Psychoanalytic Theory.   Greenberg J.R. & Mitchell S.A. (1983) - Object Relation in
             pp.188-209 Harvard University Press. :Cambridge, Massachusetts & London

פרק 7:     ד. וו. וויניקוט
  והארי גאנטריפ

     קליין ופרברן היו בוני סיסטמה. כל אחד מהם בנה מבט רחב ושונה של החוויה האנושית וקשייה: קליין בפיתוח חלק אחר חלק והגדרה מחדש, והתמקדות על התאוריה הפרוידיאנית, ופרברן בדחיה דראמטית של עבודתו של פרויד. Winnicott וגאנטריפ, בניגוד לכך, עסקו בנושאים יחידים. שניהם הצהירו על נאמנות למסורת שקיבלו: Winnicott בערוב האישי שלו עם חשיבת פרויד וקליין, וגנטריפ לתאוריית יחסי-האובייקט של פרברן. ועם זאת, כל אחד מהם חש, שהמסורת שקיבל, השמיטה נתונים מכריעים ובעלי עניין.

     ניסוחיו של Winnicott עוסקים בהופעת הself-, ומספקים יסוד לתאוריה התפתחותית השונה ראדיקאלית מזו של פרויד וקליין. ניסוחיו של גאנטריפ עוסקים בריגרסיית האגו, וממשיכים את תאוריית יחסי-אובייקט של פרברן בכוון הסוטה מחלק מהנחותיו הבסיסיות ביותר.

D. W. WINNICOTT

     Winnicott תורם חדשני ובעל השפעה רבה על התפתחות התאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית, סיפק תאור מיוחד ותכופות פואטי של התפתחות הself- מתוך מטריצת הקשר שלו. הצורה ואופן עבודתו, מקבילים לחלק מהנושאים המרכזיים של עבודתו בשתי דרכים. ראשית, הפרוזה שלו היא בעלת איכות חמקמקת. רב מאמריו הוצגו במקורם כהרצאות, וסיגנונם משקף אי-פורמאליות המתאימה יותר לדבור מאשר לכתיבה. הנושאים העיקריים בעבודותיו, בדרך כלל מוצגים בצורה של פארדוכסים מגרים, המהנים את הקורא. טעוניו יותר דיסקורסיביים מאשר מוצדקים שיטתית. Winnicott הולך אחר הצגותיו, להיכן שהן מובילות אותו. בשל חמקמקותו, מסעוד חאן, המו"ל שלו, איפיין את סגנונו כ"טמיר".

     תכונה בולטת שניה של הצגתו של Winnicott, הינה האורח המעניין של מיקום עצמו ביחס למסורת הפסיכואנאליטית. הוא מצהיר על נאמנותו לפרויד בעיקר ולקליין, ומציג את תרומתו כהמשך של עבודתם. בסקירתו, יחד עם חאן, את עבודתו של פרברן, המסר העיקרי שלו הוא בקורת על פרברן, בשל דחייתו את הניסוחים המטאפסיכולוגיים של פרויד. מכל מקום, Winnicott משמר את המסורת בצורה מעניינת, בעיקר ע"י עיוותה.
     פרושו למושגים של פרויד וקליין הוא כה אידיוסינקרטי, וכה בלתי מייצגת את ניסוחם המקורי ואת כוונתם, עד למדה שהופכת אותם לעיתים, לבלתי ניתנים להכרה. הוא יכול היה לתאר את גישתו שלו למסורת הפסיכואנאליטית כאשר אמר: "מבוגר בוגר מביא חיות לעתיק, ישן, ואורתודוכסי, ע"י יצירתו מחדש לאחר הריסתו". [1965b עמ' 94]
     איפיונים פורמאליים אלו של כתיבתו של Winnicott, אופיה החמקני של הצגתו, ספיגתו את קודמיו התיאורטיים, ויחד עם זאת טרנספורמציה שלהם, מקביל לעיניינו התמתי המרכזי: הדיאלקטיות העדינה והמסובכת בין קשר [מגע] ודיפרנסציה. כמעט כל תרומותיו מרוכזות סביב מה שהוא מתאר כמאבק מתמשך מלא-סכנות של הself- לקיום ייחודי ((individuated המאפשר בו בזמן קשר קרוב עם אחרים. תאורו של וייניקוט את הself- הבריא נח על אחד מהפארדוכסים הרבים שלו - דרך פרידה, שום דבר אינו אובד, אלא דבר מה מושג ונשמר: "זהו המקום שבו יצאתי לבחון את הדברים". הפרידה שאיננה פרידה, אלא צורה של איחוד" [1971 עמ' 115 ההדגשה במקור]. ההשג של מצב זה אינו קל, ומלא סכנות. כיצד יכול הילד לגלות את עצמו בתוך דאגת אמו, בלא לאבד את עצמו לה? כיצד לתקשר בלא להתרוקן? להראות בלא להיות ראוי לכך? לשמר את הגרעין האישי בלא לההפך מבודד?

     האיפיונים הפורמאליים והסיגנוניים של פרויד משקפים נושאים אלו ודומיהם. עבור Winnicott, העדר מגע עם אחרים, כמו גם נגישות טוטאלית לאחרים, טומנים סכנות רציניות לקיום [או הישרדות] הself-.

     Winnicott היה רופא ילדים בולט עוד לפני פיתוחו את הקריירה הפסיכואנליטית שלו. ב1923- הוא החל אנאליזה בת 10 שנים עם סטרצ'י. הוא הושפע עמוקות, כמו פרברן מעבודתה של קליין. האנליטיקאית השניה שלו היתה ג'ואן ריבר, שהיתה בין מקורביה של קליין, והוא הודרך ע"י קליין עצמה בין השנים 1936-40. הוא חש שעבודתה של קליין חופפת כמה מתצפיותיו המוקדמות, וסייעה לו לפתור נושאים שעמם נאבק. הוא עבד עם ילדים אשר נראו כמי שמעולם לא הגיעו לשלב אדיפאלי מובחן ויציב. בעבודתו עם הפרעות אכילה, הוא הופתע ע"י התאווה השלטת בילדים, ומרכזיות הפנטזיות של ילדים קטנים, אשר נסובה על ה"פנים" שלהם וה"פנים" של אמותיהם. [1936 עמ' 34].
     תאורה של קליין את הפנטזיות המוקדמות, החרדות, יחסי-האובייקט הפרימיטיביים, דיברו אליו ישירות, והלמו את התענינויותיו המוקדמות.

     ב1945- הוא החל לפרסם סידרת מאמרים אשר ציינה את היפרדותו מהתאוריה הפרוידיאנית והקלייניאנית. פרויד האיר את הנוירוזות; קליין חקרה את הדיכאון. עבודתו של Winnicott לדעתו, הינה תיקון ויישום של מושגים פסיכואנאליטיים קודמים לתחום של פסיכוזה גלוייה. אבחנה דיאגנוסטית זו איבדה את משמעותה מאוחר יותר, כאשר גישתו של Winnicott התפתחה לתאוריה כללית של התפתחות, והפסיכופאתולוגיה שלו נבדלה ניכרות מהניסוחים של פרויד וקליין. התהליכים שהובילו להתפתחות העכבה של הself- מתוארים בהקשר של אינטראקציה בין הילד והאספקה הסביבתית המסופקת לו ע"י אחרים משמעותיים. כך שחרף הצהרותיו בדבר המשכיות ונאמנות, עבודתו של Winnicott הכילה גישה לחוויה אנושית המבוססת בתוך מודל הקשר/מבנה.

הופעת האדם ((person

     תרומותיו החשובות ביותר של Winnicott לפסיכואנאליזה מתחילות בתצפיתו שהתאוריה הקלאסית והטיפול הפסיכואנאליטי בנוירוזות מתייחסים לדבר-מה בסיסי מאד כמובן מאליו: שהפציינט הוא אדם. בכך הוא מתכוון שנלקח כמובן מאליו שלפציינט יש אישיות מאוחדת ויציבה, הניתנת לאינטראקציות עם אחרים. Winnicott טען שפרויד הניח מראש את "נפרדות הself- וההבניה של האגו" [1960a עמ' 41]. בשל הנחה-מראש זו, התעלמו משתי בעיות: פציינטים שאינם "אדם", או בשל פסיכוזה גלויה, או משום שהם רק מופיעים כאילו יצרו אינטראקציה עם אחרים; ותכונות אלו של הסיטואציה האנאליטית, הנוגעים ישירות לתהליכי התפתחות ראשוניים המאפשרים את הופעת ה"אדמיות" ((personhood. אלו היו בדיוק התחומים שבהם Winnicott החל את חקירתו. כמעט כל תרומותיו העיקריות נוגעות לתנאים המאפשרים את מודעות הילד לעצמו, כנפרד מאנשים אחרים, והוא ניגש לבעיה זו מזוויות שונות, באמצעות ניסוחים שונים, ובהקשרים שונים.

     האם מספקת התנסויות המאפשרות לself- התחילי של התינוק להופיע. התינוק מחל את חייו במצב של "אי-אינטגרציה", עם חלקים דיפוזים ובלתי מאורגנים של התנסות. לאירגון של התינוק את חוויתו הוא, קודם אירגון האם את התפיסות אותו. האם מספקת "סביבה חובקת" שבתוכה הילד מוכל, וחווה: "תינוק שלא היה לו איש לאסוף את חלקיו יחדיו, מתחיל עם מוגבלות במשימת האינטגרציה-העצמית שלו הוא". [1945 עמ' 150]
Winnicott כינה את מצב המסירות המאפיין את האם, המאפשר את נכונותה להציע את עצמה כמדיום השם את לבו לגדילת תינוקה, כמצב של "פראוקופציה מטרנאלית פרימארית". הוא החשיב את היותה של האם ספוגה בפנטזיות וחוויות עם תינוקה, כמושרשת טבעית וביולוגית, וכאיפיון אדפטיבי של השליש האחרון של ההריון, והחודשים הראשונים של חיי התינוק.

     בנוסף ל"holding" האם "מביאה את העולם לילד", ולדעת Winnicott פונקציה זו ממלאת תפקיד מכריע בהתפתחות. כאשר התינוק מרוגש הוא מקסים [או מכשף] אובייקט המתאים לצרכיו. אידיאלית זהו בדיוק הרגע שבו האם המסורה, מציגה לו אובייקט מתאים בדיוק - השד לדוגמה. זהו "רגע האילוזיה". התינוק מאמין שהוא יצר את האובייקט. שוב ושוב, התינוק יוצר מחזות-שוא [האלוצינאציות], האם מציגה, והתוכן של לחישות הכישוף נעשה יותר ויותר דומה לעולם האמיתי.

"התינוק בא אל השד בהיותו מרוגש, ומוכן להאלוצינציה של דבר-מה המוכן להיות מותקף. ברגע זה, הפיטמה הממשית מופיעה, והוא מסוגל לחוש שהיתה זו פיטמה זו שראה בהאלוצינציה. כך רעיונותיו מועשרים ע"י פרטים ממשיים של ראיה, הרגשה, ריח, ובפעם הבאה, יעשה שימוש בחומרים אלו, בהאלוצינציה. בדרך זו הוא מתחיל לבנות יכולת לכשף מה שבאופן ממשי ניתן להשגה. על האם להמשיך לתת לתינוק סוג זה של התנסות." [1945 עמ' 152-53]

     ב"רגעים של אילוזיה" ההאלוצינציה של התינוק והאובייקט המוצג ע"י האם, נחשבים כזהים. התינוק חש עצמו כאומניפוטנטי, מקור כל יצירה; אומניפוטנטיות זאת נהפכת כבסיס של התפתחות בריאה, ויציבות הself-. [קוהוט יטען מאוחר יותר, שהבסיס לself- בריא, טמון באפשרות לחוויה מתמשכת של אומניפוטנציה אינפנטילית.] הנחיצות של מסירות מטרנאלית, בתהליך זה, הינו ברור. הציפיה האמפטית של האם לצרכי התינוק, והתיזמון המדוייק שלה, הינם מכריעים. כדי לאפשר אילוזיה, "אדם צריך לטרוח כל הזמן, להביא את העולם לתינוק, בצורה הניתנת להבנה [עמ' 154] הסימולטניות של ההאלוצינציה האינפנטילית, וההצגה המטרנאלית, מספקת את הבסיס החוויתי הנישנה לתחושת הילד את המגע עם המציאות החיצונית, ואת הכח עליה.

     התפתחות בריאה דורשת סביבה מושלמת, אך רק לתקופה קצרה. ב"מושלמת" Winnicott מתכוון לאם שהפראוקופציה המטרנאלית שלה מאפשרת רגישות קרובה מאד ונכונה, לצרכי תינוקה והבעותיו. כפי שהוא מתאר זאת בכתביו המאוחרים יותר, האם מתפקדת כראי, בספקה לתינוק השתקפות מדוייקת של חוויתו ומבעיו,

 חרף אכויותיהם המקוטעות וחסרות הצורה. "כאשר אני מסתכל אני נראה, משמע, אני קיים" [1971 עמ' 134] חוסר מושלמות, בהשתקפות פוגעת ומעכבת את יכולת הילד לחוויה עצמית ואינטגרציה, ומפריעה לתהליך הפרסונאליזציה" כאשר האם מסוגלת להיות הד לצרכי התינוק ורצונותיו, התינוק הופך להיות קשוב לפונקציות של גופו הוא, ולאימפולסים שלו, אשר הופכים להיות הבסיס לתחושת הself- שלו, המתפתחת באיטיות. כשלונה של האם לממש את מבעיו של הילד ואת צרכיו, קוטעת את תחושת הילד את האומניפוטנציה ההאלוצינאטורית שלו, מגבילה את אמונתו ביצירתיותו, וכוחותיו, ושמה מכשול בין ההתפתחות הנפשית, וסומאטית. "לmind-, שורש, אולי שורשה החשוב ביותר, בצורך של היחיד בלב הself-, לסביבה מושלמת" [1949a עמ' 246].

