|
התערבויות טיפוליות סמינר קליני 2015-16
אמפתיה
אמפתיה משמשת לתיאור טווח רחב של חוויות, והיא היכולת לחוש את רגשותיהם של אחרים, לצד היכולת לדמיין לחוות מה אדם אחר חושב וחש ברגע מסוים או סיטואציה מסוימת. כך אנו מבינים וחשים את האחר, כאילו היינו במקומו, עמדנו בנעליים שלו. לשם הבנת הטכניקה של המהפך ביחסי הכוחות בין המטפל למטופל - האמפתיה וחשיבות התערבות זו בתוך התהליך המרפא - יש להכיר את ההיסטוריה של הפסיכואנליזה ויחסה למידע המגיע מן המטופל. בעשרות השנים הראשונות, המידע שהיה מביא המטופל היה בעיקר האסוציאציות החופשיות, והמטפל מפרש את משמעותן. הקשר הטיפולי היה אסימטרי, שכן המטפל היה בעל הידע, והמטופל היה תלוי בידע זה. המושג הבסיסי כל כך, של התנגדות, הניח שהתכנים החשובים והאג'נדה של הטיפול הם בידיו של המטפל, וכל עת שהמטופל מציע אג'נדה חלופית, הוא מתנגד לזו של המטפל. למעשה, אפשר לומר שהמטופל נדרש להיות אמפתי למטפל, להבין מדוע הוא מציע פירוש מסוים, על בסיס היכרותו את המטופל. המטפל היה הדמות הסמכותית, בעל הבית על הטיפול ועל תכנית התקדמותו. אם נשים לרגע בצד את האנליזה ההדדית של פרנצי, שהיה נסיון מהפכני, חשוב אך לא מוצלח, הרי שויניקוט היה המטפל הראשון שפעל לשנות את מערך הכוחות בטיפול, ומעבר לעמדה פורמאלית, הבין את התלות המשמעותית של המטפל במטופל, בהקשבה לחוויה שמביא המטופל והקצב שהוא מציע להתקדמות העבודה הטיפולית. ויניקוט כותב במאמרו 'השימוש באובייקט והתייחסות דרך הזדהות' כיצד הוא ממתין וממתין למטופל, כדי שיגיעו יחד לרגע הפירוש, הוא מבהיר 'יבוא המטופל לכלל הבנה מתוך יצירתיות ובחדווה עצומה...העיקרון הוא שהמטופל – והוא בלבד – הוא בעל התשובות'. הוא מוסיף ואומר 'אני חושב שאני מפרש בעיקר כדי להביא לידיעת המטופל את גבולות הבנתי'. המשמעות היא שהמטפל אומר 'בוא ואגיד לך מה הבנתי וכך נסמן שאת השאר לא הבנתי'. מה מן המטופל, מה מן המטפל - האתגר העיקרי, האתגר הרגשי של מהפכה תודעתית זו, הוא העצמת תפקידו וחשיבותו של המטופל, הכרה בתלות של המטפל בפעולותיו של המטופל, בהגדרת המטופל כמקור מידע וכוח עצומים, ולא רק מבחינת המידע שהוא מביא, כמו זכרונות וסיפורים, אלא מבחינת יכולתו להביא מידע משמעותי, תשובות לשאלות משמעותיות. עמדה זו אינה גורעת מחשיבות ההבנה המעמיקה של המטפל את התיאוריה הפסיכואנליטית ואת עולמו הפנימי וסיפור חייו של המטופל. עמדה זו מחלקת באופן גס את שני התפקידים של המטפל והמטופל בדרך אל התובנה. המטופל, תפקידו הוא לאסוף את המידע, את הזיכרונות, הרגשות, המחשבות, ומגדיר מתוך כל אלו מה חשוב יותר, מרכזי יותר ועוצמתי יותר בתוך עולמו. תפקידו של