאטי ובעל אחידות מונוטונית של רפלקס. כל תפקוד יכול לעבור לרשות האגו, ולכן יש רק למחוק אותו. התקפה שכזו על הסופר אגו היא בעלת תוקף מפוקפק. ברור שחיסולו, גם אם יעיל, יגרור חיסול מספר רב של תפקודים מנטליים חשובים. אלא שהרעיון שהמטפל מקבל על עצמו באפן זמני פונקציות של הסופר אגו של המטופל במהלך הטיפול ובכך בעצם משנה אותו, מתאים עם ההערות הטנטטיביות שהעליתי.
באפן דומה, לגבי כמה פסקאות במאמרו של ראדו על 'העקרון האקונומי בטכניקה הפסיכואנליטית'. החלק השני של מאמר זה מעולם לא פורסם, אך החלק הראשון על הפנותיזם וקתקסיס נושא ענין רב. הוא מכיל תיאוריה שהנבדק ההיפנוטי עושה אינטרויקציה של המהפנט באפן שראדו קורא לו 'סופר אגו פרזיטי' וגוזל אנרגיה ומשתלט על הפונקציות של הסופר אגו המקורי של הנבדק. מאפיין אחד של הסיטואציה המובא על ידי ראדו  הוא הטבע הזמני ובלתי יציב של כל ההסדר הזה. אם המהפנט נותן הוראה המנוגדת יתר על המידה לסופר אגו של הנבדק, הפרזיט מושלך החוצה מיידית. בכל מקרה, עם סיום המצב ההפנוטי, ההשפעה של הסופר אגו הפרזיטי נגמרת והסופר אגו המקורי תופס מחדש את תפקודו.
עד כמה שתיאורו של ראדו יעורר מחלוקת, הוא לא רק מדגיש את התודעה של  הסופר אגו כבסיס לפסיכותרפיה, אלא מפנה את תשומת הלב לחשיבות ההבחנה בין ההשפעה של ההיפנוזה לבין תראפיה, לשאלת הקביעות. פעולה היפנוטית היא זמנית והתיאוריה של ראדו בדבר הסופר אגו הפרזיטי, שאינו מחליף את זה המקורי אלא רק מוציא אותו זמנית מכלל פעולה, נותן תמונה ברורה למדי בדבר פעולתו המעשית. אנליזה, מאידך, במידה בה היא מבקשת להשפיע על הסופר אגו של המטופל, מכוונת למשהו הרבה יותר מרחיק לכת וקבוע, כלומר לשינוי אינטגרלי בטבעו של הסופר אגו עצמו. כמה התפתחויות מאוחרות יותר בתיאוריה הפסיכואנליטית, רומזות, לפי ראות עיני, על סוגי הקוים לאורכם הבנה ברורה יותר של שאלה זו, תושג.
פרויקציה ואינטרויקציה
ההתפתחות האחרונה בתיאוריה היתה בעקר ביחס לדחפים ההרסניים והביאה אותם לראשונה למרכז ההתעניינות. במקביל נעשתה התיחסות לבעיות הבאות בהתאמה, אשמה וחרדה. אני חשבתי במיוחד על הרעיונות בדבר הווצרות הסופר אגו שפותחו לאחרונה על ידי מלאני קליין והחשיבות שהיא מייחסת לתהליכים של אינטרויקציה ופרויקציה(השלכה והפנמה) בהתפתחות האישיות. השקפותיה הן שהפרט משליך ומפנים ללא סוף, את האוביקטים של דחפי האיד שלו ואופיים של האוביקטים המופנמים תלוי באופי דחפי האיד המכוונים לאוביקטים החיצוניים. אשר על כן, בשלב התפתחות ליבידינאלית של הילד הנשלט על ידי רגשות של תוקפנות אוראלית, הרגשות כלפי האוביקט החיצוני יהיו תוקפנים אוראלים. או אז הוא יפנים את האוביקט ואוביקט מופנם זה יפעל (כמו סופר אגו) באפן אוראלי תוקפני כלפי האגו של הילד. הארוע הבא יהיה השלכה של אותו אוביקט אוראלי אגרסיבי מופנם חזרה אל האוביקט החיצוני, שכעת ילבש צורה של אוביקט אוראלי אגרסיבי. העובדה שהאוביקט החיצוני נחווה מסוכן והרסני, גורמת שוב לדחפי איד לאמץ ביחס לאוביקט עמדה תוקפנית והרסנית עוד יותר, להגנה עצמית. כך נוסד מעגל קסמים הרסני. הליך זה נובע מחומרתו הקיצונית של הסופר אגו אצל ילדים קטנים ומפחדם הלא רציונלי מפני אוביקטים חיצוניים. במהלך ההתפתחות הנורמאלית, הליבידו מגיע לשלב הגניטלי, בו שולטים דחפים חיוביים. עמדתו לאוביקט חיצוני תהפוך ידידותית ובהתאמה האויבקטים המופנמים (הסופר אגו) יהיה פחות מחמיר והמגע של האגו עם המציאות יהיה פחות מעוות. אצל נוירוטים, מתוך תסכול, או אי יכולת האגו לעמוד בדחפי איד או ממרכיבים הרסניים אינהרנטים, התפתחות השלב הגניטלי אינה קורית והפרט נותר בפיקסציה ברמה פרה-גניטלית. האגו שלו נותר חשוף ללחץ של איד אכזרי מצד אחד וסופר אגו אכזרי מצד שני, ומעגל הקסמים שתיארתי נמשך עד בלי סוף.
מעגל קסמים נוירוטי
אני רוצה לטעון שההיפותיזה שהעליתי עשויה לשמש אותנו ולעזור ליצור תמונה שאינה רק של מנגנון הנוירוזה, אלא גם של מנגנון ריפויה. אין חדש בהתיחסות לנוירוזה כמכשול מהותי והסתה מדרך ההתפתחות הנורמאלית. אין חדש גם באמונה שהפסיכואנליזה מסוגלת לסלק את המכשול ולאפשר המשך התפתחות נורמאלית. אני מנסה רק לדייק את תפיסותינו ומושגינו, על ידי ההנחה שהמכשול הפתולוגי בפני גדילתו של האדם הנוירוטי, הוא בטבע של מעגל הקסמים מן הסוג שתיארתי. אם נתן לפרוץ מעגל זה, הליך ההתפתחות ימשיך במהלכו הנורמאלי. אם לדוגמא, המטופל יוכל להיות פחות מפוחד מהסופר אגו שלו או מאוביקטים מופנמים, הוא ישליך פחות דמויות מאיימות על האוביקט החיצוני ויצטרך להרגיש פחות עוינות כלפיו. האוביקט שיפנים יהיה בתגובה, פחות אכזרי בלחץ שיפעיל על דחפי האיד,  שיוכלו לאבד משהו מאכזריותם הפרימיטיבית. בקיצרוץ, מעגל שפיר יונע במקום זה הקודם ובסופו של דבר ההתפתחות הליבידינאלית של המטופל תמשיך ברמה הגניטאלית, כאשר – כמו אצל מבוגרים נורמלים, הסופר אגו שלו יהיה ממותן יחסית והאגו שלו יהיה במגע עם המציאות באפן לא מעוות יחסית.