     גישה אחרת שוויניקוט נוקט באותם נושאים הינה, שיקוליו בדבר התנאים ההכרחיים להתפתחות היכולת להיות לבד. לדבריו, חשוב במיוחד שהאם לא רק תעצב את העולם לפי דרישות התינוק, אלא שתספק גם נוכחות בלתי-דרשנית כאשר התינוק אינו מציב תביעות, וכאשר איננו חווה צרכים. דבר זה מאפשר לתינוק לחוות אי-צורך והעדר-אינטגרציה גמורה, מצב של "להניח לעצמו להיות", מצב שממנו מופיעים אח"כ צרכים ומבעים ספונטניים. הנוכחות הלא-דורשת של האם, הופכת את חוויתו, חווית העדר-הצורה והלבדיות הנינוחה אפשרית, ויכולת זו, הופכת להיות איפיון מרכזי בהתפתחות הself- האישי והיציב.
"רק בהיותו לבד (כלומר, בנוכחות מישהו), התינוק יכול לגלות את חייו האישיים שלו עצמו" ( 1958b עמ' 34).

     למרבה המזל, התגובתיות הייחודית של האם, איננה דרושה לזמן ארוך. משעה שהאומניפוטנציה ההאלוצינאטורית נבנתה היטב, חיוני לילד ללמוד, את המציאות של העולם שמחוץ לשליטתו, ולחוות את גבולות כוחותיו. מה שמאפשר למידה זו, הוא כשלונה ההדרגתי של האם, לעצב את העולם ע"פ דרישות התינוק. כאשר האם מחלימה מהפריאוקופציה המטרנאלית שלה, והופכת להיות בעלת עניין מחודש בתחומי חיים אחרים, התינוק כפוי להשלים עם מה שאיננו יכול לעשות, איננו יכול ליצור, אינו יכול לגרום שיקרה. מציאויות קשות אלו, מושקטות ע"י דחיפה מתוך הילד, כלפי נפרדות. כך שהתגובתיות של אגו האם, יורדת בתיזמון עדין עם התגברות פונקציות האגו האקטיביות מצד התינוק. כאשר התינוק מתבגר, האם איננה מממשת את מישאלותיו כה הרבה, כפי שהיא מקבלת ומגיבה למבעיו. דיפרנסציה הולכת וגוברת ואינטראקציה, מאפיינת את הקשר ביניהם. האם הקדומה, המגשימה את המישאלה ההאלוצינאטורית הפאסיבית של התינוק, בהדרגה מפנה מקום לאם המגיבה לצרכיו שהינם עתה מבוטאים באמצעות מבעים וסיגנאלים. "הכשלון ההדרגתי של הסתגלות" של האם (1949a עמ' 246) חיוני להתפתחות ולהפרדה, דיפרנסציה וריאליזציה.

     כשלונות האם לספק סביבה מושלמת לתינוק, הם משני סוגים: אי-יכולת להגשים את היצירות ההאלוצינאטוריות והצרכים של התינוק במצבי ריגוש, והפרעות למצבי רגיעה, בהיות התינוק חסר-צורה וחסר-אינטגרציה. שני סוגי החסרים המטרנאליים האלו, נחווים ע"י התינוק כהפרעות מעוררות אימה, בהמשכיות של קיומו האישי הוא, ושתיהם גורמות לחוויה של "הכחדת הself- של התינוק" (1956a עמ' 304). קיומו האישי של התינוק, מושרש הן במצבים נטולי הצורה, והן במבעיו היצירתיים האומניפוטנטיים. באופן אידיאלי האם היא המדיום להעדר הצורה, וכלי של האומניפוטנציה. כל הפרעה לפונקציות אלו, נחווית ע"י התינוק כ"התנגשות". דבר מה מהחוץ תובע ממנו, דורש תגובה. הוא נקרע ממצב הרגיעה, וכפוי להגיב, או שהוא מוכרח לנטוש את מישאלותיו הוא, ולקבל בטרם עת, את הטבע המוגבל והלא-מציאותי של דרישותיו הוא, ולעצב עצמו, לפי מה שמסופק לו.

     התוצאה העיקרית של התנגשות מתמשכת, הינה פרגמנטציה של חווית התינוק, מתוך הכרח הוא הופך בטרם עת, להיות מכוון קומפולסיבית, לתביעות ודרישות האחרים. אין הוא יכול להרשות לעצמו לחוות רגיעה חסרת צורה, כיון שהוא חייב להיות מוכן להגיב למה שמתבקש, ומסופק עבורו. הוא מאבד מגע עם צרכיו ומבעיו הספונטניים, כיון שלאלו אין קשר לדרך שבה האם חווה אותו, ולמה שהיא מציעה לו. Winnicott מאפיין את הפרגמנטציה הנובעת מכך, כפיצול ((split בין "הself- האמיתי" ההופך להיות מנותק ואטרופי, לבין הself"- הכוזב על בסיס ציות". הself"- האמיתי" מקור הצרכים הספונטניים, הדימויים, המבעים, מוסתר, והנמנע בכל מחיר מבטוי, הינו אקויולנטי להכחדה פסיכית גמורה. "הself"- הכוזב" מספק אילוזיה של קיום אישי, שתוכנו מעוצב מציפיות והדרישות המטרנאליות. הילד הופך להיות דימויה של האם אותו. הself"- הכוזב" כאילו נוטל במובן מסויים את תיפקודי הדאגה והטיפול שהסביבה נכשלה בסיפוקם. הself"- הכוזב" מגן באופן סמוי על אינטגרטיביות הself"- האמיתי"; הוא מתפקד להסתרת הself"- האמיתי" ע"י ציות לתביעות הסביבה" (1960b עמ' 147). הself"- הכוזב" משפיע על פונקציות קוגניטיביות, בציפיותיו ותגובותיו להתנגשויות הסביבה, וגורם לפעילות יתר של הmind- והפרדות של התהליכים הקוגניטיביים מהבסיס האפקטיבי והסומאטי. (1949b עמ' 191-92).

     Winnicott מתייחס ליצירת "אובייקטים מיחלפיים" ((transitional objects כאספקט נוסף של תהליך נרחב יותר זה, הגורם להתפתחות האדם. המימד החשוב ביותר של התופעה המיחלפית ((transitional אינו האובייקטים עצמם, אלא טבע היחס לאובייקטים, המייצג תחנת דרכים התפתחותית בין אומניפוטנציה האלוצינאטורית, והכרה במציאות האובייקטיבית. הופעת האדם מהווה תנועה ממצב של אומניפוטנציה אשלייתית, שבה התינוק, באמצעות עזרת האם, מרגיש שהוא יוצר את איפיוני העולם שבו הוא חי, ושולט בהם, למצב של תפיסה אובייקטיבית, שבה הילד מקבל את מיגבלות כוחותיו, ומכיר בקיומם העצמאי של אחרים. התנועה בין מצבים אלו, איננה מתקדמת בכוון אחיד, לינארי; הן ילדים והן מבוגרים נעים ביניהם הלוך ושוב. Winnicott רואה בהם מצבים של סובייקטיביות סוליפסיסטית לעומת תפיסה אובייקטיבית. העולם הפנימי עם העולם של המציאות החיצונית; העולם של ה"אובייקטים הסובייקטיביים" שעליהם יש שליטה מוחלטת, עם העולם של אחרים נפרדים ועצמאיים. יחסים עם האובייקטים המיחלפיים, יוצר עולם שלישי, מתווך, ותחום מיחלפי בין שני העולמות.

     כיצד זה אפשרי שאובייקט לא יהיה תחת שליטה אומניפוטנטית אילוזיונית מצד אחד, ואף לא חלק מהמציאות האובייקטיבית מצד שני. כאן טמון הפראדוכס המהווה את עיקר החוויה המיחלפית. לדעת Winnicott, מה שחיוני לבניית האובייקט המיחלפי הינו הסכם בין הילד לבין המבוגרים, שלא לשאול שאלות על מקור האובייקט וטבעו. ההורה נוהג כאילו התינוק יצר את האובייקט ושולט בו, ועם זאת מכיר בקיומו האובייקטיבי בעולם של האנשים האחרים. כך שזכויותיו המיוחדות של התינוק על האובייקט שלו, יוצרים תחום מיחלפי.
האובייקט המיחלפי איננו תחת שליטה מאגית (כמו ההאלוצינציות והפנטזיות) אף איננו מחוץ לשליטה (כמו האם האמיתית). החוויה המיחלפית מצויה אי-שם בין "היצירתיות הפרימארית לבין התפיסה האובייקטיבית המבוססת על בוחן-המציאות" (1951 עמ' 139). בשל המעמד העמים והפארדוכסאלי, האובייקט המיחלפי מסייע לתינוק לשאת ולתת עם החילוף ההדרגתי שמחווית עצמו כמרכזו של עולם סובייקטיבי לחלוטין, לחישת עצמו כאדם בין אנשים אחרים. החוויה התחליפית איננה רק אינטרלוד התפתחותי, אלא נותרת יקרה, ותחום מוערך מאד בקרב חוויתם של מבוגרים בריאים. בתחום זה אנו יכולים לתת למחשבותנו לתעות, בלא להיות מוטרדים מלוגיקה ותקפות של העולם האמיתי, אף לא לחשוש שהשעשוע יוביל אותנו לתחום סוליפסיסטי, סובייקטיבי לחלוטין באופן שיגרום לנו לאבד את העולם הממשי לגמרי. החוויה המיחלפית טמונה ביכולתו של הילד לשחק; בצורה הבוגרת היא מתבטאת ביכולת לשחק עם הפנטזיות, הרעיונות ואפשרויות העולם, בדרך המאפשרת הפתעה, מקוריות וחידוש. בחוויה המיחלפית אנו משמרים גישה לנביעה הפרטית ביותר של מחשבותינו ודימיוננו, בלא להחשב אחראיים להם באורה הבהיר והמחמיר של המציאות האובייקטיבית.

     בכתביו המאוחרים Winnicott מתאר איפיון נוסף של הופעת האדם, המבוססת על ההבחנה בין "התקשרות לאובייקט" לבין "שימוש באובייקט". ניסוחים אלו מאירים את הבנתו את פונקציית התוקפנות וההרסנות בתהליך ההפרדות. "התקשרות לאובייקט" מוגדרת כחוויה סובייקטיבית, השלכתית, שבה האחר מצוי תחת שליטתו ההזויה של התינוק. "שימוש באובייקט" מוגדר, כתפיסתו של האחר ואינטראקציה עמו, כעצמאי ואמיתי, ומחוץ לשליטתו האומניפוטנטית של התינוק. שוב, Winnicott מסב את תשומת לבנו למנגנונים המאפשרים את המעבר, ושוב אלו כוללים פאראדוכס. הילד "הורס" את האובייקט כיון שהחל לחוות אותו כנפרד וכמצוי מחוץ לשליטתו הסובייקטיבית. הוא "שם" את האובייקט מחוץ לשליטתו האומניפוטנטית, כיון שהוא מכיר בכך שהרס אותו. כך הילד "משתמש" ו"הורס" את האובייקט כיון שהוא הפך להיות לאמיתי, והאובייקט הופך להיות לאמיתי, כיון שהוא "נהרס" ו"נעשה בו שימוש". הישרדותו של האובייקט הינה מכריעה. המשכיות קיומה הלא-נקמני של האם מאפשרת לתינוק לחוות את ה"שימוש" בה ללא חשש, דבר שלכשעצמו מסייע לו לבנות את אמונו באחרים גמישים, מחוץ לשליטתו האומניפוטנטית.

     עבור Winnicott הופעת self בריא ויצירתי, תלויה באספקות סביבתיות ספציפיות, שאותן קיבץ תחת המונח "אמהות טובה דיה". אספקות אלו מאפשרות לתינוק להתחיל "בקיום, ולא בהגבה" (1960b עמ' 148). הם מאפשרים את החילוף האפקטיבי מתלות אינפנטילית לעצמאות, וחילוף קוגניטיבי מתפיסה אומניפוטנטית לתפיסה מציאותית. הן קובעות את המבנה, הקוהרנטיות, והחיוניות של תחושת האדם את עצמו: "יחידים החיים באורח יצירתי וחשים שהחיים שווים, או... שאינם יכולים לחיות באורח יצירתי, ומפקפקים בערך החיים. משתנה זה ביצורי אנוש מתקשר ישירות לאיכות וכמות האספקות הסביבתיות בתחילת החיים או בשלביהם הראשוניים של חווית החיים של כל תינוק" (1971 עמ' 83).

     אידיאלית, הself- האמיתי, המוזן בסביבה לא-מתנגשת, מייצג את "הפוטנציאל המורש החווה המשכיות של הוויה, ומשיג בדרכו שלו ובקצבו שלו מציאות נפשית האישית וסכמת-גוף אישית" ((1965b, p. 46 אידיאלית, החוויה האנושית פרושה יצירה של אימפולסים וביטויים ספונטניים, בעוד שהself"- האמיתי" "לא עושה יותר מאשר איסופם יחדיו של פרטי חווית החיות" (1960b עמ' 148). ועם זאת, בתנאים הטובים ביותר, אנושיות הינה תופעה שבירה, ותמיד יש מתח בין החוויה הסובייקטיבית לבין המציאות האובייקטיבית. כולנו מתחילים את חיינו בתלות מוחלטת בהכרת מטפלינו וסיועם למישאלותנו ומבענו להשיג אפילו את האפשרות לדעת את עצמנו ולהפוך לעצמנו. תלות מוחלטת זו כרוכה בהכרח בפגיעות טוטאלית לאי-תגובתיות ולחודרנות, הנחווים כהכחדה של ההמשכיות הפרסונאלית. האימה בפני התפוצצות הself"- האמיתי" ממשיכה להיות האימה העמוקה ביותר גם באנשים בעלי ההתפתחות הטובה ביותר, ולכן תמיד נותר "self לא-קומניקטיבי, או הגרעין הפרסונאלי של הself- שהינו באמת מבודד" (1963 עמ' 182; 187). תשובתו של וויניקוט לשאלה זו משתקפת גם בחומר וגם באיכויות הסיגנוניות של תרומותיו לרעיונות הפסיכואנאליטיים, במתח המצוי בעבודותיו בין פתיחות לחמקמקות, ישירות ועמימות כמוסה, נאמנות למסורת ולצדה הרס המסורת, ועריכתה המחדש.

