פסיכולוגית האגו

פסיכולוגית האגו היא האסכולה שזכתה להכרה כממשיכה הרשמית של הפסיכואנליזה של פרויד. היא היתה הזרם המרכזי, שבשנת מותו של פרויד, 1939, הובלה על ידי היינץ הרטמן, יליד וינה שעבר לניו-יורק שם חי עד מותו בשנת 1974. המשימה הראשונה והחשובה של פסיכולוגית האגו היתה להגדיר את המושג אגו. אם עד לתקופה זו, נעשה שימוש בשני היבטים שונים, האובייקטיבי והסובייקטיבי של האגו, כלומר החוויה והמנגנון, הרי שהרטמן יצר את ההפרדה בין האגו במובן האובייקטיבי והעצמי במובן הסובייקטיבי. החלטה זו היתה המבשר הראשוני שאיפשר להיינץ קוהוט להתפצל וליצור אסכולה נפרדת של פסיכולוגית העצמי ולהתמקד במימד החווייתי סובייקטיבי. העצמי הוא סוכנות ארגונית מרכזית, והחוויות שהן התוצרים של פעולות האגו, הן העצמי ההולך ומשתנה עם מה שחווה האדם לאורך חייו.
מהו האני? זהו אוסף של פונקציות מנטליות, העקריות שבהן: הקשר עם המציאות ובוחן המציאות; הפיקוח על התנועתיות והתפיסה בעולם החיצוני ושל העצמי; שכבת מגן מפני גירויים חיצוניים ופנימיים אינטנסיביים, באמצעות ההגנות; מנהל פעילות מכוונת; אחראי לחשיבה ולצפייה מראש; קואורדינציה ואינטגרציה שהן פונקציות סינטתיות, כלומר בניה של תמונה קוהרנטית של העולם החיצוני בשילוב עם התפיסה העצמית. האגו אם כן, אינו מתווך את הקונפליקטים של האיד והסופראגו אלא מפקח על המסדיר את  כל ההתנהגויות והפעילויות המנטליות של האישיות.
למרות שעל פי פרויד האני מופיע בהמשך החיים כדי לתווך את סיפוק צרכי האיד, הרי שלפי הרטמן האגו מתפקד במגוון משימות שהן מחוץ לקונפליקט, כמו תפיסה, חשיבה, שפה, זכירה, למידה ועוד, זוהי הספירה החפשיה מקונפליקט. אמנם גם בשורשי הפסיכואנליזה הכירו בפונקציות אלה, אלא שראו בהן לא רלוונטיות לפסיכואנליזה, בניגוד להרטמן שהבין שיש קשר הדוק בין אזורי אגו הקשורים לקונפליקט ובין אזורים חפשיים מקונפליקט, בבריאות ובחולי ויש לחקור אותם בנפרד וביחד.
מהו הקונפליקט? זהו תהליך דינאמי, מאבק בין האיד, האגו והסופר אגו, על שליטה. האיד דוחף לסיפוק מקסימאלי, הסופר אגו דוחף להימנע מסיפוקים אסורים והאגו דוחף לסיפוק של האיד במקבלות האיסורים של הסופראגו ובהתאם למגבלות המציאות. הקונפליקט הוא דינאמיקה של התיאוריה הסטרוקטורלית הפסיכואנליטית ומתייחס לשלב האדיפלי כנקודה בה מופיעים הקונפליקטים הגורמים לנוירוזות. עוצמת הקונפליקטים יכולה להביא לנסיגה לנקודת קבעון טרום אדיפלית. הבעיה הופיעה במקרים של מטופלים שמקור הפתולוגיה שלהם הוא 'מעבר לקונפליקט', הפרעות גבוליות, נרקיסיסטיות ופסיכוטיות. התיאוריה הפרוידיאנית שהיתה למעשה תיאורית הקונפליקט, התבררה כחסרה מאוד.