אך באיזו נקודה מעגל הקסמים צריך להפרץ ואיך בדיוק לעשות זאת ? ברור שיותר קל לדבר על שינוי הסופר אגו מלעשות. עם זאת,  הציטוטים שהבאתי מראים בבירור שהסופר אגו יקח חלק משמעותי בפתרון בעיה זו. בואו ונבחן לצורך זה את הסיטואציה האנליטית. היחסים בין שני האנשים הנם מורכבים מאוד ואני אבודד שני מרכיבים מהם. במקום הראשון, נטיתו של המטופל לרכז את כל דחפי האיד שלו במטפל. לא ארחיב בנושא מוכר זה, רק אדגיש את חשיבותו בכל שאומר בהמשך ואתקדם למרכיב השני. המטופל באנליזה נוטה לקבל את המטפל במובן מסוים כתחליף של הסופר אגו שלו. אני רוצה לחקות, עם שינוי קל, את הפסקה הנוחה בה השתמש ראדו ביחס להיפנוזה ולאמר שבאנליזה, המטופל נוטה להפוך את המטפל לסופר אגו חיצוני/מסייע (Auxiliary). אסביר.
המטפל כסופר אגו חיצוני/מסייע
כאשר מטופל נוירוטי פוגש בחייו הרגילים אוביקט חדש, על פי הנחתנו המוקדמת, הוא ישליך עליו את האוביקטים הארכאים המופנמים והאוביקט החדש יהפוך במובן זה אוביקט של פנטזיה. נתן להניח שהאוביקטים המופנמים שלו מחולקים לשתי קבוצות עקריות, ומשמשים כאוביקטים מופנמים 'טובים' (סופר אגו מתון) ואוביקטים מופנמים רעים (סופר אגו מחמיר). על פי המידה בה האגו שלו שמר על קשר עם המציאות, האוביקט המופנם הטוב יושלך על אוביקטים חיצוניים מיטיבים 'באמת' והאוביקט המופנם הרע על אוביקטים חיצוניים מרעים 'באמת'. היות שהוא נוירוטי בהגדרתו, האוביקטים הרעים יהיו השליטים והוא יטה להשליכם יותר מאשר את הטובים. כמו כן תהיה נטיה להשתלטות האוביקט הרע, גם אם קודם לכן הושלך האוביקט הטוב. בשל כך יהיה נכון לאמר שהאוביקטים של הפנטזיה של הנוירוטי בעולם החיצוני יהיו ברובם מסוכנים ועוינים. היות שגם האוביקטים הטובים יהיו כאלה על בסיס סטנדרטים ארכאים ואינפנטילים, המתקיימים בעקר כנגד אלה הרעים, גם אוביקטים של פנטזיה 'טובים' יהיו מנותקים מן המציאות. אם נחזור כעת לרגע בו מטופל נוירוטי פוגש אוביקט חדש בחיים האמיתיים ומתוך הנחה שהוא משליך עליו את האוביקט הרע המופנם שלו, אוביקט הפנטזיה החיצוני יראה לו מסוכן. הוא יפחד ממנו וכדי להתגונן מפניו יהפוך יותר כועס. או אז כאשר הוא יפנים את האוביקט החדש, הוא רק יוסיף עוד דמות מחרידה לאלה שכבר הפנים. הדמות המופנמת החדשה תהיה רק שכפול של אלו הארכאים והסופר אגו שלו ישאר בדיוק כפי שהיה. אותו דבר בשינוי צורה יקרה כאשר הוא יחל בהשלכת אוביקט מופנם טוב על אוביקט חיצוני חדש. בתחילה יהיה חיזוק קל של הסופר אגו הטוב על חשבון זה הדורשני ומצבו במובן זה ישתפר. אך לא יהיה שינוי איכותי בסופר אגו שלו שכן האוביקט המופנם הטוב, החדש, הוא רק שכפול של אוביקט ארכאי ויחזק סופר אגו טוב ארכאי, שכבר קיים. המטרה, כאשר מטופל נוירוטי זה בא במגע עם אוביקט חדש באנליזה, היא ליצור סיטואציה שונה. הסופר אגו שלו אינו הומוגני או מאורגן. למעשה הדמויות המופנמות המרכיבות אותו, מקורן בשלבים שונים של עברו ומתפקדים במידה מסוימת באפן עצמאי. כעת בשל המאפיינים המיוחדים של הנסיבות הטיפוליות ושל התנהגותו של המטפל, הדמות המופנמת של האנליסט נוטה להיות בחלקה מופרדת משאר הסופר אגו של המטופל (תלוי בקשר שלו עם המציאות, שהוא תנאי מוקדם אחד, והאחר הוא יכולתו לקשר דחפי איד אל המטפל). ההפרדה הזו בין הדמות של המטפל המופנם ושארית הסופר אגו של המטופל מתבררת היטב בשלב מוקדם של הטיפול. חלק סופר אגו חדש של המטופל אומר לו שהוא יכול לאמר כל דבר העולה בראשו. זה עובד לשביעות רצוננו, אך מעט. מיד יופיע קונפליקט בין החלק החדש לבין השאר, שכן הסופר אגו המקורי אומר: "אל תאמר את זה, שאם לא כן, תשתמש במילה גסה או תבגוד באמונו של זה או אחר". השמירה בנפרד של אותו חלק חדש, שקראנו לו סופר אגו מסייע, מחזיק מתמיד משום שהוא בדרך כלל מתפקד בכוון אחר משאר הסופר אגו. זה נכון לא רק לחלק המחמיר אלא גם לזה המקל. אך שהסופר אגו המסייע הוא נעים,  זה אינו באותו אפן בו הפנים המטופל דמויות אוביקטים טובים. המאפיין החשוב ביותר בסופר אגו המסייע הוא שעצתו לאגו מבוססת על פי רוב על שיקולים 'אמיתיים' המתאימים לזמנם וזה כשלעצמו משרת להבחין אותו מהחלק הגדול והאחר של הסופר אגו.
למרות זאת, המצב אינו בטוח כלל ועיקר. ישנה נטיה קבועה לכל אותה הבחנה לקרוס. המטופל עשוי בכל רגע להשליך את דמוייו המאיימים על האנליסט ממש כאילו היה כל אחד אחר שפגש במהלך חייו. אם זה יקרה, הדמוי המופנם של המטפל יבלע בשלמותו לתוך שאר הסופר אגו המחמיר של המטופל והסופר אגו המסייע יעלם. וגם כאשר התכן של עצותיו של הסופר אגו המסייע מוכרות כשונות או מנוגדות לאלה של הסופר אגו המקורי, איכותו תשאר במקומה. לדוגמא, המטופל יחוש שהמטפל אמר לו "אם לא תאמר את מה שעולה בדעתך, אני אכה אותך נמרצות" או "אם לא תהפוך מודע לדבר מה מן הלא מודע, אגרש אותך מן החדר". ובכל זאת, לאבילי ומוגבל ככל שיהיה, יחסים מיוחדים אלה בין המטפל לאגו של המטופל, נותנים בידיו של המטפל את הכלי המרכזי המסייע להתפתחות התהליך הטיפולי. מהו הנשק העקרי במחסן הנשק של המטפל ? שמו קופץ באחת אל פינו. נשק זה הוא כמובן האינטרפרטציה. כאן אנו מגיעים לליבה של הבעיה בה אני מעונין לדון במאמר זה.