Winnicott והמודלים

     חידושיו של Winnicott בחשיבה הפסיכואנאליטית פעלו בתוך מודל הקשר/ מבנה. הוא עמד על כך שאין דבר כזה כמו תינוק, אלא רק זוג טיפולי. המושג של יחידת אם-תינוק, הובילה אותו לבנות את מסגרת ההתייחסות לפיה אין תהליכים החלים בתוך התינוק, אלא בשדה הקשר שבין הילד ומטפליו: "מרכז הרצינות של ההויה איננו מתחיל באינדבידואל. הוא מצוי במערך המקיף" (1952 עמ' 99). בהדגשה המזכירה מאד את סוליבן, Winnicott מצהיר על אי-התועלת של "תאור תינוקות בשלבים המוקדמים ביותר מחוץ לאשר ביחס לתיפקוד אמותיהם" (1962a עמ' 57). למרות שהיחס הגופני בholding- הנו בעל חשיבות עצומה, Winnicott מתייחס לholding- ככוללת צרכים רגשיים הדדיים מורכבים, וכזו שאיננה פיזית בעיקרה. למעשה, הוא דוחה את המושג של מאהלר בדבר "סימביוזה" כ"מושרש מדי בביולוגיה, משניתן יהיה לקבלו". (1971 עמ' 152. בסיסטמה שלו, אספקטים שונים של הקשר המוקדם משמשים כיסוד לדיפרנסציה ולסטרוקטורליזציה של הself-.

     צורת ההתייצבות של Winnicott מול מודל הדחף/מבנה, מאופיינת ע"י הזנחה 'שפירה'. הוא לא נטש כמו פרברן את השימוש בתאוריית הדחף בכללותה, אף לא ניסה כג'יקובסון, קרנברג ודמויות אחרות מפסיכולוגיית האגו האמריקאיים לשלב מושגי יחס במסגרת הדחף/מבנה. אלא, הוא בנה יחסי אובייקט על בסיס אוטונומי ונפרד מהתהליכים האינסטינקטואליים. בתאוריית הדחף הקלאסית, יחסי-אובייקט הנם נגזרות של כלי-הרכב לסיפוק הדחף וההגנות. בתאוריה של Winnicott, יחסי-האובייקט המוקדמים ביותר כוללים אינטראקציות בין צרכים התפתחותיים בתוך הילד והאספקה המטרנאלית, באופן נפרד לגמרי מסיפוק הדחף. אין הוא קורא תגר באופן ישיר על מושג הדחף, אך הוא משמיט אותו ומסיר אותו לפריפריה ולסטטוס מישני.

     לפי Winnicott הילד צריך התקשרות עם האם. הצורך לקשר כולל אוריינטציה וציפיה טבועה, ולא סט של דימויים אפריוריים מסויימים, מהסוג שקליין הציעה. ישנה נכונות וציפיה, ולא אובייקט עצמו. חרף נסיונו לדחות את עבודתו של פרברן כזרה לו, הוא מדבר על "דחף שניתן היה לכנותו חיפוש אחר אובייקט" (1956b עמ' 314). צרכי התינוק באספקות המטרנאליות המגדירים אמהות-טובה-דיה, כוללים: סיוע תגובתי מושלם לצרכיו ומבעיו; holding לא חודרני וסביבה משקפת (מראה) במצבי רגיעה; הסכם בדבר האובייקט המיחלפי; הישרדות חרף עוצמת צרכי התינוק; אי-נקמנות כנגד האספקטים ההרסניים של השימוש-באובייקט. Winnicott מבחין בין צרכים לאספקה מטרנאלית זו, לבין מישאלות אינסטינקטואליות "צורך נענה או לא נענה, והתוצאה של זאת איננה זהה לזו של תיסכול או סיפוק אימפולס של האיד" (1956a עמ' 301). צרכי הקשר הנם צו התפתחותי; אם אינם ממולאים, לא יכולה להתרחש גדילה משמעותית.

     Winnicott מדגיש את ההפרדה בין תהליכי קשר מרכזיים, לבין הדחפים. "ישנו קשר בין התינוק והאם... אין זה נגזרת מחוויה אינסטינקטואלית, אף יחסי-אובייקט אינם מתעוררים מחוויה אינסטינקטואלית. הם קודמים לחוויה האינסטינקטואלית, כשהם מתמשכים במקביל לה, ומתערבבים אתה" (1952a עמ' 98). בתאוריית הדחף הקלאסית, היכולת להנות מהחיים מושרשת באפשרות לסיפוק דחף וסובלימציה. Winnicott מדגיש את הקדימות של תהליכי הקשר, המובילים להופעת הself-.

"עתה אנו רואים שאין זה הסיפוק האינסטינקטואלי המאפשר לתינוק להתחיל להיות, להרגיש שהחיים הם אמיתיים, ולמוצאם כבעלי ערך. למעשה, סיפוקים אינסטינקטואלים מתחילים כפונקציות-חלקיות, והופכים לפיתויים אלא אם כן הם מבוססים על יכולת בנויה-היטב ביחיד לחוויה טוטאלית, ולחוויה בתחום של התופעה המיחלפית. זהו הself- שחייב להקדים את שימוש הself- באינסטינקט. הרוכב חייב לרכב על הסוס, ולא להסחף עמו." (1971 עמ' 116)

     כיצד סיפוק דחף מהווה הסחה סדוקטיבית מצרכים התפתחותיים בסיסיים יותר? כאן מתבטאת התרחקותו של Winnicott ממודל הדחף/מבנה. במודל זה, סיפוק הדחף מהווה את התשתית הבסיסית והסמויה לטבע ההכרחי של יחסי-אובייקט. אפילו בעבודתה של קליין, סיפוק הינו הכרחי להתפתחות יחסי-אובייקט. האם הופכת ל"טובה", באמצעות הזנה טובה; התינוק אוהב את האם ע"י בליעתה והפנמתה. האם הופכת ל"רעה" ע"י תיסכול התינוק. Winnicott הפריד בין שני תחומים אלו. העצמי הופיע ונבנה באמצעות חוויות קשר עם אספקות מטרנאליות ספציפיות. מה שמכריע באספקות אלו, הינו הפוזיציה של האובייקט, האם מתפקדת ב"holding" של התינוק, ומממשת את מבעיו, שורדת מהתקפותיו, וכיו"ב. לפי Winnicott סיפוק לכשעצמו, משפיע רק מעט על הפוזיציה של האובייקט; אספקות מטרנאליות הן בלתי תלויות בסיפוק האם צרכים אינסטינקטואליים. "ניתן להאכיל תינוק בלא-אהבה, אבל טיפול חסר אהבה או אימפרסונאלי, לא יכול להצליח ביצירת ילד אנושי אוטונומי" (1971 עמ' 127). הסיפוק של הצרכים האינסטינקטואלים יכול למעשה להיות מוצע כתחליף מסיח. (1963 עמ' 181).

"יש להבין שבהתייחסות ליכולת האדפטיבית של האם הדבר קשור רק במעט ביכולתה לספק את דחפיו האוראליים של הילד, כגון ע"י תזונה מספקת. מה שנדון כאן הינו מקביל לשיקולים אלה. למעשה ניתן לספק דחף אוראלי, ותוך כדי כך לחבל בפונקציית האגו של התינוק, או במה שמאוחר יותר ישמר בקנאות כself-, גרעין האישיות. סיפוק תזונתי יכול להיות סדוקציה ויכול להיות טראומטי, אם הוא בא לתינוק בלא כיסוי של תיפקוד אגו." (1962a עמ' 57)

      כך למרות שWinnicott- שומר על מושג האינסטינקטים, הם מודחים למעמד מישני ופריפרי בהתפתחות. עיניינו הרב ביותר ביחס למישאלות האינסטינקטואליות המבוססות פיזית, הינו שהן יכולות לההפך לאמצעים להפרעה לצרכים התפתחותיים בסיסיים יותר (1952b עמ' 225).

     גישתו של Winnicott לפסיכופאתולוגיה ולטיפול, משקפת הנחות של קשר/ מבנה. בריאות מנטאלית נחשבת בעיניו כגיבוש יחסי וספונטניות של הself-. פסיכופאתולוגיה הינה השחתה והגבלה בהתפתחות ובבטוי של הself-. הגורם ההכרחי והמספיק האחראי לבריאות מנטאלית, הינו אספקות הוריות מתאימות - אימהות טובה דיה. Winnicott מגדיר פסיכוזה ספציפית כ"מחלה של חסך סביבתי" ועם זאת, כל הפסיכופאתולוגיה בתוך הסיסטמה שלו, קשורה בהפרעה בתיפקוד הself-, ולפיכך, ע"פ הגדרתו, תוצר של חסך הורי. לאישיויות ההורים, יש השפעה עצומה על התפתחות הילד, והפאתולוגיה ההורית, כאשר היא מפריעה לאספקה של הזנה וטיפול מתאים בתינוק, תתבטא בברור בפסיכופאתולוגיה של הילד: "הילד חי בתוך המעגל של אישיות ההורים ו... מעגל זה, הינו בעל איפיונים פאתולוגיים" (1948b עמ' 93).

     הבנתו הקשרית/מבנית את טבע הפסיכופאתולוגיה משתקפת בטיפולו בתופעת הריגרסיה. ריגרסיה לפיו איננה חזרה לנקודות של פיקסציה ליבידינאלית, או של איזורים ארוטוגניים ספציפיים. ריגרסיה מייצגת חזרה לנקודה שבה הסביבה הכזיבה את הילד. אספקות הוריות מתאימות הינן הבסיס לגדילה הרגשית. היכן שהן חסרות, ההתפתחות פוסקת, והעדר ה"צרכים" ההתפתחותיים שולט בחיים שבהמשך. צרכים התפתחותיים שונים מאד מ"מישאלות" הנגזרות מהדחפים. צרכים הנם הכרח התפתחותי; שום דבר לא יכול לקרות עד אשר הם ממולאים. במודל הדחף/מבנה, ריגרסיה היא פאתולוגית ומסוכנת בכך שהיא מספקת גודש של סיפוק אינפנטילי. בורסיה של Winnicott, של מודל הקשר/מבנה, ריגרסיה הינה חיפוש אחר חוויות הקשר החסרות. "הנטיה לריגרסיה בפציינט הינה עתה נראית כחלק מהיכולת של הפרט להביא לידי ריפוי עצמי" (1959 עמ' 128).
     Winnicott רואה את הגורם המרפא בפסיכואנאליזה לא בפונקציה האינטרפרטטיבית, אלא באופן שבו המערך האנאליטי מספק אספקות הוריות חסרות, וממלא צרכים התפתחותיים מוקדמים. הפונקציה של פסיכואנאליזה הינה לפצות על כשלונות הוריים בהסתגלות, ול"ספק סוג מסויים של סביבה" (1948a עמ' 168). האדם שבאנאליסט והמערך האנאליטי "חובקים" את הפציינט. במהימנות, רגישות, תגובתיות, זכרון והמשכיותו של האנאליסט, הself- של הפציינט שהופל, קם מחדש וממשיך לגדול. Winnicott גם רואה את התהליך הפסיכואנאליטי במונחים של משחק הדדי בין הפציינט והאנאליסט. כאשר הפציינט מוגבל ביכולתו, האנאליסט מתפקד כמי שמדליק אותה מחדש (1971 עמ' 38). בעוד שהדגשתו העיקרית של פרויד בדיונו בערך המשחרר של הפסיכואנאליזה הינו על חרות מ- אילוזיה, Winnicott מדגיש את החופש הגובר ליצירת אילוזיה; וזה קשור הדוקות ליכולת לשחק.

     Winnicott מגן על עצמו כנגד בקורות אורתודוכסיות שטענו כלפיו שגישתו לטיפול הינה רגרסיבית מדי, ומספקת מדי מישאלות אינפנטיליות, בטענו שסיפוק בריגרסיה הינו תוצאה, לא של סיפוק ליבידינאלי, אלא של העובדה ש"הself- הושג" (1954 עמ' 290). השקפה זו על הטיפול הינה פיתוח של, ועקיביות ל, הנחות הקשר/מבנה הנוגעות לבגרות, התפתחות ופסיכופאתולוגיה. יחסים ספציפיים עם המטפל המטרנאלי, מכריעים להתפתחות האדם. כאשר הם מסופקים, הם מאפשרים לילד לגדול בחופשיות להיות אדם בעולם; כאשר הם חסרים, הself- החבוי מוגבל, נעול, ומסתבך בפקעת הגנתית. נסתר מעולמם של האחרים הנחווה כלא-בטוח לחיים אוטנטיים וספונטנים. רק אם הסביבה המקלה באופן מתאים מסופקת, יכול הself- האמיתי להיות מושג ולאפשר המשך של גדילתו.

Winnicott והמסורת

     Winnicott הקפיד מאד במשך כל כתביו, למקם עצמו במסורת המוקדמת ביותר של הרעיונות הפסיכואנאליטים. שתי הדמויות שבהן עסק במיוחד, במובלע ובמפורש, היו פרויד וקליין. הוא טרח מאד להציג את תרומותיו כהמשך לסיסטמות שלהם, ולא כנפרד מהם, וביקר את פרברן על כך שקרא תגר ישירות על תאורית הדחף של פרויד. ועם זאת, ניסוחיו הוא, פועלים לגמרי בתוך מודל הקשר/מבנה, עובדה שמציבה בעיות פוליטיות רציניות. חרף הטבע הקשרי של מושגיו Winnicott מציב עצמו לצד קליין ופרויד באמצעות קומבינציה של אסימילציה, עיוות, והמנעות אסטרטגית.