אם בתיאוריה הפרוידיאנית המטרה היתה לחשוף את הזכרונות המודחקים בלא מודע, הרי שפסיכולוגית האגו הבינה שהלא מודע מגיע מכל אחד מן המבנים: איד לא מודע, אגו לא מודע וסופר אגו לא מודע. על כן אין עלינו לחפש דחפים מודחקים אלא אגו לא מודע (לפי ויניקוט- עצמי כוזב, שהוא  הגנתי). כך נוכל לחפש הגנתיות ולעבוד על אותנטיות למול חוסר אותנטיות והגנתיות, ללא כל ענין להזכר בארוע מן העבר. אנחנו לא מחפשים סודות אל מחפשים מבנה ודרך פעולה. זהו מחקר האגו ודיאלוג עם האגו. להבין את היחסים בין האיד האגו והסופר אגו, לתת מקום לכל אחד מהם ולארגן מחדש את היחסים, דומה גם לתיאוריה של ויניקוט, במובן שהוא מחפש את האמיתי והכוזב בכל התייחסות של המטופל, כנציג של כל מבנה נפש אפשרי.
אם ההגנות הן פעולה של האגו, והעצמי הכוזב הוא יציר ההגנות, הרי שעבודה על העצמי הכוזב היא סוג של פסיכולוגית אגו.
באופן בסיסי ניתן לאמר כי חוזק האני או חולשתו, לא נקבע בראש ובראשונה על ידי גורמים מולדים, אלא בתוך היחסים עם הדמויות הממשיות ולכן יחסים עם המטפל גם כדמות ממשית, הם דרך לתיקון חולשת האגו.
ההבנה הראשונה החשובה של פסיכולוגית האגו היתה המעבר ממחקר האיד למחקר האגו, מן המודחק אל התהליך המפעיל את הנפש ומחבר את כל התהליכים הפסיכולוגים שלה. דבר זה הוביל גם לדגש על יצירת הברית הטיפולית, שיתוף הפעולה המכוון בין המטפל למטופל, לא תהליך של אחד המגלה אצל השני אלא שותפות למשימה של חשיפת הלא מודע, בין אם באופן הלא מודע של מבני הנפש ובין אם בארועים המודחקים. כך המטופל מצליח להבין את עצמו ולהשתתף באופן פעיל בתהליך הטיפול.
ההבנה השניה החשובה היתה שעבור המטופלים, התנסות כזו של ברית טיפולית ועבודה שיתופית, מאפשרית פיתוח יכולת של התבוננות עצמית, רפלקטיביות, שליטה עצמית, דחיית סיפוקים, התבוננות פנימה והתבוננות לעבר תוצאות והשלכות של החלטות ומעשים.
ההבנה השלישית של פסיכולוגית האגו היתה שעצם התהליך הטיפולי הוא סוג של שיחזור יחסי האם והתינוק, בדומה לתיאוריה של ויניקוט וקוהוט וההתנסות הטיפולית היא חוויה מתקנת בפני עצמה. התהליך האנליטי החל להיות מובן לא רק כשותפות שיש לה משימה לבצע, אלא גם כחוויית גדילה בזכות עצמה בהיות היחסים עם האנליטיקאי, כדמות הורה, מספקים הזדמנות לעבד מחדש חוויות התפתחותיות מוקדמות.

פרד פיין מונה ארבע עשרה פונקציות אגו בסיסיות, שהתפתחותן האופטימליות היא הבסיס להתפתחות נורמאלית. בהתפתחות כל אחת מן הפונקציות הללו מעורבים גורמים מולדים וסביבתיים:
1. אמון. היכולת לחוש שביטוי סימני מצוקה יניעו דמויות מטפלות לספק את צרכיו ולהפיג את המתח המתעורר בו. אופי ההתייחסות של הדמויות המטפלות יכול בודאי לגרור יחס פסימי או אופטימי כלפי העולם.
2. הכושר להשתמש בחרדה כסיגנל, לחוות אותה אך לא להיות מוצף, תתאפשר התייחסות אליה כסימן פנימי לכך שמשהו במאזן הפנימי של כוחות הנפש מתערער.