אינטרפרטציה
מהי אם כן אינטרפרטציה ? כיצד היא עובדת ? מעט מאוד ידוע על כך, אך אין זה מונע אמונה כמעט אוניברסלית בדבר יעילותה המיוחדת ככלי : לאינטרפרטציה(להלן-פירוש), יש להודות, ישנן איכויות של כלי קסום.כך זה נחווה על ידי מטופלים רבים. חלקם מעבירים שעות רבות בניסיון ליצר פירושים משלהם, לעתים מקוריים, מאירים ומדויקים. אחרים זוכים בסיפוק ליבידינאלי מקבלת פירוש ואף מפתחים מעין התמכרות לכך. בחוגים שאינם אנאליטיים, פירוש הוא על פי רוב נלעג, כמשהו מגוחך, או נתפס כסכנה מאיימת.  בגישה אחרונה זו חולקים, יותר ממה שנתפס, מספר אנאליסטים. דבר זה נחשף דרך תגובתם של חוגים רבים, נוכח הרעיון של מתן פירושים לילדים קטנים, אותו הובילה ראשונה מלאני קליין. אני מאמין שאפשר לאמר שאנליסטים רבים נוטים לחוות פירוש כמשהו עוצמתי מאוד, לטוב או לרע. אני מתייחס לתחושותינו ביחס לפירוש, בנבדל מעמדתנו המנומקת.  יש בודאי סיבות טובות לחשוב שתחושותינו בנושא מעוותות את אמונותינו. בכל אופן, רבות מאמונות אלו נראות על פניהן כסותרות וסתירות אלו לא תמיד נובעות מאסכולות חשיבה שונות, אלא לעתים קיימות אצל אדם אחד. וכך, מזהירים אותנו שאם נפרש מוקדם מדי או בפזיזות, אנו מסתכנים באובדן המטופל שלנו ; שאם לא נפרש במהירות ובאפן מעמיק אנו מסתכנים גם כך, באובדן המטופל שלנו ; שפירוש עלול לשחרר ולעורר התפרצויות חרדה בלתי נסבלות ובלתי נשלטות ; שפירוש הוא הדרך היחידה לאפשר למטופל להתמודד עם התפרצויות בלתי נשלטות של חרדה, על ידי 'פתרונן' ; שפירוש חייב תמיד להתייחס לחומר הנמצא על סף עליה אל המודע ; שרוב הפירושים היעילים הם אלו העמוקים ; 'הזהרו בפירושיכם' אומר קול אחד; 'כשיש ספק – פרש!' אומר קול אחר. ועם זאת, על אף הבלבול הרב בכל הדברים הללו, אינני חושב שעמדות אלו הן בהכרח בסתירה ; העצות השונות עשויות לפנות לנסיבות שונות ומקרים שונים ולרמז על שימושים שונים במילה 'פירוש'.
שכן מסתבר שהמילה משמשת ביותר ממובן אחד. זהו אולי ביטוי נרדף לאימרה הישנה בה נתקלנו 'הפיכת הלא מודע למודע' וחולקת את כל ריבוי המשמעויות של ביטוי זה. במובן אחד, אם תיתן מילון אנגלי גרמני לאדם שאינו דובר גרמנית, תיתן לו אוסף של פירושים, וזהו המובן בו דן בביטוי מאמר של ברנפלד               (1932). פירושים תיאוריים שכאלה אינן רלוונטיים כלל ועיקר לנושא שלנו ואני אמשיך 'בלי לעשות ענין' להגדיר בבהירות האפשרית סוג מסוים אחד של פירוש,הנראה לי למעשה ככלי האולטימטיבי של הטיפול הפסיכואנליטי ולו אקרא לשם הנוחות  'אינטרפרטציה מוטטיבית'.
ראשית אתן סקירה סכמטית ביחס לאופן בו אני מבין פירוש מוטטיבי ואשאיר את הפרטים למאוחר יותר; ובמטרה לתת 'מדרש' ברור, אקח כדוגמא פירוש של דחף עוין. על בסיס כוחו (המוגבל) כסופר אגו מסייע, המטפל מתיר למידה של איכויות קטנות מאנרגית האיד של המטופל (במקרה שלנו בצורת דחף תוקפני) להפוך למודע. היות שהמטפל הוא גם אוביקט לדחפי איד של המטופל, כמות דחפים אלו המשוחררת כעת אל המודע שלו תופנה במודע אל המטפל. זו נקודה קריטית. אם הכל מתקדם כשורה, האגו של המטופל יהפוך מודע לניגוד שבין האופי התוקפני של רגשותיו ובין האופי האמיתי של המטפל, שאינו מתנהג כמו האוביקט הארכאי ה'טוב' או ה'רע' של המטופל. המטופל יהיה מודע להבחנה בין אוביקט הפנטזיה הארכאי שלו ובין האויבקט החיצוני האמיתי. הפירוש הפך כעת למוטטיבי, שכן הוא יצר בקיע במעגל הקסמים הנוירוטי. למטופל, המודעות להעדר התוקפנות באוביקט החיצוני האמיתי תאפשר צימצום התוקפנות שלו ; האוביקט החדש שהוא מפנים יהיה פחות תוקפני ובשל כך תצטמצם התוקפנות של הסופר אגו שלו. כהמשך מתאים לארועים אלה ובמקביל אליהם, המטופל יבסס גישה אל החומר האינפנטילי הנחווה מחדש על ידו, במסגרת יחסיו עם המטפל.
זו הסכמה הכללית של הפירוש המוטטיבי. תבחינו בודאי שמבחינתי ההליך נחלק לשני שלבים. אני נזהר מליצור דעה קדומה ביחס לשאלה האם שני השלבים הללו הם בו זמניים, או שמא הם אינם יכולים להיות שני אספקטים בו זמניים של אותו ארוע. למטרות תיאור קל יותר לעסוק בהם כאילו היו ברצף. ראשית, אם כן, ישנו השלב בו המטופל הופך מודע לכמות מסוימת של אנרגית איד המופנית למטפל ; שנית, ישנו שלב בו המטופל הופך מודע שאנרגית האיד שלו מכוונת לאוביקט של פנטזיה ארכאית ולא לעבר אוביקט אמיתי.
השלב הראשון של הפירוש
השלב הראשון של פירוש מוטטיבי – בו חלק מיחסי האיד של המטופל אל המטפל נעשה מודע בזכות עמדתו של המטפל כסופר אגו מסייע – הוא כשלעצמו מסובך. במודל הקלאסי של פירוש, המטופל יעשה ראשית לכל מודע למצב של מתח באגו שלו, אז מודע שיש גורם הדחקתי הנמצא בפעולה (שהסופר אגו שלו מאיים עליו בעונש) ורק אז יעשה מודע לדחף האיד אשר עורר את מחאת הסופר אגו ובכך הפעיל את החרדה באגו שלו. זוהי הסכמה הקלאסית. בפועל, המטפל מוצא עצמו עובד משלושת הכוונים באותה עת, או ברצף כלשהו. ברגע אחד חלק קטן מהסופר אגו של המטופל עשוי להתגלות לו במלוא אכזריותו, ברגע אחר יתגלה אגו מכווץ וחסר אונים וברגע נוסף תופנה תשומת לבו למאמצי השיקום – כפיצוי לעוינותו. במצבים אחרים שבריר מאנרגית האיד יזכה לעידוד ישיר לפלס את דרכו דרך שרידיה האחרונים של התנגדות, המוחלשת גם כך. זהו אם כן מאפיין אחד המשותף לכל אותן אופרציות ; הן בבסיסן, ברמה נמוכה. שכן הפירוש המוטטיבי נשלט באפן בלתי נמנע, על ידי העקרון של מנות קטנות. לדעתי מדובר בעובדה קלינית ידועה, ששינוי אצל מטופל באנליזה, הוא במובהק הדרגתי : עלינו לחשוד בשינויים מידיים וגדולים כביטוי לסוגסטיה יותר מאשר להליך פסיכואנליטי בפעולה. טבעם ההדרגתי של שינויים המתרחשים בפסיכואנליזה יוסבר אם, כפי שאני מציע, הם כתוצאה של הצטברות כמות עצומה של צעדים רגעיים, שכל אחד מהם בא בהתאמה לפירוש מוטטיבי. קטנותו של כל צעד נסמכת על טבעה של הסיטואציה האנליטית. שכן כל פירוש דורש שחרור של כמות מסוימת של אנרגית איד וכפי שנראה, אם הכמות הזו רבה מדי, אזי אי היציבות של המשוואה המאפשרת למטפל להוות סופר אגו מסייע למטופל, תתערער. כל הסיטואציה האנאליטית תעמוד אז בסכנה, שכן רק בזכות תפקודו של המטפל כסופר אגו מסייע, מאפשר להשתחררות של אנרגית איד.