     השימוש של Winnicott בתאוריה של קליין משקף אמביואלנציה ניכרת. מצד אחד, אחדים ממושגיה וניסוחיה מספקים מכשירים אינטלקטואליים מרכזיים בחשיבתו. הרעיונות של עולם פנימי, אובייקטים פנימיים, תאוה פרימיטיבית, חשיבות הפנטזיה, - כל אלו מושגים התופסים מקום מרכזי בסיסטמה של Winnicott. הוא מכיר מפורשות בחובו לקליין, וב1948- הגן על התאוריה שלה מפני מבקריה, בעיקר גלובר. מצד שני, Winnicott החל לחלוק ישירות על התאוריה של קליין כבר ב1941-. באותה שנה הוא התנגד לרעיון של ידע ודימוי אפריורים של פין האב. (1941 עמ' 63). ב1949- הוא טען שהלידה אינה נחווית במונחים של השלכת תוקפנות - "השלב שבו יש לדבר משמעות כלשהי טרם הושג" (1949b עמ' 185).
ב1959- הוא טען שמושג של אינסטינקט המוות הוא "בלתי-נחוץ" (1959 עמ' 127). ובסקירה רטרוספקטיבית של תרומותיה של קליין, הוא מציע שנסיונה לתארך תהליכים קוגניטיביים מורכבים, יותר ויותר מוקדם בתינוקות "השחית" את עבודתה המאוחרת יותר (1962b עמ' 177).

     הבקורתו הרחבה ביותר כנגד הסיסטמה של קליין, נוגעת להדגשתה את התהליכים הפנימיים על חשבון הקשרים עם אחרים; היפרדותו התיאורטית העיקרית ממנה, טמונה בהדגשתו על הסביבה הבין-אישית. בתאוריה של Winnicott לגבי הmind-, יחסי-אובייקט מושרשים ב, ונבנים ע"י ביצוע האם את פונקציות הטיפול, ואופיה. בקורותיו העיקריות כלפי המושגים הקלניאנים, מכוונים כלפי נסיונה לגזור יחסי-אובייקט ממקורות מבניים כגון דימויי אובייקט אפריוריים, ותוקפנות מולדת. מה שקליין גוזרת ממבנה, Winnicott גוזר מאספקות סביבתיות, וכשלון לספקם.

     לדבריו מלאני קליין תמיד הודתה בכך שטיפול בילדים חשוב, אך לא חקרה אותו די. היותו רופא ילדים לבטח השפיע על ההבדל ביניהם. [דילוג]
     בקריאת התגר שלו על עמודי התווך של התאוריה הקלייניאנית, Winnicott להשתייך לקבוצתה של קליין. בשנים מאוחרות יותר, נראה היה שהתייחס לכך במדה של מרירות וצער. "מעולם לא עברתי אנאליזה אצלה, או אצל אחד מהמנותחים שלה, כך שלא נחשבתי כאחד מקבוצת הנבחרים הקלייניאנית" (1962b עמ' 173) - הצהרה מביכה בהתחשב עם כך שעבר אנאליזה אצל ג'ואן ריבר. Winnicott ניצל את מעמדו כחבר ב"קבוצתc-", שלא השתייכה לשתי הקבוצות היריבות, כדי לנסות לאחות את הפיצול שבחברה הפסיכואנאליטית הבריטית, ולפשר בין הניסוחים הקלייניאנים לבין הזרם העיקרי של התאוריה הפרוידיאנית.

     חרף היפרדותו של Winnicott בנושאים רבים מקליין, כתביו משקפים מאמץ ניכר להפגין את היותו ממשיך את כתביה. האמצעי העיקרי שבו השתמש כדי לשמר את ההמשכיות, הינו נטייתו לפרש-מחדש את ניסוחיה של קליין, למסגרת קשר/מבנה מלאה יותר. לעיתים שינוייו מוצהרים בגלוי. לדוגמה הוא שומר את הדגשתה של קליין על הפנטזיה הלא-מודעת, כנושא חשוב בחיים המנטאליים, ברם הוא מפריד במפורש פנטזיה מההנחות הנוגעות לידע אפריורי. אצל קליין, עם הקשר היותר חזק שלה למודל הדחף/מבנה, פנטזיה היא בעיקרה תופעה פנימית, הנוצרת ע"י הדחפים, והקשורה לעולם של האחרים הממשיים רק באופן מישני. בסיסטמה של Winnicott, הראשות של הפנטזיה נתפסת, ברם התוכן משתנה. "פנטזיה הינה פרימארית יותר ממציאות, והעשרת הפנטזיה בעושרו של העולם תלויה בחווית האילוזיה" (1945 עמ' 153). עבורו, הפנטזיה מכוונת כלפי מציאות מואנשת מההתחלה, ומבטאת עצמה בנכונות לפתח אילוזיות של שליטה על מה שהעולם הממשי מספק למעשה. באמצעות פנטזיה התינוק מתאזן, "ברגע של אילוזיה", לחילופי גומלין של קשר עם העולם החיצוני.

     בנקודות אחרות השינויים של ניסוחיה של קליין, הרבה יותר סמויים. לדוגמה, הוא החשיב את פיתוחה של קליין את מושג הפוזיציה הדכאונית כתרומתה הגדולה ביותר להיסטוריה של הרעיונות הפסיכואנאליטים; "היא משתווה למושג של פרויד בדבר הקומפלקס האדיפאלי" (1962b עמ' 176). בהציגה מקורות אישיים בניגוד לחברתיים, כמקורות תחושת האשמה, Winnicott הרגיש שקליין פתחה תחום חדש לגמרי של תחום החקירה הפסיכואנאליטית בנוגע ל"רעיון של ערך היחיד", בנוסף לשאלות ה"בריאות" (1958a עמ' 25). ועם זאת, בהציגו את ניסוחיה של קליין הוא משנה אותם. התפתחות היכולת לדאגה (Winnicott מעדיף את המונח 'דאגה' על פני ה'אשם' של קליין), מוצגת כאיפיון של המעבר מאומניפוטנציה אינפנטילית, לתפיסה אובייקטיבית וקשר. במעבר זה, הסינתזה נוצרת בין שתי "אימהות" שונות בתוך חווית התינוק: המטפלת, סביבת האם המספקת פונקציית holding במצבי רגיעה, וה'אובייקט' האימהי שהינו קרבן של פנטזיות 'אכזריות' של התינוק, והתקפותיו במצבי ריגוש.

     בריגושו התאוותני, לפי Winnicott, התינוק משתמש באם בלא התחשבות מצדו ברגשותיה, או אפילו בהישרדותה. הוא מודע רק למישאלותיו הוא. למשבר הדכאוני קודמת הכרה שהאם שהינה אובייקט של מצבים ריגושיים אלו, הינה גם האם המספקת את הסביבה החובקת בין ריגושים אלו, האם שבה תלוי התינוק, ואותה הוא אוהב. סינתזה והכרה אלו מעוררים דאגה עמוקה לאם. שני אספקטים של התיפקוד המטרנאלי הנם מכריעים לפי Winnicott, ביחס ליכולת המתקיימת והאינטגרטיבית של התינוק לדאגה. הראשון הנו יציאתה בשלום ממצבי הריגוש, ו"חביקת" המצב בזמן, כך שהתינוק יכול בהדרגה להאמין בהמשכיותה ולתפוס את הרסנותם של צרכיו והפנטזיות שלו, כהרסניים פחות מהיותם אומניפוטנטיים. הישרדות האם מגלה את יכולת התנגדותו וגמישותו של העולם הממשי, לנוכח מישאלותיו של התינוק ודרישותיו. שנית, האם חייבת לספק לתינוק "הזדמנות לתרום" לאם, לנחמה. רק אם תיקון אפשרי, יכולים רגשות האשמה של הילד על הרסנותו, להסבל, ויכולתו לדאגה תופיע.

בשנויי הניסוחים שWinnicott ערך בניסוחיה של קליין ביחס לפוזיציה הדכאונית, מתגלים מספר שינויים בסיסים. הוא רואה את החרדה והאשמה הדפרסיביים כנוגעים ישירות לאדם שבאם האמיתית, הרבה יותר מאשר קליין. הילד אינו יכול פשוט "לתקן" את האם בפנטזיה או במשחק, אלא צריך לקבל "הזדמנות לתרום" כדי לנחם את האם באופן מעשי. הדבר מציב בעיות קשות בפני ילדים של אמהות מדוכאות, שאינן ניתנו לניחום. "משימתם הינה תחילה להתמודד עם מצב רוחה של האם... ביוצרם אוירה שבה הם יכולים להתחיל את חייהם הם" (1948b עמ' 93). הפוזיציה הדכאונית לכן, מבוססת יותר בעולם הבין-אישי הממשי של הילד. בנוסף, קליין תארה את החרדה הדפרסיבית כמתעוררת מהאינטגרציה של השד הטוב (שעליו מושלכות אהבת התינוק, וחוויות הסיפוק שלו עם האם) עם השד הרע (שעליו מושלכות שינאתו וחוויות התיסכול שלו עם האם). בלא לציין שהוא משנה דבר מה, Winnicott מתאר את החרדה הדיכאונית כנובעת מהאינטגרציה של סביבת האם (החובקת את התינוק במצבי רגיעה) עם אובייקט האם (שהינו קרבן לתאוותו במצבי ריגוש). אלו אינם סתם קונסטרוקציות מקבילות.

     ניסוחיה של קליין משקפים את שריד הרעיון של מודל הדחף, שמשימתה המרכזית של ההתפתחות הנפשית המוקדמת, הינה הויסות והאינטגרציה של אנרגיות דחף המתעוררות פנימית; ניסוחיו של Winnicott משקפים בצורה מלאה יותר, את הרעיון של מודל הקשר לפיו, המשימה העיקרית של ההתפתחות הנפשית המוקדמת, הינה אינטגרציה של פונקציות טיפוליות שונות, המסופקות ע"י האם. להשתמש במושגיה של קליין בלא לשנותם בגלוי, פרושו, שWinnicott לא הטיב לקוראם. הדבר בולט ביותר בדיונו בפונקציה של התוקפנות. "השתמשתי בבטוי אימפולס אהבה פרימיטיבי, אך בכתביה של קליין הכוונה הינה לתוקפנות המקושרת עם תיסכולים שבאופן בלתי-נמנע מפריעים לסיפוקים אינסטינקטואליים, כאשר הילד מתחיל להיות מושפע ע"י דרישות המציאות" (1958a עמ' 22). לשנות את עבודתה של קליין ע"י גזירת תוקפנות מחוויות ממשיות של תיסכול, אינו אפשרי אלא אם כן זהו שינוי כפוי. להציג מודיפיקציות אלו כהשקפתה של קליין עצמה, מטשטש את ההבדלים הבסיסיים בין קליין וWinnicott בהתייחס להנחותיהם הבסיסיות.

     גנטריפ מציין שלWinnicott היה יחס כפול לפרויד. האחד ציבורי, והשני פרטי. ביחסו הפרטי, Winnicott הכיר בהפרדותו מגישתו המבוססת על דחף של פרויד לפסיכופאתולוגיה, בכוון של השקפה הנוגעת לקשר. "אנו חולקים על פרויד" אמר Winnicott, ע"פ גנטריפ: "הוא היה בעד 'רפוי סימפטומים'. אנו עסוקים באנשים חיים ואוהבים בכללותם" (מנדץ ופיין עמ' 361). לדעת גנטריפ פיצול זה של יחסו לפרויד לא השתקף בכתביו, משום שהוא היה מהפכן קליני, אך לא התעניין דיו בתאוריה. דעה זו אינה הולמת את ההשקעה הניכרת בכתביו של Winnicott. אדרבא, נראה שהדבר נובע מאסטרטגיה סיסטמטית של Winnicott, להציג את תרומותיו כהמשך ישיר של פרויד, ולא כהפרדות ניכרת. האמצעים העיקריים שבהם נקט במאמציו אלו היו, קריאה מטעה סיסטמטית של ניסוחי פרויד, ושימוש באבחנות דיאגנוסטיות המופיעות כלא פוגעות בתאוריה של פרויד לגבי הנוירוזות.

     להלן דוגמאות בולטות של קריאתו-המטעה של Winnicott את פרויד.
     מושג הנרציסיזם הפריאמרי של פרויד, נוגד בפרוש את מודל הקשר/מבנה, כיון שהוא מניח במפורש, שהתינוק בתחילה איננו מופנה כלפי אחרים, ובכך הופך את יחסי-האובייקט לתופעה מישנית ונגזרת. הן קליין והן פרברן קראו ישירות תגר על מושג זה של הנרציסיזם הפרימארי. קליין בטוענה קיום יחסי אובייקט פנימיים הטבועים בנרציסיזם, ופרברן בטוענו שהליבידו מופנה כלפי מציאות ואחרים, מההתחלה. Winnicott פועל בצורה אחרת: הוא מכיר בקשיים הכרוכים במושגו של פרויד, אחר אומר שהוא מעדיף לחשוב שפרויד לא באמת התכוון למה שאמר. הוא מצטט את פרויד בהתייחסותו לתינוק כ"יצור נרציסיסטי לגמרי... שלגמרי אינו מודע לקיומו של [האם] האובייקט" הוא ממשיך בהעירו "הייתי רוצה לחשוב, שפרויד חש ביחס לנושא זה, בלא שבא לידי מסקנה סופית, כיון שחסר נתונים מסויימים המכריעים להבנת הנושא" (1949b עמ' 175). חרף העדר כל בטוי לטנטטיביות זו בכתבי פרויד, Winnicott ממשיך להשתמש במושג של "נרציסיזם פרימארי" כאילו אין פרושו מצב מוקדם של חוסר אובייקט, וכאילו היה אקוויולנטי להשקפתו הנוגדת, של תלות מוקדמת של התינוק באם.