3. היכולת לויסות עצמי – לנקוט בפעולות ספציפיות לשכך התרגשות, מתח או חרדה. אצל תינוק, לעשות תנועה חזרתית כאשר הוא רוצה להרגע, למצוץ אצבע, לגרד באוזן.
4. ההתייחסות הבסיסית לדחפים כמתקבלים או לחילופין כמאיימים. האם הם יבואו לידי סיפוק ויגרמו הנאה או שמדובר במשהו מציק שיש להיפטר ממנו. כמובן שתגובות ההורים לדחפים ישפיעו על עמדת הילד. כל דחף יכול להתקבל על ידי ההורים באופן אמפתי או בדחיה.
5. היכולת לארגן את הצרכים הליבידינאלים בדפוסים יציבים. ישנם דפוסי התנהגות מובנות המאפשרות לספק דחפים ולשלוט בהם, וסביבם מתארגנים הדחפים. למשל, תוקפנות דרך משחקי ילדים, פעילות ספורטיבית, מיניות דרך יחסים זוגיים.  האפשרות לארגן דחפים בדפוסי התנהגות יציבים, מונעים מדחף להפוך להיות משהו מציק ושומרים אותו כאנרגיה לא מווסתת.
6. התפתחות סף תסכול המאפשר יכולת לדחות סיפוק מלא, יכולת להמתין לכל סוג של סיפוק, בלי להגיב בבכי, כעס או איבוד שליטה.
7. מאזן נכון בין פאסיביות לאקטיביות. זו הנכונות להתמודד, להרפתקנות, ליזום שליטה, מול אתגרים, מצבים בעיתיים, פתרון בעיות וקבלת החלטות, למול נטיה לרגרסיביות, התכנסות פנימה, דכאון , חוסר מעש. אלו למעשה שני הדפוסים הקלאסיים של מוחצנות ומופנמות, בכל אחת מן הגישות ישנה גם אפשרות לקיצוניות יתר.
8. מידת היכולת לדיפרנציאציה בין העצמי לאובייקט. זו היכולת לתפוס את הזולת כישות נפרדת מן העצמי, כבסיס ליכולת לזהות כאב הבא מבחוץ למול כאב פנימי. היכולת לבוחן מציאות תקין נשענת על כך.
9. יכולת ליצור קישור בין סיפוק צורך לבין כמיהה לאובייקט מסוים. כאשר אובייקט מגיב לצורך של התינוק ומספק אותו, נוצר הקישור בין הצורך לאובייקט עם צפיה וכמיהה לאובייקט עם עלית הצורך. דבר מאפשר לספק דחף על ידי מציאת אובייקט מתאים ויוצר זיהוי ברור של הדחף וכיצד לספק אותו.
10. היכולת לדיפרנציאציה של מערך הרגשות.  היא נשענת על שלוש משימות: לזהות מהו הרגש העולה ולהגיב אליו בהתאם, היכולת לתת לו שם (ארטיקולציה) והיכולת להפריד בין רגשות שונים.
11. היכולת לפתח הערכה עצמית חיובית. יכולת זו מושפעת ממידת המירורינג הראשונית, ממעגל יחסי האובייקט החיוביים. זאת כמובן למול עוצמת הערכה עצמית שלילית וכל השלכותיה, דיכאון, חרדה, חוסר מימוש עצמי ועוד.
12. היכולת לרסן אגרסיה. יכולת זו מושפעת ממידת האינטגרציה בין הייצוגים החיוביים והשליליים בעצמי ובאובייקט. ככל שיש יותר פיצול בין הייצוגים, כלומר שהטוב אינו ממתן את הרע, עוצמתה של התוקפנות חזקה יותר ופחות ניתנת לכיבוש. אימפולסיביות, אם כן, היא ביטוי לחולשת אגו.