המטפל הוא ליצר אינטגרציה משמעותית בין כל המידע הזה, להביא השערות של סיבה ותוצאה, של האופן בו מתנהלת הנפש בתוך המרחב בו קיימים כל אותם רגשות, דימויים וזיכרונות. אלו שתי משימות שאין כל אפשרות להגדיר מי מרכזית, חשובה או קשה יותר. אלו שתי משימות משמעותיות שיוצרות ביחד הבנה מעמיקה של נפש המטופל. חשוב מאוד לחדד את נקודת המוצא, שהמטפל תלוי במטופל. בניגוד לדיאלוג בין רופא וחולה, הדיאלוג ממנו צמח פרויד, הקשר בין המטפל למטופל דומה יותר לקשר בין הורה וילד. לילד יש כוח להדיר שינה מעיני הוריו, לעשות בעיות, לסבול, ולגרור אתו את הוריו לתוך הסבל והמצוקה. ההבנה כי ההורה תלוי בילד, ממש מיום לידתו, אמורה לגרום לו לכבד את הילד, ובאותו אופן למטפל לכבד את המטופל, כלומר להקשיב לו, להבין אותו, לשלב אותו באופן מלא בהובלת תהליך הגדילה, אצל מטופלינו או אצל ילדינו. התנאים המקדימים לתהליך האמפתי – על מנת שכל אחד יוכל למלא את תפקידו בתהליך זה, הוא נדרש ללמוד את תפקידו. תפקיד המטופל הוא ללמוד להיות יותר ויותר בטוח בחשיבות החוויה שלו, לבטא את עצמו באופן ספונטאני, להכיר בזכותו להיות מובן, לחוש שהוא מובן. לבדוק היטב האם המטפל אכן מבין אותו כשהוא מבהיר או מחדד את דבריו. המטופל צריך ללמוד ולחוש חשוב ובעל מידע משמעותי, להנכיח את הדברים הקטנים שהוא חש, לבדוק בניחותא שהוא אכן מביא את כל המידע, אוסף רגשות ומחשבות ודימויים ומשתף בהם את המטפל, ללא לחץ לסיים או להיות תמציתי. זו משימה שיקשה מאוד על מטופל לבצע ללא גיבוי ותמיכה מצד המטפל. זו משימה שיש בה גם סיפוק צרכי מירורינג, שכן שהיא מעלה את המטופל על במה ומציעה לו להשאר עליה כל עוד הוא לא חש שבטא את כל מה שמתרחש במוחו או בליבו. ככל שיעשה זאת בלי לחוש שהוא לוקח בכוח את הזכות הזו, אלא שזו זכות יסודית ואמיתית, כך יקל עליו לבטא את כל מה שעולה בו. תפקיד המטפל הוא להכיר בזכותו העצמאית והמלאה של המטופל על המידע שהוא מביא, ולסייע לו לעלות על הבמה, שם הוא יפרוס את כל מה שהוא חווה. הכלי החשוב ביותר של המטפל הנדרש כדי לבצע משימה זו הוא יכולת הנפרדות שלו. נפרדות היא עמדה פסיכולוגית, יכולת נפשית להכיר בזולת כאדם שלם, בעל זכויות ויכולות, בעל חשיבות שאינה שונה ברוחה מזו שלו עצמו, של המטפל. חשוב לזכור שעמדה זו אינה סותרת את ההבנה שהמטפל והמטופל נושאים בטיפול תפקידים שונים. תפקידו של המטופל הוא לעסוק בעצמו, ולעומתו תפקידו של המטפל לעסוק בזולת. אולם ההבדל הזה הוא ההבדל המרכזי ביניהם, והוא אינו הבדל איכותי אלא נסיבתי. המטפל צריך ללמוד לוותר על תחושה של כוח, שהוא בעל הבית על הטיפול, שהוא הדמות החזקה יותר, המשכילה יותר. ההבדל