     ההנחה בדבר דחף תוקפני מולד, הינה אחד משני עמודי התווך של "תאוריית האינסטינקט הדואלית" של פרויד. קליין שימרה והרחיבה את המושג; פרברן דחה אותו מפורשות. בעבודתו של Winnicott, אין דחף תוקפני מהסוג שניסח פרויד, ועם זאת, הוא ממשיך להשתמש במושג נרחבות. Winnicott משיג את ההיראות של המשכיות ביחס למושג של תוקפנות מולדת, באמצעות סיגול של המונח והגדרתו מחדש. הוא מדגיש את חשיבות התוקפנות במהלך עבודתו, בהשתמשו במונח של פרויד כאילו הוא נושא את אותה משמעות. ועם זאת, במספר נקודות, הוא מציין שהתוקפנות וההרסנות אינם גוררים כעס או שנאה. "תוקפנות" לגביו מתייחסת לא לדחף אינסטינקטואלי ספציפי, אלא לחיות ותנועתיות כללית. הוא משווה אותה לכח חיים וטוען ש"במקורה, תוקפנות הינה כמעט נרדפת לפעילות" (1950 עמ' 204). הוא טוען שהיא מכילה צורך למשהו שאתו יהיה ניתן להתנגש, דבר מה מחוץ לself- שממנו ניתן יהיה להתעודד וכנגדו להאבק. "זהו המרכיב התוקפני ש... מניע את היחיד לצורך ל'לא-אני' או לאובייקט הנחווה כחיצוני" (1950 עמ' 215). ה"הרסנות" בעבודותיו המאוחרות של Winnicott על השימוש באובייקט, הינה אם כן תשוקה תמימה, לא מלחמתית, לעיסוק: "פעילות הרסנית זו הינה נסיונו של הפציינט למקם את האנאליסט מחוץ לתחום השליטה האומניפוטנטית, כלומר, בחוץ, בעולם". הדחף התוקפני "יוצר את איכות החיצוניות" (1971 עמ' 107; 110)

     טיפולו של Winnicott בתאוריה הפרוידיאנית של האשם האדיפאלי, מספק דוגמה נוספת להמשכויות המאולצת שלו. בתאוריה הפרוידיאנית, תסביך אדיפוס מכיל התנגשות בין כוחות אינסטינקטואליים, המניעים את הילד כלפי דחפים אינציסטואוזיים ורצחניים מצד אחד, ופחד מנקמנות מצדו של ההורה האמיתי, ומחאוחר יותר מצד הסופר-אגו מצד שני. זהו תוצר המתח שבין לחץ הדחף והפחד מתגמול מהמציאות החברתית. Winnicott מתאר את התסביך האדיפאלי הפרוידיאני, בצורה לגמרי שונה. (ראה, 1953a עמ' 17)
     שם, מציג Winnicott את הקומפלקס האדיפאלי ב"מונחים הפשוטים ביותר", ובין היתר, בהסבירו את תסביך הסרוס הוא מתארו כפחדו של הבן מהאב ש"יהרוס את הפוטנציאל האינסטינקטואלי של הבן". בו בזמן ישנה אהבת הילד לאב והכוד שהוא רוכש לו. קונפליקט הילד בין שני צדדים אלו, של טבעו, הגורמים לו לשנוא ולרצות בהפגעות האב, ומצד שני, אהבתו לאב, כרוכים בתחושת אשמה מצד הבן (שם).

     תאור זה, הינו תאור התסביך האדיפאלי, כפי ששונה ע"י ניסוחיה של קליין, בהתייחסה לפוזיציה הדיכאונית. הקונפליקט של פרויד בין הדחף (הן הליבידינאלי והן התוקפני) לבין המציאות החברתית, הוחלף ע"י הקונפליקט הקלייניאני, בין אהבה ושנאה. (גם פרויד מדבר על אמביואלנציה בהתייחס לקונפליקטים האדיפאליים, ברם אמביואלנציה הנגזרת מביסקסואליות מבנית, המבוססת גופנית ונגזרת דחף, ולא כאמביואלנציה רגשית, כפי שמתארים קליין וWinnicott.) קליין מציינת מפורשות את ההבדלים בין תאורה את המשבר האדיפאלי, לבין תאורו של פרויד. Winnicott לא עושה כן; הוא משכתב את התאוריה הפרוידיאנית, באמצעות מבטה של קליין, בשומרו על האילוזיה של קונצנזוס, ומסורת בלתי מופרת.
     דוגמה אחרונה לקריאתו המטעה, הסיסטמטית את פרויד, מסופקת ע"י טיעונו של Winnicott, לפיו החידוש הזר ביותר מבין תרומותיו, מובלע בעצם בכתבי פרויד מלכתחילה:

"נראה לי שהרעיון של הself- הכוזב... ניתן להמצא בניסוחיו המוקדמים של פרויד. במיוחד, אני מקשר את החלוקה בין self אמיתי וכוזב, לחלוקתו של פרויד, את הself- לחלק מרכזי השואב כוחו מהאינסטינקטים (או מה שפרויד מכנה מיניות פרה-גניטאלית וגניטאלית), וחלק המופנה כלפי חוץ, והמקושר לעולם" (1960b עמ' 140).

     זוהי הקבלה מאד מטעה. הבחנתו של Winnicott בין self אמיתי וכוזב, מנגידה חיים ספונטניים ואוטנטיים, כלפי צייתנות ומלוי ציפיות, וחיים סתגלניים. ההבחנה של פרויד בין האיד והאגו, מנגידה אימפולסים פרימיטיביים אסוציאליים, בלתי מכווונים כנגד ידע הכרחי על העולם החיצוני, והיכולת להסתדר עמו.
     אבחנתו של פרויד איננה נוגעת לאי-אוטנטיות, שהינה במרכז עיסוקו של Winnicott. השוואה בין שני מושגים אלו הינה מעניינת ומאלפת. עיניינו של פרויד הכלול במודל הדחף/מבנה, הינו בחלוקה שבין דחפים ופונקציות מסדירות, בין אנרגיה לבין אירגונה ושימושה. עיניינו של Winnicott התואם למודל הקשר/מבנה, הינו בצורות שונות של יחס בין self לבין אחרים. כאשר מציבים את ניסוחיו לצד אלו של פרויד, ניתן לראות את המרחק שהתרחק ממודל הדחף/מבנה. Winnicott עסוק במינימיזציה של מרחק זה.

     אמצעי נוסף שבו נוקט Winnicott כדי להציב את עצמו כממשיך עבודותיו של פרויד, מצוי בגישתו לדיאגנוזה. באחד מהמאמרים המוקדמים שבהם הוא מציג את השקפותיו המקוריות (1945) הוא מציג חלוקה משולשת בין הקטגוריות של ההפרעות המנטאליות: הפרעות פריself- (פסיכוטים; סכיזואידים; בורדרליין; וself- כוזב) - דיספונקציות בתחום יחסי-האובייקט המוקדמים והפרימיטיביים ביותר; ההפרעות הדפרסיביות - קשיים בנושאי העולם הפנימי הכרוכים בקונפליקטים בין אהבה ושנאה המאופיינים ע"י מלאני קליין; הפרעות של האדם בכללותו (נוירוזות) - קונפליקטים אדיפאליים המאופיינים ע"י פרויד. שיטת הסווג של Winnicott, משקפת את יחסו למסורת: פרויד צדק ביחס לנוירוזות; קליין צדקה ביחס למדוכאים; ואילו Winnicott נוטל את תחום התופעות הפסיכוטיות והבורדרליין אשר יחסית לא נחקר, כתחומו הוא.

     ב1954- הוא הציג את "רב הקרוים אנשים נורמאליים" בקבוצה האמצעית, כדפרסיבים הקלייניאנים (1954b עמ' 276-7). הקבוצה השלישית, הנוירוטים הפרוידיאנים, הכילו עתה רק "אנשים בריאים למדי" אשר הצליחו לבנות self יציב וויטאלי דיו, כדי להתמודד עם הבעיות האדיפאליות שפרויד תאר. ב1956- הקבוצה האמצעית של הדפרסיביים הקליניאנים הוצאה, ורב הסובלים מדיספונקציה מנטאלית, מובנים כמקובצים בקטגוריה הראשונה, אלו אשר כתוצאה מהחסכים באספקות ההוריות, חסרים self מגובש וויטאלי. Winnicott החל להשתמש במושג הself"- הכוזב" כעיקרון דיאגנוסטי יחידי, המייצג רצף פסיכופאתולוגי מהמצבים הפסיכוטים, שבהם הself"- הכוזב" התמוטט, ועד למצבים הקרובים לבריאות, שבהם הself"- הכוזב" מתווך באורח סלקטיבי, בין הself"- האמיתי" לעולם החיצוני (1960b עמ' 150). הקטגוריה האחרת של אנשים, שלגביה מתאימה התאוריה הפרוידיאנית, איננה נחשבת עוד לצורה של פסיכופאתולוגיה כלל. בנוירוזות הורות מתאימה יצרה self בריא. "נוירוזה אמיתית איננה בהכרח מחלה... עלינו להחשיבה כנלוית לעובדה שהחיים קשים" (1956c עמ' 318-9).

     מה משיג Winnicott בשינוי אבחנות דיאגנוסטיות זה? בתחילה הוא משרטט את עבודתו כיישום המושגים הפרוידיאנים בפאתולוגיה, בתחום שפרויד לא שקל. כשעבודתו התפתחה, מכל מקום, נראה היה בעליל, שWinnicott אינו מציע הרחבה, אלא אלטרנטיבה לגישתו של פרויד. הוא מציע מסגרת התייחסות להבנת הפסיכופאתולוגיה, המושרשת בחוזקה במודל הקשר, ושונה מהניסוחים הקלאסיים המבוססים על דחף והגנה. הקבוצה שWinnicott נוטל כשלו, תופחת בהדרגה, ומותירה לפרויד קבוצה שהתכווצה בהדרגה. להצבת עמדו הפוליטית של Winnicott כממשיך של פרויד, הכרחי לציין את הנוירוזות כתופעה הניתנת להבנה מתאימה רק במסגרת ההתייחסות של תאורית הדחף הקלאסית. מכל מקום, כיון שהסיסטמה של Winnicott מסבירה כה טוב, וכה שונה מעקרונות הדחף/מבנה, קשה לו להותיר לתאוריה של פרויד מקום משמעותי. למעשה, הדרך שבה הוא מתאר את השקפתו של פרויד על הנוירוזות, מעוותת חמורות לכשעצמה. הוא מגדיר נוירוזות כ"מחלה השייכת לקונפליקט בלתי-נסבל ההטבוע בחיים ודרך חייהם של אנשים שלמים" (1959 עמ' 136). נוירוזה לדבריו, היא גורלו של אדם שהיתה לו הורות מתאימה ולפיכך יש לו self יציב וויטאלי. מאבקם של אנשים אלו כרוך בקונפליקטים אינסטינקטואלים אוניברסאליים, .... נוירוזה היא תחומו של "היחיד", של "הגורם האישי", בניגוד להפרעות הself"- הכוזב", שהנן התוצר של חסכים סביבתיים.

     פרויד, חרף הדגשתו על גורמים מבניים, מעולם לא הפריד גורמים סביבתיים מהנוירוזה. למעשה, האינטראקציה בין הגורמים המיבניים והסביבתיים היא היוצרת "סדרות משלימות" והיא מרכזה של הבנתו את התפתחות הפסיכופאתולוגיה. יתר על כן, פרויד לא ראה את הנוירוטים כגיבורים קיומיים, כפי שמציע Winnicott, אלא הבחין בברור בין סבל נוירוטי לבין "אומללות רגילה" של חיי יום-יום. בהבדילו "נוירוזה" כשמורה שבה התאוריה של פרויד נשארת ללא עוררין, Winnicott מנציח לא את השקפתו המקורית של פרויד, אלא את צלמה המעוות.

גנטריפ

     בעת שסיים את האנאליזה שלו בטרם זמן עם פרברן, כתוצאה ממותו, החל גנטריפ לפתח את ההשקפה ש"חולשת האגו" משקפת לא רק נסיגת ליבידו מאובייקטים חיצוניים, אלא, השבת ליבידו מאובייקטים בכלל, חיצוניים ופנימיים. הוא טוען שה"אגו הליבידינאלי" של פרברן, הפועל כאוצר של כל הכמיהות והתקוות-הנכזבות לקשר והזנה, עובר "פיצול סופי". חלק ממנו נותר מקושר ל"אובייקט המגרה", כפי שתארו פרברן, וממשיך לחפש קשר לעד. חלק אחר, מפוצל מה"אובייקט המגרה" הופך לנסוג עוד יותר, ומוותר כליל על חיפוש-אובייקט. "אגו מוסג" ((regressed ego זה, נבנה ע"י תחושה עמוקה של חוסר אונים וחוסר תקוה. חוויות החסך עם אחרים אמיתיים, יצרו פחד ואנטיפטיה כה חזקים ומתמשכים כלפי החיים, שחלק מרכזי זה של האגו ויתר על כל האחרים, חיצוניים ופנימיים, אמיתיים ומדומיינים. הוא נסוג למצב מבודד, חסר אובייקטים. במנוסה זו מהחיים, טוען גנטריפ, האגו המוסג, מבקש לחזור לבטחון העוברי של הרחם, להמתין ללידה מחדש, לסביבה אנושית מארחת בסבר פנים יפות יותר. כך ריגרסיה גוררת מנוסה וכמיהה להתחדשות. כאשר אספקט המנוסה בולט יותר, הריגרסיה נחווית ככמיהה למוות - רווחה מהקשרים הקונפליקטואליים עם אובייקטים חיצוניים ופנימיים. כאשר אספקט התקוה בולט יותר, הריגרסיה נחווית בהקשר לחזרה להגנה של הרחם.