13. רמת ההתפתחות של מנגנוני ההגנה. בין הגנות של התנתקות מן המציאות, דרך הגנות פרימיטיביות וכלה בהגנות מסדר גבוה, אלו הם ביטוי לכוחות האגו, ליכולת לשמור על קשר מקביל עם עולם הדחפים ולתת לו ביטוי, וכן על היכולת לשמור על קשר עם המציאות ולא להתנתק ולשגת לעולם הפנימי.
14. הפוטנציאל לסובלימציה.  למעשה מדובר על רמת ההתפתחות של מנגנוני ההסתגלות, כלומר היכולת לתת ביטוי לדחפים מיניים ותוקפניים בתוך הקשר חברתי מקובל, כלומר עם דומיננטיות של יצר החיים, כלומר בתוך קשר, תוך כדי פעולות קונסטרוקטיביות ומקובלות.

מאהלר:
פסיכואנליטיקאית של ילדים, הגרה מוינה לארצות הברית בסוף שנות השלושים. חקרה פסיכוזות של ילדים ומתוך כך נסתה לתאר את מאפייני ההתפתחות הנורמאלית של הילדים עם אמם מלידתם ועד גיל שלוש.
היא מתארת שלושה שלבי התפתחות מרכזיים: השלב האוטיסטי, השלב הסימביוטי והשלב של ההפרדה והאינדיבידואציה.
השלב האוטיסטי הנורמאלי מתרחש בארבעת השבועות הראשונים לחיי התינוק והוא מקביל מבחינת הזמן לשלב של המושקעות האמהית הבסיסית. היא הניחה שכל תינוק עובר שלב ראשוני כזה בו הוא מבלה את רוב יומו במצב של חצי שינה חצי עוררות. הוא מתעורר בעיקר כאשר רעב או מתחים אחרים מציקים לו, ונרגע ושוקע חזרה לשינה כאשר הוא מסופק ומשוחרר מעודף מתחים...תוך נסיון להמשיג מצב תחושתי זה באופן מטפורי, השתמשנו לתיאור שבועות ראשונים אלה של החיים בכינוי – אוטיזם נורמאלי. נראה כאילו התינוק עדיין אינו מבחין בזולת מבחינה תפיסתית, אינו יוצר שום קשר עמו, אין לו שום דרישות כלפיו והוא חי בתחושה כאילו כל המתחים והסיפוקים מקורם רק מתוך עצמו. (התינוק מושקע בעצמו ולא מודע לעולם): הרבה מהצרכים של התינוק מתמלאים ע"י פנטזיות הלוצינטוריות שהוא מזין את עצמו, ולא ע"י סיפוק מהעולם החיצוני. מטרת השלב- ליצור הומיאוסטזיס. יש מחסום גירוי שגורם לילד לא להיות רגיש לכל דבר.
מצב אוטיסטי- להיות בתוך בועה. בתקופה זו אין אוביקט. עצירה בשלב זה תביא לארגון פסיכוטי. בדר"כ זה בגלל פגם מולד. לקראת סוף השלב- המחסום גירוי יורד, ואז הילד נכנס לשלב הסימביוטי כדי להיות מוגן ולהפחית גירויים.
השלב הסימביוטי הנורמאלי מתרחש מן החודש השני ועד לחודש החמישי. ייצוגי האובייקט והעצמי אינם נפרדים, התינוק חי בתחושת אחדות עם אמו. (יש רק אני אימא, אין עולם): התחלת התלות באם. חוויה פנימית של התמזגות. יש תלות והסתגלות הדדית. הילד לא יודע איפה הוא מתחיל ואיפה נגמר.
סימביוזה בריאה- כשהאימא מחוברת לצרכים של הילד, מטשטשת גבולות ומכוונת לצרכים שלו. סימביוזה פתולוגית- כשהאימא מכוונת לצרכים שלה (תלביש לו סוודר כשקר לה). האם זמינה ומרגיעה. הילד מעורר בה את פעילויות הטיפול. מוציא מהאם מה שהוא צריך.