הבה ונבחן באפן מפורט יותר את התוצאות הנובעות מניסיונו של המטפל להביא כמות רבה מדי של אנרגית איד אל המודע של המטופל, בבת אחת. מצד אחד, דבר לא יקרה כלל, אך מצד שני יתרחש מצב שאין בו שליטה. בכל מקרה לא יהיה אפקט של פירוש מוטטיבי. במקרה הראשון(בו אין כל אפקט) כוחו של המטפל כסופר אגו מסייע לא יהיה חזק דיו לתפקיד שהוא יצר לעצמו. זה יקרה משתי סיבות אפשריות; יתכן שדחפי האיד שהוא מנסה לעורר לא היו דחופים דים באותו הרגע : שכן אחרי הכל, עלית דחפי איד תלויה בשני גורמים – לא רק רשותו של הסופר אגו, אלא גם דחיפות(מידת הקתקסיס) דחף האיד עצמו. זו יכולה להיות סיבה אחת לתגובה שלילית לפירוש, ככל הנראה בלתי מזיקה. תוצאה דומה לכאורה עשויה לנבוע ממקור אחר ; על אף שדחף האיד הוא דחוף באמת, כוחן של ההדחקות של המטופל  (מידת ההדחקה) היה חזק מדי מלאפשר לאגו להקשיב לקולו המשכנע של הסופר אגו המסייע. כאן יש לנו מצב הזהה מבחינה דינאמית לזה הבא שעלינו להתייחס אליו, אף שהוא שונה מבחינה כלכלית. המצב הבא בו המטופל מקבל את הפירוש, כלומר מאפשר לדחף האיד לעלות לתודעה, אך מיד מוצף בחרדה. זה עשוי לקרות במספר דרכים : למשל המטופל עשוי לקבל התקף חרדה, או שהוא יראה סימנים של כעס 'אמיתי' למטפל אך ללא כל תובנה, או שהוא יפרק את הטיפול. בכל אחד מן המקרים הללו המצב הטיפולי יתפרק, גם אם לרגע אחד בלבד. המטופל יתנהג אז כמו מטופל היפנוטי  שקבל הוראה לבצע פעולה הרחוקה יתר על המידה ממצפונו, השובר את היחסים ההיפנוטיים ומתעורר מהטראנס. מצב דברים זה, המקבל את ביטויו כאשר המטופל מגיב לפירוש בהתפרצות מעשית של חרדה או בתגובה דומה, עשוי להיות חבוי כאשר המטופל אינו מראה תגובה. מקרה כזה עשוי להיות היותר מוזר מבין השניים, שכן הוא ממוסך ועשוי לעתים להיות התוצאה של מנת יתר של פירוש מאשר במקרה של התעוררות חרדה גלויה (אף שברור שגורמים אחרים יהיו בעלי חשיבות קובעת כאן ובמיוחד טבעה של הנוירוזה של המטופל). אני ייחסתי את סכנת ההתפרקות הזו של המצב האנליטי למנת יתר של פירוש : אולי יותר מדויק במובנים אחרים להגדיר זאת למנה בלתי מספקת. מה שלמעשה קורה הוא שהשלב השני של ההליך הפירושי לא התרחש: השלב בו המטופל מודע לכך שהדחף שלו מכוון לעבר אובייקט פנטזיה ארכאי ולא לאובייקט אמיתי.
השלב השני של הפירוש
בשלב השני של פירוש שלם, תחושת המציאות של המטופל ממלאת תפקיד מכריע: שכן התוצאה המוצלחת של השלב הזה תלויה ביכולתו, ברגע הקריטי של עליה לתודעה של כמות אנרגית איד שהשתחררה, להבחין בין אובייקט הפנטזיה שלו ובין האנליסט האמיתי. הבעיה כאן קשורה היטב לבעיה אחרת שדנתי בה, זו של הלאביליות הקיצונית של עמדתו של המטפל כסופר אגו מסייע. הסיטואציה האנליטית מאיימת כל הזמן להדרדר אל סיטואציה אמיתית. אלא שהכוונה היא למעשה הפוכה ממה שהיא נראית. הכוונה שהמטופל כל הזמן על סף הפיכת האוביקט החיצוניי האמיתי(המטפל)   לארכאי ; כלומר שהוא על סף השלכת הדמויים הפרימיטיביים המופנמים שלו עליו. במידה שהמטופל אכן עושה זאת, המטפל הופך להיות כמו כל אחד אחר שהוא פוגש בחיים האמיתיים- אוביקט של פנטזיה. המטופל מפסיק לאחוז ביתרון המיוחד הנובע מן הסיטואציה האנליטית; הוא יופנם כמו כל אובייקט פנטזיה אחר אל הסופר אגו ולא יוכל לשמש יותר בדרך המיוחדת שחיונית כל כך להשפעתו של הפירוש המוטטיבי. בקושי זה, תחושת המציאות של המטופל חיונית כ"כ אך גם בן ברית כה חלש ; אדרבא, שיפור בזה הוא תוצאה אחת שאנו מקוים שהטיפול ישיג. חשוב לכן, לא להעמיד זאת תחת לחץ מיותר; זוהי הסיבה הבסיסית מדוע על המטפל להמנע מכל התנהגות אמיתית שתאשר את ראייתו של המטופל אותו כאובייקט פנטזיה 'טוב' או 'רע'. אם למשל המטפל היה מראה שהוא באמת מזועזע או מפוחד מדחפי האיד של המטופל, המטופל יתייחס אליו במובן זה כאובייקט מסוכן ויפנים אותו אל הסופר אגו הארכאי המחמיר. אז, מצד אחד תקטן יכולת המטפל לשמש כסופר אגו מסייע ולהרשות לאגו של המטופל להיות מודע לדחפי האיד שלו- כלומר שבכוחו להביא לשלב הראשון של הפירוש המוטטיבי; ומצד שני, כאובייקט אמיתי, הוא עשוי לא להחוות כשונה באפן משמעותי מאובייקטים של פנטזיה 'רעים' ובמובן זה מימוש השלב השני בפירוש המוטטיבי יהיה קשה יותר. או אולי, ישנו מקרה נוסף. בהנחה שהמטפל מתנהג בדרך הפוכה ובמכוון דוחק במטופל לתת חופש מלא לדחפי האיד שלו. ישנה אז האפשרות שהמטופל יבלבל בין המטפל לבין הדמוי(אימגו) של ההורה המכזב, שתחילה מעודד אותו לבקש סיפוק ואז לפתע פונה להעניש אותו. במקרה כזה, האגו של המטופל יחפש אחר הגנה בעצמו, כשהוא פונה מעם המטפל באפן פתאומי, כאילו היה האיד שלו ומתייחס אליו בכל החומרה שיכול הסופר אגו שלו. גם כאן מסתכן המטפל באובדן עמדתו המיוחדת. זה עשוי להיות לא נבון מצידו של המטפל, באותה מידה, לפעול למעשה בדרך של עידוד המטופל להשליך עליו את האוביקט המופנם הטוב שלו. או אז יתיחס אליו המטופל כאוביקט טוב במובן הארכאי של המילה ויעשה לו אינקורפורציה עם הדמויים הארכאים הטובים וישתמש בו כהגנה מפני אלו הרעים שלו. במובן זה, הדחפים האינפנטיליים החיוביים שלו, כמו גם השליליים , יתחמקו מטיפול, שכן לא תהיה יותר האפשרות לאגו שלו להשוות בין אוביקט הפנטזיה החיצוני לבין זה האמיתי. נתן לטעון שעם כל הרצון הטוב שבעולם, המטפל, זהיר ככל שיהיה, לא יוכל למנוע מבעד המטופל מלהשליך עליו את אותם דימויים חיוביים. על כך אין חולק, כי אכן כל יעילותו של הטיפול תלויה בכך. הלקח מקשיים אלו הוא להזכיר לנו שלתחושת המציאות של המטופל ישנם גבולות צרים ביותר. זו עובדה פרדוקסאלית, שהדרך הבטוחה ביותר להבטיח שהאגו שלו יבחין בין פנטזיה ומציאות היא להרחיק ממנו את המציאות ככל שניתן. אך זה נכון. האגו שלו כה חלש – ונתון לחסדי האיד והסופר אגו – שהוא יכול להתמודד עם המציאות רק אם הוא זוכה לה במנות קטנות. מנות אלה הן למעשה מה שהמטפל נותן לו, בצורה של פירושים.