     גנטריפ רואה את מושג ה"אגו המוסג" שלו, ככולל הן את החלק המפוצל של האגו הליבידינאלי, המצוי במנוסה מכל האובייקטים, והן את כל ה"פוטנציאלים הבלתי-מעוררים" (הself"- האמיתי" של וויניקוט) אשר בשל חסך אימהי מעולם לא נחוו או בוטאו במלואם בהקשר לאחרים.

     בעיני גנטריפ, האגו המוסג מהווה משיכה רבת עוצמה אל מחוץ לחיים, וליחסי האובייקט הפנימיים והחיצוניים. הוא מייחס למשיכה רגרסיבית זו, תפקיד יותר ויותר מרכזי בדינאמיקות של כל הפסיכופאתולוגיות. הפתוי של האגו המוסג מאיים לרוקן את האישיות בכללותה, להביא את הפציינט לבידוד ולדיספונקציה. האגו האינפנטילי, חסר הישע והמפוחד, המוצף בכמיהות ואימת נטישה, מוקפא ונותר חי בתוך האגו המוסג, בלב האישיות.
  [212 באמצע]
      "חולשת אגו" הינה גם תוצר חווייתי של כמיהות רגרסיביות, וגם הפרעה מיבנית אקטואלית, המשקפת את אימת חוסר האונים של הפעוט הטמונה בלב האישיות, ויוצרת תחושה תמידית של אימה פנימית ופגיעות. גנטריפ מסיק שלנוכח איום תמידי בפרסונאליזציה ודיסאורגניזציה טוטאליות, האגו נאבק כל הזמן להשאר מקושר לחיים. כל החיים המנטאליים והמעורבויות עם אחרים אמיתיים ומדומיינים, פועלים באורח בסיסי ביותר, כהגנה כנגד כמיהות רגרסיביות. כך מושג ה"אגו המוסג" הופך לחור שחור מושגי, הבולע כל דבר אחר.
יחסים קונפליקטואליים עם אחרים, והתקשרויות מזוכיסטיות לאובייקטים פנימיים רעים, משמשים כהגנת האגו מפני ריגרסיה. פנטזיות אוראליות, אנאליות וגניטאליות, משקפות "מאבק... להשאר 'נולד' ולתפקד בעולם של יחסי-אובייקט מובחנים כאגו נפרד." כהגנות כנגד החלק המרכזי של האישיות ש"חזרה אחור פנימה". כל צורות הפאתולוגיה הן הגנות כנגד הבעיה הסכיזואידית. בפסיכואנאליזה כל ההתקשרויות ההגנתיות לאובייקטים, אמיתיים ומדומיינים ניטשים; האגו האינפנטילי החלש וחסר האונים מופיע; ויחס מטרנאלי בעיקרו עם האנאליסט, דרך "תרפיה תחליפית" מאפשרת לאגו להתגבש מחדש ולהכנס לעולם על בסיס חיובי;

התפלגותו של גנטריפ מפרברן

     גנטריפ הפך את פרברן לאלופו וכאלטרנטיבה לפרויד, אך בכל זאת נבדל בסיסית ממנו. הבקורת של פרברן על פרויד היתה על רקע מושגי, ופרגמטי: התנגדויותיו של גנטריפ למסורת הקלאסית הינה פחות מושגית, מאשר מוסרית ואסטתית. עיניינו העיקרי הוא בהשלכות האתיות של השפה והסיסטמה של פרויד. הוא אפילו מודה בכך שפרויד מתאר נכונה את המצב הסקסואלי האקטואלי של האדם בתרבותנו, אבל "...השאלה נוגעת לאינטרפרטציה שיש לתת לאימפולסים מיניים חזקים אלו. אם הם באמת רק התבטאויות של אינסטינקטים חזקים, מולדים, ומבניים, אזי אין לנו הרבה ברירה, אלא לסבול התקוממויות או להמשיך בהתפשטות של הנוירוזה." (1969 עמ' 71)

     גנטריפ כלל איננו מסווה את המניע האסתטי ורצונו לשמור על כבוד האדם בבקורתו כנגד פרויד. בכך הוא נבדל מאד מפרברן.

     הפילוג החשוב ביותר מפרברן, טמון בטענתו, שהאגו המוסג, מהווה את "גרעין" כל הפסיכופאתולוגיה. חרף טענתו שמושג זה הינו פשוט הרחבה של ניסוחי פרברן, מבט בוחן יותר מגלה, שזהו שינוי ראדיקאלי, בכוון המוביל להיפותזות קליניות ולאינטרפרטציות סותרות. הנחתו של גנטריפ הינה, שהמשיכה הדינאמית השלטת בחוויה האנושית, הינה, נסיגה טוטאלית מהאחרים, תוך כמיהה עמוקה "לחזור לרחם". נסוח זה מביך אפילו במונחי עצמו. להלן מערערים גנטריפ ומיטצ'ל על ההגיון הפנימי של ניסוחיו של גנטריפ.

     גנטריפ קובע שהבריחה הרגרסיבית מחפשת העדר אובייקטים, והוא מבחין בין פנטזיות ריגרסיביות הנוגעות לחזרה לרחם, מהפנטזיות הנוגעות לשד, בדיוק לפי קריטריון זה. ואולם, לא ברור מדוע הרחם יותר מאשר השד, מייצג מצב של העדר אובייקטים, ולא צורה וייצוג מסויים של "אובייקט מגרה". כמו כן לא ברור מדוע האגו המוסג, נראה כנסיגה מכל האובייקטים, ולא חיפוש אחר אובייקט בעל טבע של שלמות אין-סופית ותמיכה טוטאלית.
ושוב, זהו שינוי ניכר מפרברן המדגיש את הקשר האובייקטאלי של הילד, והאוריינטציה -למציאות המצוייות מתחילה.

     התאור של גנטריפ את ההריגרסיה הסכיזואידית, עשוי להיות תאור מועיל מבחינה קלינית של הפנומנולוגיה של תגובות כאלו. ברם, נראהמוזר לטעון שהבריחה היא מוטיבציה שלטת בחוויה האנושית. לבטח אין טענה זו טוענת את השקפתו של פרברן. פרברן טען שההתקשרויות לאובייקטים הן כה חיוניות, שההצמדויות לאובייקטים רעים ניטשת רק כאשר יחסי-אובייקט טובים נחווים כאפשרות אמיתית. התקשרויות קומפולסיביות לאובייקטים רעים נשמרות, כיון שמצב של העדר אובייקט הינו בלתי-אפשרי, הן מושגית, והן חווייתית. עבור ??????
גנטריפ, מצב של העדר אובייקט, איננו אפשרי. האיום בדפרסונליזציה ודויטאליזציה שנוצר ע"י ריגרסיה למצב של העדר אובייקט, הינו החרדה העמוקה והמתמידה ביותר בנפש.

     גנטריפ העמיד את שיטתו של פרברן על ראשה. לגבי פרברן, בקשת האובייקט והצורך במגע וקשר, הנם פרימאריים. לגבי גנטריפ, הנסיגה היא פרימארית, ובקשת האובייקט היא תגובה הגנתית מישנית כנגד אימת הכמיהה הריגרסיבית. בעיני גנטריפ, האגו המוסג נוטש אובייקטים. בעיני פרברן, האגו לעולם לא יכול להפטר מאובייקטים. הוא מחשיב את ההתנגדות הגדולה ביותר בפסיכואנאליזה, להתקשרות ליבידונאלית לאובייקטים רעים.
     גנטריפ מחשיב כהתנגדות הגדולה ביותר לפסיכואנאליזה כאימת החולשה והדפרסונאליזציה של האגו הריגרסיבי. בהתאם לאותו היפוך, הוא משתמש במונח "פסיכולוגית האגו" בכתביו המאורחים יותר, כדי לאפיין את נקודת השקפתו. הדכאון הופך אצלו להיות מיסוך על הבעיה העמוקה יותר של ריגרסיה, ואותו יש להבין במונחים של "פסיכולוגיית האגו" (1969 עמ' 144).
     להלן מוצג שוני בהשלכות הקליניות בין פרברן לגנטריפ, בהבנת הפסיכופאתולוגיה וההתנגדות, על בסיס האוטוביוגראפיה של גנטריפ עצמו, במאמר על האנאליזה שלו עם פרברן ו-וויניקוט. קרנברג, (1980) טוען שהטרנספרנס הבלתי-פתור של גנטריפ כלפי פרברן, היה אחראי לנטייתו לעוות את רעיונותיו של פרברן.

     לאחר מותם של פרברן ו-וויניקוט, באו חלומות שקדמה להם פרישה כפויה, עקב סיבות בריאותיות, שאותה חווה ככניעה למישאלות אמו להרוס אותו, ולתת למות. הן כללו סדרות דימויים של האם כחסרת תנועה, בלתי ניתנת להשגה, קפואה, ולבסוף, דמות חסרת פנים, זרועות או שדים, שבחיקה תינוק, אך תינוק מת.
     גנטריפ הבין דימויים אלו, כהופעתו המחודשת של המודחק, של זכרונות של אמו כמשתקת, מרוחקת, וסכיזואידית גמורה. לאחר החלומות, באו מצבי רוח של שעמום, מיכניות ואפאטיה חסרת חיים - הד סופי של המחלות הקודמות של התמוטטות. עבור גנטריפ, טבע הדימויים של האם הקפואה והמשמעות הדינאמית של מחלת התשישות, מייצגים את הנסיגה הסופית של "לב העצמי הסכיזואידי מהחיים" ושל חסכים אימהיים גדולים ומעוררי אימה.
באנאליזה שלו הוא חש, שפרברן, הטיחל רק אור מועט על בעיות אלו. בסיסטמה של גנטריפ, הפרוש יהיה של בריחה, מהאם המתה, ואילו בסיסטמה של פרברן, הנושא המרכזי איננו בריחה, אלא נסיון נואש של גנטריפ, לחיצור קשר ואיחוד מחדש עם הלב המת וחסר החיים של האם, שאיתו האח המת נותר מאוחד ומעורר קנאה.

     כפי שהוא ביטא זאת בחלום "ידעתי שאני אשאב לתוכה". האם חסרת הפנים, הינה ה"אובייקט המגרה" שאותו מבקש גנטריפ בשקיעותיו לתשישות וחוסר חיות. בסיסטמה של פרברן, גנטריפ היפנה את כמיהתו העמוקה ביותר לאמו הסכיזואידית, אשר הפכה להזיה של בריחה ממנה.

     עבור גנטריפ הפציינט הוא קרבן תמים ופאסיבי, לחסכים ההוריים. קשייו של הפציינט לעולם אינם תוצאה של קונפליקטים ואמביואלנציה. מבחינה זו, ראייתו של גנטריפ קרובה לתאוריה המוקדמת של פרויד על נוירוזות, המבוססת על פיתוי אינפנטילי, ושל תאורית ראנק, על טראומת הלידה.

     תאור הפסיכופאתולוגיה של גנטריפ, ותאורו את התהליך האנאליטי, מזכיר את אגדת היפהפיה הנרדמת.
     ראינו את נטייתו של פרברן, לצייר את הפציינט כקרבן תמים. אך נטייה זו מאוזנת במקצת בשיטתו, ע"י השקפתו, על הנוירוזה, כהנצחה אקטיבית של קשרי האובייקט הרע. גנטריפ מוותר על איזון זה. קשרי אובייקט אינם אלא הגנה כנגד בריחה מפחידה, בסיסית יותר. לשיטתו, האימה מחליפה את ה-?????? האקטבית, כשורה התחתונה של נוירוזה, וכמקור של ההתנגדות הגדולה ביותר לתהליך הפסיכואנאליטי.
     כפי שהתאוריה הפסיכודינאמית האנושית, מהווה עבורו את התקוה לאנושות, כך המטפל בעיניו הופך לדמות גבור המציל את הפציינט חסר האונים, מהאימה והשיתוק הנגרמים ע"י אימהות שואתית.
 

תורגם וסוכם ע"י דתיה זיו

מודל הקשר בפרספקטיבה

     האסכולה הבריטית, וכן גם מספר תאורטיקנים באסכולה האמריקאית, הבין-אישית, מדגישים בעייה משותפת בסיסית - את הטרנספורמציה שעשתה המטא-פסיכולוגיה הפסיכו- אנאליטית ממסגרת תאורטית המבוססת על דחפים, למסגרת אשר מדגישה יחסים בין-אישיים ממשיים או דמיוניים כמרכז אינטרפרטטיבי וקונצפטואלי. הגירסאות השונות של מודל הקשר/מבנה הנן בעלות קבוצת הנחות משותפת, אשר מבחינות אותן מתאוריות מוקדמות של מודל הדחף/מבנה.

     יחידת המחקר של הפסיכואנאליזה אינה הפרט, אלא מטריצת היחסים הנוצרת ע"י הפרט, באינטראקציה עם אחרים משמעותיים. חומר האישיות, והאופנויות המאפיינות תיפקוד פסיכופאתולוגי, נוצרים מתחום הבין-אישי. צרכים פיזיולוגיים, מאורעות גופניים, טמפרמנט, וגורמים ביולוגיים אחרים משפיעים באופן משמעותי על החוויה האנושית וההתנהגות, אך הם פועלים בתוך הקשר של מטריצה, ונכללים בתוך דחף מוטיבציונאלי, ומושפעים ממנו, ליסוד ושמירת יחסים עם אחרים.

     כל אחד מהתאורטיקנים העיקריים של האסכולה הבריטית, תרם תרומות חשובות לתנועה שממודל הדחף/מבנה למודל הקשר/מבנה.