בינו לבין המטופל הוא אופי האחריות שלו. הם אחראים על דברים שונים, כפי שאמרתי. דוגמא לחשיבות האתגר הזה והקושי שלו, אפשר למצוא ביחסים הורים עם ילדיהם. כאשר הורה מתמודד עם ילדו, רך בימים, והם ניצבים בפני קונפליקט, ההורה נדרש לנהל את הסיטואציה אותה הילד או התינוק אינו יכול לנהל. כאשר הורה נדרש להתמודד עם תינוק בן שנה המסרב להרדם ודורש לצאת מהמיטה בשעת בוקר מאוד מוקדמת, ארבע בבוקר, הוא יסייע לילדו לחזור לישון לא משום שהוא בעל השררה, לא משום שהוא חזק פיזית או מחזיק במשאבים יקרים הנחוצים לילד והוא יכול למנוע אותם ממנו. הוא עושה זאת משום שניתן לו תפקיד שהילד אינו יכול למלא, ועליו לפנות לילדו מתוך כבוד והערכה למצוקתו ומניעיו. אל לו לשכוח שבעוד ארבעים שנה, כשהוא יהיה בגיל השלישי, מוגבל פיזית, יתהפכו התפקידים, וילדו יעמוד שם, באותה פוזיציה בדיוק, בה הוא יוכל לעזור או לתסכל, להישאר או ללכת, לכבד או לתקוף. ההבדל הוא רק נסיבתי, אירוע זה קורה בנקודת זמן אחת ואירוע אחר יקרה בנקודת זמן אחרת. הנפרדות, אם כן, היא נקודת מבט של כבוד לזולת, והכרה שמאזני הכוחות הם עניין נסיבתי, ולא עניין מוחלט. יכולת הנפרדות של המטפל היא תנאי לכך שהוא ירצה להתבונן בחוויותו של המטופל תוך הקשבה מלאה, תוך הכרה בכך שהוא זקוק לעזרתו כדי להבין את המטופל ולעמוד בנעליו, תוך הכרה שבלי הבנה מלאה וסבלנית של נקודת המבט של המטופל, הוא יתקשה מאוד לפרש ולתת משמעות לחוויה של המטופל, ולהוביל את שניהם לתובנה מעשירה או מנחמת. מטרת האמפתיה – קוהוט מקפיד לצמצם את חשיבות המהפכה שהוא עשה ביחס לאמפתיה, מהפכה שבאה מעט אחרי המהפכה של ויניקוט, מהפכה הקובעת כפי שכבר ציטטתי כאן, המניחה שהמטופל צודק, שהוא בעל התשובות, שהוא אינו מתנגד אלא מלמד. ובכל זאת נראה שהוא ניסח בצורה המקיפה ביותר את תהליך האמפתיה וחשיבותו לריפוי הנפשי בפסיכואנליזה. קוהוט מגדיר שתי פאזות בטיפול, ומגדיר אותן כפאזות באופן היונק מהמושג פוזיציות של קליין. מטרתו לומר ששתי המשימות הללו, האחת הבנת המטופל והשנייה הסבר או למעשה פירוש הנשען על הבנה זו, אמנם באים ברצף זמנים, כלומר שההבנה באה לפני הפירוש, אך בהמשך הן באות לסירוגין, ופאזת ההבנה אינה מסתיימת עם הופעת פאזת הפירוש. בפאזת ההבנה הדגש בטיפול מושם על הבנה, הקשבה, ומתן תוקף לעמדתו של המטופל וההכרה בו. ההבנה מתייחסת לתחושות מודעות של המטופל, להן הוא קורא 'קרובות לחוויה', כלומר כאלו שהוא יכול לבטא בספונטאניות בלי להעמיק ולנתח. המטרה של עמדה זו, היוצרת ברית טיפולית, מושג לא קוהוטיאני, מספקת גם את צרכי המירורינג של המטופל, שכן הוא זוכה להקשבה, הכרה, תוקף וחיזוק למידע שהוא