פירוש ואישור/הרגעה(Reassurance)
נראה לי אפשרי, שגישה לשתי הבעיות הפרקטיות של פירוש ואישור, תוקל על ידי ההבחנה בין שני שלבים  אלה בפירוש. שתי הפרוצדורות עשויות להיות יעילות, כך נראה, או אפילו חיוניות בנסיבות מסוימות ולא מומלצות, או אפילו מסוכנות, בנסיבות אחרות. במקרה של פירוש, הראשון מבין השלבים ההיפותטיים נועד לשחרר חרדה והשני לפתור אותה. כאשר מידה של חרדה כבר קיימת או על סף פריצה החוצה, פירוש, תלוי בפעולת השלב השני, יאפשר למטופל לזהות את  אי המציאותיות של אוביקט הפנטזיה האימתני שלו וכך לצמצם את עוינותו ובהמשך לכך, את חרדתו. מאידך, לעורר את האגו לאפשר לכמות של אנרגית איד לחדור לתודעה, הוא למעשה להזמין התפרצות של חרדה אצל אישיות עם סופר אגו מחמיר. זה בדיוק מה שעושה המטפל בשלב הראשון של הפירוש. ביחס לאישור, אני יכול רק לרמוז כאן בקצרה, על מקצת הבעיות שהוא מעורר. אני מאמין, אגב, שהמושג הזה דורש הגדרה באותה דחיפות כמו 'פירוש', ושהוא מכסה מספר מכניזמים. בהקשר הנוכחי נתן להתייחס אליו כהתנהגות של המטפל שמטרתה לגרום למטופל להתייחס אליו כאוביקט פנטזיה 'טוב' ולא כאל אמיתי. כבר נתתי מספר סיבות להטיל ספק בהתאמה של זה, אף כי נוטים לראות שפרוצדורה זו עשויה לעתי להיות בעלת ערך רב, במיוחד במקרים פסיכוטיים. נתן גם להניח במבט ראשון, כי סיגול של עמדה כזו על ידי המטפל עשויה להגביר ישירות את הסיכוי לבצע פירוש מוטטיבי. אני מאמין כי נתן יהיה לראות במבט נוסף כי אין זה נכון למעשה : שכן בדיוק במידה בה המטופל מתייחס למטפל שלו כאוביקט פנטזיה, השלב השני של הפירוש אינו מתרחש- שכן חיוני בשלב זה שהמטופל יעשה בו הבחנה בין אוביקט הפנטזיה שלו לבין זה האמיתי. נכון שחרדתו עשויה לפחות;  אלא שתוצאה זו לא תושג על ידי שיטה המערבת שינוי איכותי קבוע בסופר אגו שלו. אשר על כן, ככל שלהרגעה ישנה חשיבות טקטית, היא אינה יכולה, לעניות דעתי, לטעון שיתייחסו אליה כגורם אופרטיבי אולטימטיבי בתראפיה פסיכואנליטית.
יש לשים לב כאן, שמספר התנהגויות אחרות מצד המטפל עשויות להיות שוות ערך מבחינה דינאמית לנתינת פירוש מוטטיבי, או לאחד או לשני מבין שני השלבים של הליך זה. לדוגמא, הוראת 'עשה' של פרנצ'י עשויה להתאים כדוגמא לשלב הראשון של הפירוש; המטפל משתמש בעמדתו המיוחדת על מנת לעודד את המטופל להיות מודע באפן עז למשהו מדחפי האיד שלו. אחת ההתנגדויות לצורת הליך זו עשויה להתבטא באמירה שלמטפל יש מעט מאוד שליטה על מינון אנרגית האיד שמשוחררת במצב כזה וערבות מועטה שיבוא השלב השני של הפירוש. הוא עשוי להחיש שלא במתכוון את אחד מאותם מצבים שעשויים להתעורר במצב של פירוש שלא הושלם. במקרה, אותו דפוס דינאמי עשוי להופיע כאשר המטפל דורש מן המטופל ליצר פנטזיה כפויה, או אפילו (במיוחד בשלב מוקדם של הטיפול) כאשר המטפל שואל את המטופל שאלה; גם כאן המטפל למעשה נותן פירוש בעיניים מכוסות, שעשוי להתברר כמשהו שלא יכול להתקדם מעבר לשלב הראשון. מאידך, עולים בקביעות במהלך הטיפול, מצבים בהם המטופל הופך מודע למידות קטנות של אנרגית איד ללא פרובוקציה כלשהיא מצד המטפל. או אז עשוי להתפתח מצב של  חרדה, אילולא המטפל, בהתנהגותו או בעצם באי התנהגותו, מאפשר למטופל לנייד את תחושת המציאות שלו ולעשות את ההבחנות הנחוצות בין אוביקט ארכאי ומציאותי. מה שעושה המטפל כאן הוא שווה ערך להובלה אל החלק השני של הפירוש, וכל האפיזודה עשויה להגיע לכדי פירוש מוטטיבי. קשה לאמר איזה חלק מן השינויים התראפויטיים הקורים במהלך האנליזה, אינו בשל פירושים מוטטיביים חבויים מסוג זה. במקרה, סוג זה של סיטואציות מיוחס לעתים, שלא בצדק לדעתי, כדוגמא לאישור.