מלאני קליין:   קליין החלה את מחקרה, מתוך נאמנות מוחלטת לתאוריית הדחף הקלאסית. עם זאת, הנתונים שעלו מעבודתה, הצביעו על פנטזיות פרימיטיביות המערבות יחסים אהובים ושנואים עם אחרים - גם אמיתיים, עם דמויות חיצוניות, כמו גם עם דמויות שבתוך דראמה פנימית של תשוקה ועוצמה טראגית.
     המוקד האינטרפרטטיבי שלה, נע מהדגשה מוקדמת על פסיכוסקסואליות, להדגש כמעט יחודי על תוקפנות, ולראיה יותר מאוזנת של החיים המנטאליים, הממוקדת סביב מאבק עמוק, בין אהבה לשינאה, תקון, פצוי והרס.
     למרות ששמרה על המינוח של תאורית הדחף, ניסוחיה משנים את תפקידם וטבעם של הדחפים: הדחפים בתאוריה שלה, קשורים לאובייקטים, ובנויים ((built-in, בספציפיות רבה, להתנסות של התשוקה עצמה.
     החיים המנטאליים בבריאות ובפאתולוגיה הנם מירקם מורכב מאד שנארג ע"י חוטי היחסים הבין-אישיים. כל מרכיב הינו התקשרות אישית בין הself- לבין אחרים - אמיתיים או מדומיינים, חיצוניים או פנימיים. בתאוריה של קליין החיפוש אחר הנאה וההמנעות מכאב, הינם ברקע בלבד, ועם זאת, המאבק בין הרס ופרגמנטציה, לבין תיקון ואינטגרציה, - מהווה את המוקד.

פרברן: יישם את התאור של קליין לגבי יחסי-אובייקט פנימיים לחשיבה מחודשת מעמיקה לגבי התאוריה המוטיבציונית, והמבנית הקלאסית. הוא משאיר את השפה של פרויד, אך שלא כמו קליין, הוא משנה את משמעותם של מונחים אלו, ומגדירם מחדש. הליבידו במושגיו של פרברן, אינו מחפש הנאה, אלא אובייקט. האנרגיה הנפשית אינה חסרת כוון ומבנה, אלא מאורגנת ומכוונת כלפי המציאות של אנשים אחרים. ההתפתחות לפי השקפתו, מהווה פיתוח בשלותי של אופנויות שונות, של התקשרות לאנשים, וכל הפסיכופאתולוגיה מתהוית בעטיו של כשלון בהתפתחות זו, בקשר עם אחר, ובעטייה של נאמנות לקשרי אובייקט אינפנטיליים, אשר מבוססים כשאריות פנימיות.

     התאוריה של פרברן, למרות שהינה במדה רבה סכמטית, מייצגת יחד עם התאוריה הבין-אישית של סוליבן, את הנוסח העיקבי והטהור ביותר של מודל הקשר/מבנה. שניהם ראו את התפתחות האישיות והפסיכופאתולוגיה, מפרספקטיבה דומה: הילד לכוד במארג של יחסים עם אחרים, ומגלה עצמו באינטראקציה עמם. שילוב זה של הילד עם אחרים, הינו המאפיין הבולט ביותר של ההתפתחות המוקדמת. והצורך בקשר, מגע ואינטגרציה עם אחרים, הוא הדחף המוטיבציוני הבולט ביותר, של האורגניזם האנושי, במשך החיים. הדגשתו של פרברן היא על השאריות האינטרפסיכיות של ההתנסויות הבין-אישיות - הפרגמנטציה הפנימית, ותבנית האישיות.

גנטריפ: מרחיב את התאוריה של פרברן בהכניסו את מושג ה'אגו המוסג' ((regressed ego, ומדבר על נסיגה מיחסי-אובייקט, בניגוד לפרברן שהדגיש קשר לאובייקטים.
השקפתו של גנטריפ, מכל מקום,  - עם ראייתו את ההתנסות האנושית והקשיים בה, כנגזרות של גילגולי יחסים עם אחרים -, נשארת כתאוריה אלטרנטיבית במודל הקשר/מבנה.

וויניקוט: מכוון עצמו להתפתחות self אמיתי, אינטגרטיבי, ולטענתו, זוהי בעייה, שלא טופלה ע"י פרויד וקליין, אבל, נמצאה בבסיסם של נושאים שונים, בהם טיפלו. וויניקוט, מתווה סידרה של צרכים בין-אישיים מתפתחים, לאספקה אימהית ספציפית. מבנה הself- ואירגון הפסיכופאתולוגיה נובע מגורל צרכי-קשר אלו. גילגולים דחפים, וקונפליקטים הקשורים להם, נעשים חשובים רק בהקשרם של תהליכים יותר בסיסיים אלו. באמצעות אלו, הוא מציג תאוריה של מוטיבציה, התפתחות, מבנה ופסיכופאתולוגיה, המבוססים על יחסים בין הself- לאחרים, ופועלת בתוך מודל הקשר/מבנה.

     בעבודתם של קליין, פרברן, וויניקוט וגנטריפ, יחסי-אובייקט מהווים את המוקד המרכזי, ונראים כמהווים את החומר הבסיסי של ההתנסות האנושית. עם זאת, טיבו של האובייקט, מקורותיו ואיכויותיו, שונים בהגדרותיהם השונות של התאורטיקנים הנזכרים.
כל אחד מהם רואה אספקטים מסויימים של האובייקטים שהנם קריטיים להתפתחות ולמבנה הנפשי.

     עבור קליין יש איפיונים אוניברסאליים. בהרבה מקביעותיה, היא מדגישה מקורות מוקדמים של דימויי אובייקט, כמו למשל: כחלק מתורשה פילוגנטית. למרות שהם שונים מבחינת תדירות וחומרה, תוכן האובייקטים דומה עבור כל אחד מאיתנו: השד הטוב והרע; הפין הטוב והרע; תינוקות; זוגות הוריים מאוחדים. קליין מדגישה את חשיבותם של האנשים האמיתיים בחיי הילד. אך גם כאן, האיפיונים האוניברסאליים של אובייקטים אמיתיים אלו, הם החשובים ביותר- האיפיונים האנאטומיים שלהם, הייצוגים של המין האנושי, היציבות שלהם לנוכח ההתקפות שבפנטזיה כנגדם, הערוב הבלתי-נמנע שיש בהם של איפיונים מספקים וגורמי חסך.

     עבור פרברן לעומת זאת, האובייקטים הינם מאד ספציפיים ואישיים. אובייקטים פנימיים בעלי איפיונים מיוחדים, שנמצאים בחוויתו המוחשית של הילד עם הוריו. האובייקט-המגרה, מפתה בדיוק בדרך שבה ההורה מציע קשר. האובייקט הדוחה, מתקיף ונסוג, בדיוק באותה דרך שבה ההורה נכשל מלאפשר קשר. האובייקט האידיאלי מספק קשר באמצעות ההנאות והערכים הממשיים של ההורה. התאוריה המבנית של פרברן, מקבילה לדיווחו של סוליבן, לגבי עיצוב של מערכת הself- באספקט מרכזי זה - אישיותו של הילד מעוצבת ומאורגנת באופן משלים לאופי ההורים, התנהגותם הממשית, הופעתם, ההבדלים הסמויים שיש ביניהם בתגובתיותם לילד, וכן הלאה. עם זאת, גם לאור ספציפיות זאת, הקטגוריות של פרברן הנן אחידות וצרות למדי. הוא רואה, את הצורך הראשוני במעלה אצל הילד, כתשוקה להזנה רגשית. אובייקטים "טובים" הנם אותם איפיונים בהורים, המספקים תלות ינקותית. אובייקטים "רעים" הנם אותם איפיונים הוריים הנכשלים בספוק תלות ינקותית זו.
     תחומים אחרים באישיותם של ההורים, שאינם קשורים לנושא זה של תלות ינקותית, דוהים ברקע.

     סוליבן, בניגוד לכך, מתייחס להרבה מאיפיוני האינטראקציה הורה-ילד, בנוסף לצורך בהזנה מוקדמת, והוא מרחיב את ניתוחו מעבר לינקות המוקדמת, גם לילדות ולתקופת ההתבגרות.

     גנטריפ, מיצר עוד יותר את התמקדותו היחידה של פרברן במובן הבא: הטיפול האימהי כלפי התינוק מקבל מיקוד מרכזי, וכל ההתפתחות שלאחריה, והפסיכופאתולוגיה, מהווים תגובות כנגד כשלונות במגע האימהי הראשוני.

     עבור וויניקוט, אופיו של האובייקט אף הוא מעוצב ע"י הטיפול האימהי ((provisions אך הטפול האימהי, במדה מסויימת מגוון יותר. לילד יש צרכים עמם הוא נולד לסביבה החובקת ((holding, והמשקפת כמראה, לצורך הגשמת האומניפוטנטיות, לצורך פיתוח הטולרנטיות לדו-משמעותיות שיש בחוויה המיחלפית שלו, ועוד.
     האובייקטים המוקדמים של הילד בנויים מראש, ומעוצבים בהתאם לדפוסים שיש לצרכיו ההתפתחותיים של הילד. אך גם וויניקוט כמו פרברן, מדגיש את המיוחדיות של ההורה הממשי. האיפיונים הספציפיים של ההורים אשר ניצבים בדרכם של ההורים בהגשמת התפקידים הטיפוליים שלהם, נעשים קריטיים עבור הילד.

     בשל ההבדלים בהמשגת מקורותיהם ואופיים של האובייקטים, ישנו הבדל בולט בהדגשת הפנטזיה בין קליין ו-וויניקוט מצד אחד, לבין פרברן וגנטריפ מצד שני:
קליין ו-וויניקוט רואים בעולם הפנימי של פנטזיה אדיוסינקרטית את הרמה הבסיסית ביותר של המציאות החוויתית, והעולם החיצוני של האחרים הממשיים כמישני, למרות שאף הוא חשוב. עבור קליין, פנטזיה נוצרת כתוצאה מהדחפים עצמם, ומהווה את יסוד החוויה. פנטזיות פרימיטיביות, שולטות בהתפתחות המוקדמת, ופנטזיות הנוגעות לעולם האובייקטים המופנמים, נמצאות בבסיס תחושת הself- והמציאות. העולם הפנימי, בתאוריה של קליין, מהווה את המקור הגדול ביותר לחיות מצד אחד, וליסורים העמוקים ביותר מצד שני. וויניקוט בדומה לה, מדגיש את העומק, היופי והראשוניות של ההתנסויות הפרטיות ביותר. המציאות הסובייקטיבית היא הבסיס לכל היצירתיות, לפני המעבר לעולם החיצוני האובייקטיבי. ההוויה העמוקה ביותר מורחקת ממגע עם אחרים, ונשארת מבודדת לנצח.

     פרברן וגנטריפ לעומת זאת, רואים בעולם הפנימי של אובייקטים מופנמים, כמישני וכפצוי. לפי השקפתם, הילד מתחילה מכוון למגע וקשר עם ההורים כאנשים אמיתיים. ההתכנסות פנימה, כינונם של יחסי האובייקט המופנמים (פרברן) והרגרסיה של האגו (גנטריפ) הינם תחליפיים למה שחסר ביחסים האקטואליים עם ההורים. כך, למרות שיחסי- אובייקט מופנמים הינם קריטיים להבנת הפסיכופאתולוגיה במערכת שפותחה ע"י פרברן וגנטריפ, יחסי-אובייקט מופנמים נחשבים כמזוכיסטיים והגנתיים, ולא הבסיס והמקור, כפי שרואים אותם וויניקוט וקליין.

     בבניית תאוריית מודל הקשר העניין המרכזי של כל אחד מהתאורטיקנים הוא לתת תאור קליני משכנע לגבי המקורות והתפתחות היחסים עם אחרים. עם זאת, נטישת מודל הדחף/מבנה כבסיס התאורטי, יוצרת בעיות אחרות, שכל תאורטיקן המדבר על קשרי אובייקט חייב להתייחס אליהן. תאוריית הדחף הקלאסית נותנת דרך להמשגת מקור האנרגיה הנפשית, העקרונות שעל-פיהן הmind- מעוצב או מובנה, והחלק הפילוגנטי שאותו הילד מביא בחוויתו את העולם. בנטישת תאוריית הדחף, התאורטיקנים של מודל הקשר, חייבים לתת אלטרנטיבות לבעיות אלו, והדרך שבה הם מתמודדים עם בעיות אלו, שונה למדי.

      * במודל הדחף/מבנה האנרגיה אשר מסופקת לנפש (הפנומנה המנטאלית) נלקחת מהטרנספורמציות של האנרגיות שבדחפים. כאשר משמיטים את מונח הדחף, למעשה מבטלים את מקור האנרגיה. לכן הכרחי מקור אחר לאנרגיה הנפשית. קליין משאירה את השפה של דחפים ככוחות אנרגטיים, בעוד היא משנה את הצרופים שקשורים ביחסים, (קונפיגורציות ההתקשרויות). ליבידו ותוקפנות נעשים קונסטלציות של רגשות אהבה ושנאה. אך המניעים הנם אמפולסים כלפי תדמיות שונות של קשר. וויניקוט נוטה לנקוט באסטרטגיה דומה, למשל ע"י הגדרה מחודשת של תוקפנות כמרץ ותנופה. כך אנרגייה תוקפנית נעשית דחיפה לקשר, אשר האם יכולה להקל עליה או להשתיקה, ובכך הופכה להרסנית.

     גם סוליבן ו-פרברן מציגים עמדה יותר קיצונית למול התאוריה הקלאסית של האנרגיה הנפשית. לטענתם - הפרדה בין הmind- כסט של מבנים ואנרגיה, לדלק אשר מניע אותם, למעשה איננה נכונה. הmind- הינו אנרגיה. עבור סוליבן, הself- אינו ישות לכאורה, אלא דינאמיזם כלומר, תבנית גילגולי אנרגיה. עבור פרברן, מבני האגו הנם אנרגתיים, הבאים לידי בטוי בדחפים לקשר.