מביא, באופן הספונטאני שהוא מביא אותו. סיפוק צרכי מירורינג הוא פעולה פסיכואנליטית המעצימה את המטופל, את הביטחון ותחושת הלגיטימיות שלו, ובמושגים של ויניקוט ניתן לומר שהיא מאפשרת לו לחוש רציפות של חוויה, רציפות המאפשרת את קיומו של העצמי האמיתי. המטופל החש מובן, חש מועצם. המטרה השניה של האמפתיה, היא להבין, לפרש את עולמו הנפשי של המטופל, מתוך נקודת מוצא מבוססת, כלומר לפרש מניעים שנבדקו ונחקרו באמצעות האמפתיה. הפירוש לא ינתן ביחס להשערה אישית של המטפל, אלא ביחס להתנהגות שנחקרה ובוססה באמצעות האמפתיה, כזו שהוסכם עליה, ועל כן התוקף שלה רב יותר. אין מחלוקת שהפירוש שנותן המטופל, משלב בתוכו מידע שקבל מהמטופל ביחס לחוויה, הרגש או המחשבה שלו, ומנגד הוא משתמש בחומרים אלה ומצרף אותם אל האמונות שלו ביחס לפעולתה של נפש האדם, ומחבר בין מידע סובייקטיבי לבין מושגים ותיאוריות פסיכואנליטיות. קוהוט מנסח זאת כך 'פאזת ההסבר – או כפי שיהיה מדויק יותר לנסח זאת, ההיבט ההסברי בהתערבויות האנליטיקאי – מתבססת אף היא על אמפתיה. אולם כאן, אף יותר ממה שהיה הדבר בנוגע לפאזת ההבנה, הציוד התיאורטי של האנליטיקאי – למשל, תפיסתו את התיאוריה של זולתיעצמי כפי שהיא נוגעת לחוויות המטופל הן בהעברה והן בילדות – ישפיע במידה רבה על הדיוק, על הרוחב והעומק של ניסוחיו הדינמיים והגנטיים. לפיכך, במובן מסוים ניתן לטעון כי פירושים דינאמיים ושחזורים גנטיים אינם נותנים למטופל יותר מאשר הוכחה נוספת לכך שאדם אחר הבין אותו. כשל אמפתי – הכשל האמפתי הוא ממש כלשונו, הכשל של המטפל להיות אמפתי. זו אינה הגדרה כללית לכל כשל של המטפל, או לכל תסכול או אכזבה שחווה המטופל. קוהוט : 'כישלונות של האנליטיקאי כפי שהם מתגלים בפירושיו השגויים, הבלתי מדוייקים, שאינם בעיתם או הבוטים באי רגישותם...המטריצה המחזיקה...מופרת שוב ושוב על ידי כישלונותיו האמפתייים הבלתי נמנעים, שהם זמניים בלבד ועל כן לא טראומטיים...בתגובה לטעויותיו של האנליטיקאי בהבנה, או בתגובה לפירושיו השגויים או הלא מדוקיים או בלתי הולמים, נסוג המטופל זמנית מהישענות על האמפתיה לעבר יחסי הזולתעצמי הארכאיים, למשל...הצורך בהתמזגות עם זולתי עצמי ארכאיים כל יכולים מואדרים, שכבר זנח באופן טנטטיבי. באנליזה המנוהלת כיאות נותן האנליטיקאי את דעתו לנסיגת המטופל, מחפש טעויות כלשהן שאולי טעה, מודה בהם מבלי להתגונן – לאחר שהבחין בהן (לרוב בעזרת המטופל) ואז נותן למטופל פירוש שאין בו ביקורת על הדינמיקה של נסיגתו. בדרך זו זרימת האמפתיה בין האנליטיקאי למטופל...מופעלת מחדש. העצמי של המטופל שב להיות מוחזק על ידי מטריצת זולתעצמי שכוננה אליו אמפתית'.
|