מיידיות של פירושים מוטטיבים
נפנה עתה לשני מאפיינים אחרים, המהווים מרכיבים חיוניים של כל פירוש מוטטיבי. לאחד כבר התייחסתי ונוגע להעדר תוצאה לאחר מתן הפירוש.  בפירוש מוטטיבי ניתן להשתמש רק ביחס לדחף איד הנמצא במצב מעשי של קתקסיס. זה ברור מאליו, שכן השינויים הדינאמים בנפשו של המטופל ונגרמים על ידי פירוש מוטטיבי, יופיע עם מנגנון של טעינות אנרגיה שמקורה במטופל עצמו: תפקידו של המטפל הוא רק לודא שהאנרגיה הזו תזרום בערוץ אחד ותו לא. מכאן, שפירוש אינפורמטיבי מסוג של מילון, יהיה לא מוטטיבי, עד כמה שלא יהיה יעיל כהקדמה לפירוש מוטטיבי. זה מוביל לכמה מסקנות מעשיות. כל פירוש מוטטיבי חייב להיות 'מיידי' מבחינה רגשית; המטופל חייב לחוות זאת כמשהו אקטואלי. נתן לאמר על דרישת המיידיות, שהפירוש חייב להיות מכוון אל 'נקודה של טעינות'. בכל רגע נתון, דחף של איד כלשהו יהיה בפעילות. זהו הדחף הזמין לפירוש מוטטיבי, באותו הרגע, ואין בלתו. אין ספק שאין זה אפשרי או רצוי לתת פירושים מוטטיבים כל הזמן. אך כפי שציינה מלאני קליין, זהו נכס יקר של מטפל, המסוגל לזהות כל רגע נתון, נקודה של טעינות שיא (ולפרשה).
פירוש עומק
העובדה שכל פירוש מוטטיבי חייב לגעת בדחף טעון, מחזירה אותנו שוב לפחד המקובל מאפשרויות 'הפיצוץ' שבפירוש ובמיוחד ביחס למה שמכונה פירוש 'עומק'. דו משמעיות הביטוי לא צריכה להטריד אותנו. הוא מתאר את פירושו של החומר שהינו מוקדם מבחינה גנטית ורחוק מבחינה היסטורית מחוויתו הנוכחית של המטופל, או שנמצא תחת הדחקה כבדה, חומר שהוא בכל מקרה קשה במיוחד לנגישות לאגו ורחוק ממנו. יש סיבה להאמין שהחרדה שתתעורר עם הבאת חומר כזה למודעות עשויה להיות חמורה במיוחד. השאלה אם בטוח לפרש חומר שכזה, תלויה באם השלב השני של הפירוש עובר בהצלחה. בהתפתחות דברים רגילה, בשלב הראשון של הטיפול, החומר הטעון אינו עמוק. תחילה עלינו להתמודד עם התקות מרחיקות של דחפים עמוקים והחומר העמוק  מגיע מאוחר יותר ובהדרגה, כך שאין סיכוי להופעה של חרדה, שהיא מפתיעה ובלתי ניתנת לטיפול. במקרים יוצאים מן הכלל, בנוירוזות מיוחדות, דחפים עמוקים יהיו בעלי טעינות בשלב מוקדם בטיפול. אז עומדת בפנינו דילמה. אם נפרש חומר עמוק זה, החרדה של המטופל תהיה כה גבוהה, עד שבוחן המציאות שלו לא יהיה מספיק על מנת לאפשר את השלב השני של הפירוש, והטיפול יהיה בסכנה. אך אל לנו לחשוב שבמקרים קריטיים מעין אלה, נתן להימנע מן הקושי פשוט על ידי אי מתן הפירוש או על ידי פירוש שטחי יותר של חומר לא טעון או על ידי מתן אישור. סביר למעשה, שהליכים אלטרנטיביים אלו לא יועילו כלל להימנע מצרה; נהפוך הוא, הם עלולים להגביר את המתח שנוצר על ידי הטעינות של הדחפים העמוקים, שהם הסיבה האמיתית לחרדה המאיימת. החרדה עשויה לפרוץ למרות מאמצים אלה, דבר שיעשה תחת תנאים קשים, מחוץ לטווח המקל של השפעות המכניזם של הפירוש. אפשרי, אם כן, שמבין שתי הפרוצדורות האפשריות העומדות בפני המטפל הניצב נוכח קושי כזה, הפירוש של דחף האיד המוטען, עמוק ככל שיהיה, יהיה הבטוח יותר.
הספציפיות בפירוש המוטטיבי
איכות נוספת הנחוצה לפירוש על מנת שיהיה מוטטיבי, היא אולי אספקט נוסף ממשהו שכבר תארתי. פירוש מוטטיבי חייב להיות ספציפי: מפורט וקונקרטי. זו כמובן שאלה של מידה. כשמטפל מתייחס לנושא מסויים, פירושו חייב תחילה להיות כללי או מעורפל. בסופו של דבר יש צורך לעבור דרך כל פרטיה של מערכת הפנטזיה של המטופל. בפרופורציה שזה נעשה, יהיה הפירוש מוטטיבי ומרבית מהצורך לחזור על הפירוש שכבר ניתן, הוא על מנת להשלים את הפרטים החסרים. להערכתי יתכן שחלק מהעיכובים שמטפלים מתוסכלים מייחסים להתנגדות איד של המטופל, מקורה בבעיה זו. הערפול שבפירוש נותן להגנות האגו של המטופל הזדמנות, שהוא לא יפספס, להכשיל את מאמצי המטפל להביא דחף איד טעון, אל המודעות. תוצאה דומה יכולה לקרות מצורות שונות של אישור, כמו הצמדות לפירוש של אטיולוגיה או הסבר תיאורטי, שעשויים ברגע האחרון להפוך פירוש מוטטיבי לפירוש לא מוטטיבי. התוצאה עשויה להיות מתגמלת עבור המטפל, אולם נסיון מאוחר יותר יראה שלא הושגה תועלת קבועה או יותר מזה, המטופל קבל לא יותר מאשר הזדמנות לחזק את הגנותיו. כאן הגענו לנושא שנידון על ידי אדוארד גלובר במאמר התוקף את בעית הפירוש. הוא טוען כי בעוד פירוש לא מדויק במפגיע יהיה חסר השפעה, פירוש מעט מוטעה עשוי להיות בעל השפעה אנטי טיפולית, המאפשרת למטופל לחזק את הדחקותיו. לדעתו זהו פירוש לעובדה מיסתורית לכאורה, שבימיה המוקדמים של האנליזה, כאשר הרבה ממה שאנו יודעים על הלא מודע לא היה ידוע עדין, והפירושים היו בודאי לא מדויקים, עדין הושגו תוצאות טיפוליות.