     במודל הדחף, לmind- ניתנת צורה מתוך ההכרח לספוק הדחפים וויסותם. ע"י הוצאת מושג הדחף, למעשה שומטים את כל הבסיס לעיצוב תופעת הmind-. כל אחד מהתאורטיקנים נותן בסיס חדש לכך.
     עבור קליין, המבנה הנפשי הוא נגזרת של הפנטזיה, עולם האובייקטים הפנימיים מתפתח מתוך צורכי קשר ראשוניים, והאירגון שלו מתרחש ע"י פנטזיות חוזרות ונישנות, המהוות את הבסיס להתנסותו של היחיד לגבי עצמו ולגבי העולם הבין-אישי.

     וויניקוט, פרברן וסוליבן, רואים את האישיות כמובנית סביב ההכרח לשמירת הקשר הטוב ביותר האפשרי עם ההורה. עבור פרברן, הפרעות ביחסי אובייקט, גורמות להכרח לייסד אובייקטים פנימיים קומפנסאטוריים, ואלו נעשים יסודות למרכיבים השונים של האישיות.

     עבור סוליבן, הself- נעשה מאורגן בתחילה למטרת הימנעות מאינטראקציות מעוררות חרדה עם המטפלים, ואח"כ לשמירת כמות החרדה במיעוטה האפשרי.

     וויניקוט מדבר על הבנייה של הself- לself- אמיתי וself- כוזב, כתוצאות הצורך הדואלי של הילד לבוא במגע עם ההורים באמצעות טיפול אשר ניתן לו, אך עדיין, להגן על הself- מפני הצפה וניצול.

      * כך כל אחד מהתאורטיקנים גוזר את המבנה הנפשי לא מהצורך לווסת מתח הדחפים, אלא מצרכי קשר בסיסיים.

      * במודל הדחף/מבנה התינוק מתואר כמצוייד בתורשה פילוגנטית מורכבת, גם עם דחפים, וגם עם כשרי אגו מולדים. איפיונים מולדים אלו של התינוק, קובעים כוון מסויים בחייו של הפרט, בתורמם לעיצוב אופיו, ולכוון שבו תתפתח פסיכופאתולוגיה. העולם החיצוני, והאחרים הממשיים, נעשים רלוונטיים ומשמעותיים, במדת נגיעתם (באמצעות ספוק או תסכול) לצרכים השונים הנובעים מהדחפים.
     בנטישת מושג הדחף, כל תאורטיקני מודל הקשר, בהכרח, מנתקים עצמם מעניין זה של שיוך חלק מרכזי בהתפתחות האישיות והפסיכופאתולוגיה, לביולוגיה ולפיזיולוגיה.
למעשה קיימת בקורת על תאוריית מודל הקשר, בשל העובדה, שהיא יוצרת סביבה קיצונית ונאיבית, בראותה את החיים המנטאליים כרישומים פשוטים של העולם החיצון. בראייה זו, תאוריות היחסים, ע"י נטישת מושג הדחף, מחסירות את התפקיד המרכזי שיש לגוף בהתפתחות האנושית, וחשיבותם של גורמים מולדים באופן כללי.

     תחושות פיזיות הן הבסיס לכל ההתנסות. חיי התינוק נשלטים ע"י צרכים פיזיולוגיים. דימויים גופניים ופרה-אוקופציות ממלאים חלק ניכר בפסיכופאתולוגיות המאוחרות. ההבדל בגישה לגוף, בתאוריות של מודל הקשר, לבין תאוריות מודל הדחף, איננו בעצם ייחוס החשיבות לגוף, אלא בשאלת הדרכים שבהן מתבטאת חשיבות הגוף. צרכים גופניים אינם נחשבים כפי שהם נחשבים ע"י תאורטיקני מודל הדחף/מבנה, כיוצרים כוונות פסיכולוגיות חשובות ומשמעותיות. מאורעות גופניים ותהליכים גופניים נחשבים כמספקים שפה להתנסות, כאמצעי לבטויי כוונות ומשמעויות של קשר באופיין.

     כך, בתאוריה של קליין, מתחים גופניים אינם יוצרים מניעים אשר דורשים פעולות להקלה במתחים. הילד אוהב או שונא, ומשתמש בתהליכים גופניים לשם ביטוי מוטיבים אלו. פרברן מאפיין אזורים ארוגניים בגוף, כ"ערוצים" לאובייקט. סוליבן מדגיש את הדרך שבה ה"אזורים של האינטראקציה" צובעים את ההתנסויות השונות שיש לתינוק עם מטפלו.
סוליבן נותן למתחים הגופניים (כמקור העיקרי של צורכי התינוק הדורשים סיפוק) מקום מרכזי בתאוריה שלו. הם הכח העיקרי שמושך את התינוק לצורות השונות הבין-אישיות של התינוק עם מטפלו. אך מה שחשוב פסיכולוגית הוא לא, השאלה אם צרכים אלו מסופקים או מתוסכלים, אלא, איכות האינטראקציה. האם האינטראקציה, היא חרדתית או לא.
     באופן דומה, וויניקוט מדגיש את חשיבות הhandling- הפיזי, בהתנסות המוקדמת, לא בסיפוק צורות שונות של סיפוק, אלא, ע"י בטוי ותיווך הטיפול והתגובתיות.
     במודל היחסים הבין-אישיים נוטים לראות בגוף לא יוצר מניעים פסיכולוגיים בלתי-תלויים, המעצבים את ההתנהגות וההתנסות, אלא, מדיום עיקרי של יחסי הגומלין בין התינוק למטפלים בו.

     מובן שישנם צרכים פיזיולוגיים בלתי-תלויים (למזון, חמצן וכו'), אך צרכים אלו אינם בעלי תפקיד אטיולוגי משמעותי בעיצוב האישיות והפסיכופאתולוגיה. האישיות והפסיכופאתולוגיה מעוצבים ע"י גילגולי ההתייחסות הבין-אישית. מניחים כי קיים טיפול פיזי "ממוצע". התינוק נראה כאורגניזם אשר התנסותו מתווכת במלואה באמצעות הגוף, ואשר אמצעי הבעתו מוגבלים למאורעות ולתהליכים גופניים, ואולם, אופיו הפסיכולוגי, נשלט ע"י חיפוש קשר, attachment עם אחרים. חיפוש זה, שעליו מדובר, הוא אשר משייך משמעות לכל מימדי החיים.

     נשאלת השאלה: האם נטישתו של מושג הדחף וראיית הגוף כאמצעי ולא כגורם המניעים הפסיכולוגיים - משמעותה, שבמודל הקשר/מבנה הגורמים המולדים אינם נחשבים?
האם ניתן לראות את האישיות והפסיכופאתולוגיה כתוצר לא מתווך של קלט מאחרים, הנרשם על אורגניזם אשר אינו מביא כל התנסות משמעותית?
     כמובן שלא. שכן כל תאוריה של יחסי-אובייקט מניחה באופן סמוי או גלוי, משיכה מוטיבציונית כלפי מגע בין-אישי, "דחף" כלפי יחסי-אובייקט. ההתנסות עם אחרים משמעותיים נעשית חשובה, לא רק משום שההשפעות הסביבתיות חזקות, והתינוק מגיב להם, אלא, משום שהתינוק "מחפש" סוגי התנסויות מסויימים, ובמיוחד קשר אנושי ספציפי.

      * הילד מכוון לסוגים מסויימים של התנסות. מה קורה לאחר שהוא נפגש בהתנסות מסויימת? האם תאורטיקני מודל הקשר מציעים שהההתנסות, המפגש עם אחרים נרשם באופן ישיר, ולא מתווך? האם הם מניחים שהזכרון שיש למבוגר מדמויות הוריו הוא העתק לא-מעוות של הורים אלו?
     שוב, התשובה היא לא! גם סוליבן וגם פרברן מניחים שהתינוק מביא להתנסותו, לא רק ציפיות, אלא גם עקרונות קודמים לאירגון התנסות זו. (סוליבן מדבר על אופנויות של סינטאקסיס, פאראטאקסיס, ופרוטוטאקסיס, אשר לפיהן כל ההתנסויות נרשמות.)
     ע"פ התאוריה שלו, פסיכופאתולוגיה איננה השתקפות פשוטה של המאורעות הממשיים, אלא טרנספורמציה מורכבת, של מאורעות שעובדו ועוצבו מחדש ע"י תבניות אירגון קוגניטיביות ותפיסתיות שונות. באופן דומה, פרברן בדברו על יצירת מבנים אנדופסיכיים, אינו מניח העברה ישירה של ההתנסות הממשית למשקע פנימי. ההתנסות עם המטפל, עוברת רצף מורכב של פצול ואופרציות של צרוף מחדש. התוכן של אובייקטים פנימיים, נגזר מההתנסות הממשית, אך ההתנסות עצמה עברה טרנספורמציה בהתאם לסט נתון ומולד של תהליכים אירגוניים.

     עד עתה דנו בציפיות ועקרונות אירגוניים אשר הינם סטנדרטיים למדי מתינוק אחד למישנהו. מה לגבי אותם איפיונים מולדים השונים מתינוק לתינוק? תצפיות לגבי הבדלים אלו, אינן בלתי-תואמות את הנחות מודל הקשר, אם כי תאורטיקני המודל הזניחו אותם. המודל מאיר את הצלחותיו או כשלונותיו של המטפל בפגישת צרכיו של התינוק, במתן הזנה, קשר, סביבה מקלה, תומכת,.

     מה גורם לכשלון במאמצים אלו? מדברים לעתים על חוסר התאמה בין אם מסויימת לתינוק מסויים ((Stern 1977. כל תינוק מביא לפגישה עם המטפל את הקצב שלו, רמת האקטיביות שלו, מראה אפקטיבי והתנהגותי מובחן. כל מטפל מביא עמו לפגישה את הסגנון שלו, את עוצמת התגובתיות שלו, מרחב הקשב שלו, רמת העניין שלו, חרדותיו וכיו'ב. כמובן, שהדווח לגבי האינטראקציה מטפל-תינוק, צריכה לקחת בחשבון גורמים אלו, לשם קביעת המישקע הבין-אישי של הילד, כתערובת מורכבת של ההשפעות ההתנסותיות והטמפרמנטאליות , המשפיעות באופן מתמיד, האחת על השניה. חוסר התאמה באינטראקציות אלו, יכולה להיות מובנית כמייצגת את חוסר ההתאמה בין שני המשתתפים.

       יש לציין אם כן, שגורמים מבניים אינם מוזנחים ע"י תאוריית מודל הקשר, אך גורמים אלו, הכי פחות פותחו במסגרת תאוריות אלו (חוץ מאשר בתאוריה של בולבי, אשר השקיע מאמצים לקשור את התאוריה שלו בדבר הatachment- לעקרונות ביולוגיים.)
     העקרונות האירגוניים המולדים אשר באמצעותם מוצפנת ההתנסות ונשמרת, הותוו באופן מאד לא שלם. התחום שהוזנח ביותר הינו ההתייחסות להבדלי טמפרמנט בין תינוקות. למשל, סוליבן ופרברן, שניהם מדגישים את הגורם הקריטי לדעתם, שהינו, האם המטפל חרד או לא, האם הוא זמין רגשית או לא. אין הם מדגישים את המדה שבה תגובתיותו או רגישותו של המטפל, מתאימים או לא מתאימים למזג מסויים של התינוק.

     למרות שאין הם נדחפים לכך ע"י הנחות המודל, תאורטיקני מודל הקשר נוטים להדגיש פחות מדי, גורמים מבניים, המתייחסים לאופי, ולנוכחות הרגשית של המטפל, כדטרמיננט החשוב ביותר להתפתחות האישיות. מהן הסיבות לחוסר איזון זה?

     ראשית שתי התאוריות הטהורות ביותר של מודל הקשר, זו של סוליבן וזו של פרברן, הינן תאוריות של פסיכופאתולוגיות, ולא תאוריות כלליות של התפתחות האישיות. סוליבן לא נותן כל הסבר לגבי אירגון הself-, מלבד התייחסותו להמנעות מחרדה. פרברן אינו נותן כל הסבר לגבי מיבניות הself- מלבד יסודם של אובייקטים פנימיים קומפנסאטוריים. שניהם מייחסים פסיכופאתולוגיה לכשלון ההורים. אם כי, אין הדבר אומר שאיפיונים מולדים של הילד אינם גורמים קריטיים, ביצירת פסיכופאתולוגיה.

     שנית, ההיסטוריה של הרעיונות הפסיכואנאליטיים נוטים לשני כוונים דיאלקטיים רחבים. התאוריה המוקדמת של פרויד לגבי פיתוי הטילה את האחריות המלאה לנוירוזה, על המטפל המפתה. הבנתו של פרויד ש"זכרונות" הפיתוי של הפציינטים שלו הומצאו, הובילה אותו לפיתוח מודל הדחף/מבנה, שבו פסיכופאתולוגיה מתפתחת מנבכי נפשו של הילד.

     נוסחאותיה של קליין לגבי דימויי אובייקט ראשוניים ויחסים, מייצגת עוד יותר את תנודת המטוטלת לקצוות בכוון זה. תרומתם של תאורטיקני יחסי-אובייקט הינה תגובה לנטייה זו, של איפיוני המחשבה הפרוידיאנית והקלייניאנית, למרות שעקרונות מודל הקשר/מבנה אינם בעצמם דורשים זאת, הם נוטים לתאר את התינוק, כיחסית אחיד ותמים, כשהאשמה לפסיכופאתולוגיה, שוב מושלכת על ההורה. יש לצפות שבעתיד, נטיה זו תעלם, כאשר השפעותיו של המחקר בתינוקות יתגברו, עם הדגשותיו על האופי האינטראקטיבי של משתנים טמפרמנטאליים והתנסותיים.

-  ס ו ף   פ ר ק  -