אבריאקציה (פירקון)
האפשרות בה דן גלובר מזכירה לנו עד כמה קשה לדעת בביטחה שהתוצאות הבאות לאחר פירוש, הן תוצאה אמיתית של הפירוש עצמו ולא תופעת טרנספרנס כלשהיא.  כבר ציינתי כי מטופלים רבים מוצאים סיפוק ליבידינאלי מעצם הפירוש. אני חושב שכמה מהסימנים המובהקים לאבריאקציה שלעתים באה אחרי פירוש, לא צריכים בהכרח להתקבל על ידי המטפל כעדות ליותר מאשר שהפירוש הגיע ליעדו, במובן הליבידינאלי. הבעיה כולה, עם זאת, ביחס לקשר בין אבריאקציה לפסיכואנליזה, היא במחלוקת. תוצאותיה הטיפוליות נראות ברורות. הן היו מקור לידתה של הפסיכואנליזה. אפילו כיום ישנם מטפלים המתבססים על כך באפן מוחלט. במהלך המלחמה (מלה"ע I ) יעילותה הוכחה במקרי הלם קרב. נטען רבות שהיא ממלאה תפקיד חשוב בהשגת תוצאות בפסיכואנליזה. ראנק ופרנצ'י הכריזו שעל אף כל התקדמותנו, אבריאקציה נותרה הסוכן המרכזי בטיפול. לאחרונה, רייך תמך בעמדה דומה הקובעת כי 'אלמנט ההפתעה הוא המרכיב חשוב ביותר בטכניקה האנליטית'. עמדה מתונה יותר היא של נונברג        (1932) המתייחס לאבריאקציה כמרכיב בפסיכואנליזה, בשני מובנים: אחד, ההטבה שהיא יוצרת מעצם ההקלה בשחרור הרגש. השני, הקלה של מתח מתהליך המודעות למשהו שלא היה מודע קודם לכן, בהתבסס על הצהרתו של פרויד שלהיות מודע, מערב שחרור של אנרגיה. מאידך, ראדו רואה באבריאקציה הליך המנוגד בפעולתו לאנליזה.  הוא טוען  שאת האפקט הקתרטי יש לייחס לעובדה (יחד עם עוד צורות של פסיכותראפיה לא אנליטית)  שהוא מציע  למטופל נוירוזה מלאכותית בתמורה לזו המקורית, ושהתופעה שאנו צופים בה במהלך אבריאקציה, דומה להתקף היסטרי. התייחסות לעמדות אלו שהוצגו כאן, משמעה שמה שאנו מתארים כאבריאקציה עשוי לכסות שני תהליכים שונים: אחד שהוא פירקון של אפקט והשני שהוא סיפוק ליבידינאלי. אם כך הוא, הראשון הוא (כמו מגוון פרוצדורות אחרות) תהליך נלווה לאנליזה, לעתים שימושי ואולי מלווה בלתי נמנע לפירוש המוטטיבי. התהליך השני, יש לבחון אותו בחשד, כמעכב אנליזה, ביחוד אם טבעו האמיתי אינו מזוהה על נכוחה. אך עם כל צורה שלא יקבל, האפקט של אבריאקציה יהיה קבוע רק כאשר הגורם האטיולוגי הוא חיצוני: כלומר שהוא אינו מביא לכדי שינוי איכותי בנפשו של המטופל. יהא אשר יהא  תפקיד האבריאקציה באנליזה, לא סביר שטבעה הוא יותר מאשר מסייע.
פירושים חוץ-טרנספרנסיאלים
אם נשוב לבחון את התמונה שהצגתי, של האינטרפרטציה המוטטיבית על מאפייניה השונים, נבחין שהתיאור שלי אינו כולל סוגי אינטרפרטציה שאינם ביחס לטרנספרנס. האם יש להבין מכך שפירוש חוץ טרנספרנסיאלי אינה יכול להניע את שרשרת הארועים שהיא על פי תפיסתי מהות הטיפול האנאליטי ?  זו אכן דעתי וזו אחת המטרות המרכזיות בכתיבת מאמר זה, להדגיש את מה שכבר נאמר, אך לא באפן מודגש דיו, ההבחנה הדינאמית בין אינטרפרטציה טרנספרנסיאלית וחוץ טרנספרנסיאלית. אפשר לקבץ את ההבחנות האלו תחת שתי כותרות ; בראשונה, פחות סביר לתת אינטרפרטציות חוץ טרנספרנסיאליות  בנקודה קריטית. זה חייב להיות כך כיוון שבמקרה של פירוש כזה, האוביקט של אימפולס האיד אשר עולה למודעות, אינו המטפל ואינו נוכח באפן מיידי, בעוד שבנפרד מהשלבים הראשונים של הטיפול ונסיבות מיוחדות אחרות, הנקודה הקריטית נמצאת על פי רוב בטרנספרנס. מכאן שפירוש חוץ טרספרנסיאלי נוגע על פי רוב לדחפים הרחוקים גם בזמן וגם במרחב, ולכן סביר שהם נטולי אנרגיה מיידית. במקרים נדירים, עם זאת, הם עשויים להתקרב מאוד למה שתיארתי כהגשה למטופל של מילון אנגלי גרמני. אך במקום השני, שוב בזכות העובדה שאוביקט אימפולס האיד אינו קיים למעשה, פחות קל למטופל, במקרה של פירוש חוץ טרנספרנסיאלי, להיות מודע באפן ישיר להבחנה בין האוביקט האמיתי ואוביקט הפנטזיה. לכן נראה שבמקרה של פירוש חוץ טרנס' , מצד אחד מה שתיארתי כשלב הראשון של הפירוש המוטטיבי, סביר שיקרה ומצד שני, אם השלב הראשון אכן קורה, פחות סביר שיבוא השלב השני בעקבותיו. במלים אחרות, סביר שהפירוש החוץ טרנס' יהיה גם פחות יעיל וגם מסוכן יותר פירוש טרנס'.  שתי נקודות אלה ראויות מספר מלים של בחינה נפרדת.
מטפלים רבים יודעים שניתן עם מטופלים מסוימים להמשיך ולפרש, ללא כל אפקט נראה לעין. ישנה ביקורת משעשעת ביחס לסוג כזה של 'פנאטיות לאינטרפרטציה', בפרק היסטורי  מצוין של ראנק ופרנצי. ברור מהמלים שלהם, שעיקר כוונתם היא לפירושים חוץ-טרנספרציאלים, שכן ביקורתם היא שפרוצדורה כזו היא הזנחה של הסיטואציה האנליטית. זו הדוגמא הברורה ביותר למקרה של בזבוז זמן ואנרגיה. ישנם בכל זאת מקרים בהם שמירה על מדיניות של מתן פירושים חוץ טרנספרנציאלים תוביל את המטפל לקשיים חיוביים יותר. רייך הפנה את תשומת הלב, אך לפני כמה שנים במהלך דיון טכני בוינה, לנטיה בקרב מטפלים בלתי מנוסים לעורר מן המטופל כמות גדולה של חומר, באפן מבולבל ולא קשור: לטענתו, זה עשוי להגרר לאריכות שהטיפול מובל למצב של כאוס שאינו בר תיקון. הוא ציין ובצדק, שהחומר עמו אנו מתמודדים הוא שכבתי, וחשוב במהלך חפירתנו, לא להתערב יתר על המידה בסידור השכבות. הוא חשב על ארכיאולוג לא מיומן ומגושם, שיכול להרוס ללא תיקון את היכולת לשחזר אתר היסטורי חשוב. אני אינני שותף לפסימיות שלו במקרה של מטפל מגושם, שכן במקרה שלנו החומר הוא חי ויסדר את עצמו מחדש אם יקבל הזדמנות. עם זאת אני מסכים עם קיומו של סיכון, שגובר במקום בו פירושים חוץ טרנספרציאלים ניתנים יותר  מדי או באפן בלעדי. כדי למנוע זאת, והתרופה לכך כשזה קורה, הוא החזרה לפירושי טרנספרנס ברגעים הקריטיים. אם אכן נוכל לזהות מה מן החומר הוא 'מיידי'  במובן שתיארתי, בעית השכבות תפטר באפן אוטומאטי ;  זהו אכן מאפיין של רוב החומר החוץ טרנספרנציאלי, שאין בו מידיות ובשל כך הענין השכבתי קשה יותר לפענוח. האמצעים שרייך עצמו מציע למניעת מצב כיאוטי כזה, אינם תואמים עם אלו שלי ; הוא מדגיש את חשיבות פירוש ההתנגדויות ולא את דחפי האיד הראשונים עצמם – וזו אכן המדיניות של הפסיכואנליזה בשלביה הראשונים. אלא שאחד ממאפיניה של ההתנגדות, כמובן, שהיא מתעוררת ביחס למטפל ; משום כך פירוש ההתנגדות יהיה באפן כמעט בלתי נמנע, פירוש של טרנספרנס.
הסיכונים הרציניים ביותר שעולים ממתן פירושים חוץ טרנספרנציאלים, הם בשל הקושי האינהרנטי להשלים את השלב השני שלהם, או בידיעה אם השלב השני הושלם או לא. הם מטבעם לא צפויים בהשפעתם. ישנו סיכון מיוחד שהמטופל לא ישלים את השלב השני, אלא ישליך את דחף האיד שהפך מודע, על המטפל. סיכון זה נכון גם לגבי פירושי טרנספרנס. אלא שהמצב הזה פחות סביר להופיע כאשר האוביקט לדחף איד נוכח בפועל והוא אותו האדם שנותן את הפירוש. ( נזכר שוב בבעית פירוש 'עומק' ונציין שסכנתו, גם במצבים הכי לא נוחים, מצטמצמת, אם הפירוש שבנידון הוא פירוש טרנספרנס). יותר מזה, יש יותר סיכוי שהליך כזה יקרה באפן שקט ולא מובחן, במקרה של פירוש חוץ טרנספרנציאלי, בעיקר בשלבים מוקדמים של הטיפול. משום כך, חשוב – לאחר נתינת פירוש חוץ טרנספרנציאלי – להיות עירני במיוחד לסיבוכי טרנספרנס. המאפיין האחרון לגבי פירושים חוץ טרנספרנציאלים, הוא למעשה אחד מן החשובים, מהסיבה הפרקטית, שכן בזכותו הם יכולים לפעול כ'מזינים' את סיטואצית הטרנספרנס וכך לסלול את הדרך לפירושים מוטטיבים. במלים אחרות, בעצם מתן פירושים חוץ טרנספרנציאלים, המתן יכול לגרות מצבים בטרנספרנס, להם הוא יוכל לתת פירושים מוטטיבים.
אסור להניח שבגלל שאני מיחס איכויות אלה לפירושי טרנספרנס, אני טוען שאין לתת פירושים אחרים. להפך, סביר שרוב הפירושים שלנו הם מחוץ לטרנספרנס – אף שיש להוסיף שלעתים קרובות קורה שכאשר נותנים פירוש שהוא למראית עין חוץ טרנספרנציאלי, באפן סמוי זהו פירוש טרסנפרנציאלי. אף שנכון שפירושים חוץ טרנספרנציאלים אינם בעיקרים מוטטיבים ואינם גורמים בעצמם לתוצאות החיוניות של שינוי קבוע בנפשו של המטופל, הם חיוניים לא פחות. אם אקח דוגמא מקרב שוחות, קבלת פירוש טרנספרנס מקבילה לכיבוש עמדת מפתח, בעוד פירוש חוץ טרנספרנציאלי מקביל להתקדמות כללית וביסוס קו הגנה חדש, שמתאפשרים בזכות כיבוש עמדת מפתח. אלא שכאשר ההתקדמות הכללית עוברת נקודה מסוימת, יהיה צורך בכיבוש עמדת מפתח נוספת, לפני שניתן להמשיך ולהתקדם. התנודות הללו בין פירושים טרנספרנציאלים וחוץ טרנספרנציאלים, מיצגות את מהלך העניינים הנורמאלי בטיפול.

פירושים מוטטיבים והאנליסט
אף שנתינת פירושים מוטטיבים תופסת נתח קטן מן הטיפול הפסיכואנליטי, יהיה זה החלק הכי חשוב מנקודת הראות של השפעה עמוקה על נפשו של המטופל. כדאי לשקול, לסיכום, כיצד רגע שהוא בעל חשיבות כה רבה למטופל, משפיע על המטפל עצמו. גב' קליין טענה בפני שיש בודאי קושי פנימי כלשהו לגבור עליו, מבחינת המטפל, בנתינת פירושים. זה בודאי נכון ביחס לנתינת פירושים מוטטיבים. נתן לראות זאת בהמנעות של פסיכותראפיסטים של אסכולות לא אנליטיות ; אלא שרצוי שאנליטיקאים רבים יזהרו משרידים של אותה נטיה, בעצמם. נתן לעשות רציונליזציה ביחס לקושי להחליט באם רגע מסוים מתאים או לא לתת פירוש. מאחורי זה יש לעתים קושי בנתינה המעשית של הפירוש, שכן נראה שיש פיתוי קבוע למטפל לעשות משהו אחר במקום. הוא עשוי לשאול שאלות, לתת חיזוקים, ליעץ או לדון באפן תיאורטי, או שהוא עשוי לתת פירושים – כאלה שאינם מוטטיבים, פירושים חוץ טרנספרציאלים, פירושים שאינם מידיים, שהם דו משמעיים או לא מדוייקים – או שהוא לתת בו זמנית שני פירושים אלטרנטיבים או יותר, או שהוא עשוי פירושים ובאותו הזמן להיראות ספקן ביחס אליהם. כל זה מרמז היטב על כך שמתן פירוש מוטטיבי הוא מעשה חיוני עבור המטפל והמטופל כאחד, ושהוא חושף את עצמו למידה רבה של סכנה בעשותו כך. זה עם הזמן יהפך הגיוני יותר כאשר אנו ערים לכך שברגע הפירוש, המטפל למעשה מעורר בכוונה כמות של אנרגית איד של המטופל, בעוד היא חיה וקורית בפועל וברורה ומכוונת ישירות אליו. רגע כזה, יותר מכל האחרים, בוחן בודאי את יחסיו עם דחפיו הלא מודעים.

סיכום
אסיים בסיכום ארבע הנקודות העיקריות של ההיפותיזה שהיצגתי :
1) התוצאה הסופית של תראפיה פסיכואנליטית היא לאפשר לארגון הנפשי השלם של המטופל הנוירוטי, שמעוכב בשלב התפתחותי אינפנטילי, להמשיך את התהליך לכוון מצב בוגר נורמאלי.
2) השינוי העקרוני האפקטיבי, מכיל עיצוב בסיסי ואיכותי של הסופר אגו של המטופל, ממנו השינויים האחרים יקרו באפן אוטומאטי.
3)  עיצוב הסופר אגו של המטופל מושג על ידי סדרה ארוכה של צעדים קטנים, באמצעות הפירושים  המוטטיבים המושפעים על ידי המטפל, בזכות מעמדו כאוביקט של דחפי האיד של המטופל וכסופר אגו מסייע.
4) העובדה שהפירוש המוטטיבי הוא הגורם האופרטיבי המוחלט בפעולה התרפויטית בפסיכואנליזה, אינה מרמזת על ביטול הליכים טיפוליים רבים אחרים (כמו סוגסטיה, חיזוק, אבריאקציה וכד') כגורמים בטיפול של כל מטופל שהוא.