בשלב זה נוצר אמון בסיסי וציפייה בטוחה, מאפשר לדחות סיפוקים, מתוך בטחון שהוא יקבל מה שצריך; עיצוב הזהות; דימוי גוף; מעבר מנרציזם פרימרי (אומינפוטנטיות, מאגיות, חוסר הכרה במציאות) לנרציזם משני- תפיסה יותר ריאלית אך חיובית של העצמי. תקלות: הכי קשה- כשהאם כלל לא מסוגלת להיכנס לסימביוזה (אפילו שהיא מטפלת) - לא מגוננת ממתח ונותנת בטחון (למשל אימא נרציסטית)- גדל ילד שלא מסוגל לסמוך, להיעזר, להישען, שרק הוא דואג לעצמו ואף פעם לא יוכל להיכנס לקשר אינטימי; פחות קשה- האימא נכנסת לסימביוזה, אך מערבבת את צרכיה עם צרכי הילד- לא אמפטית, כי היא לא היא, לא מסוגלת לקבל אותו בזכות עצמו, לא מכינה את הקרקע לתהליך ההיפרדות. בעתיד תהיה חרדה מאד מהיפרדות; או שנכנסת לסימביוזה, מתפקדת שם, אך לא מסוגלת לצאת ממנה- התלות שלו ממלאת את הצרכים שלה ומנסה להשהות את הילד שם; או מצב שהילד מועף מהסימביוזה בשלב מוקדם מדי, ואז לא יכול לפתח אמון. עצירה כאן תוביל להפרעה סכיזואידית- השקעה בעצמי ולא ניתן לפתח נרציזם משני (חיובי). או שתוביל לפסיכוזת ילדות- כל פרידה מובילה לחרדת אניהילציה, יוצר פניקה או טראומה.
שלב הספרציה אינדיבידואציה-
 תת שלב הדיפרנציאציה:
בקיעה- השלב בעיקר מבטא את הנפרדות הגופנית , התפתחות הדימוי הגופני, נגיעה באם, משיכה בשערותיה ופניה, הוא מבחין בין גופו לבין גופה של האם, בהבדלים בינו לבין אמו. אם הילד לא פיתח אמון בסיסי בסימביוזה- יש חרדה גדולה מכל מפגש עם זר. תת שלב זה הוא בין שישה לתשעה חודשים.
(יש קונפליקט בין חזרה לסימביוזה והיבלעות לבין ספרציה ואיבוד האם. אם הילד לא הצליח כלל לעשות דיפרנציאציה- אז תהיה פסיכוזה. אם יש דיפרנציאציה לא טובה- נוצרת הפרעת אישיות. יש פיצויים שונים כדי להסתגל- כמו לא לסמוך על אחרים או לפתח עצמי שקרי. פיצוי נרציסטי- ילד שהופך להיות אימא של עצמו, מוותר על עולם האובייקטים, מחפש סיפוקים בתוך עצמו. הבעיה- לעתים להורים זה נראה רצוי כי הוא עצמאי ומסופק מעצמו).
בתת שלב התרגול practicing:
ההתרגשות וההתלהבות מגיעות לשיאו.
בתקופה המוקדמת- הילד זוחל. יש שמחה והתלהבות, חוויות חדשות. האימא משמשת כעוגן. כל הזמן הילד ער שהאם-סביבה בטווח שמיעה/ראיה. הילד חוזר לתדלוק אמוציונאלי. ככל שמרגיש יותר בטוח יכול להתעלם יותר מאמו.
בתת שלב- practicing proper: הילד מתחיל ללכת. הילד חושב שהאימא מחזיקה אותו והוא הולך בכוח שלה (ולא בשלו). הוא צריך לגלות זאת. יש התלהבות נרציסטית. רומן עם העולם, השקעה ליבידינלית גבוהה בעצמי. זקוק להתפעלות ושמחה בשמחתו (ולא שתהיה חרדה). אחרת- הילד יפתח אמביוולנציה לגבי יכולתו. חלק מהנפרדות זה גם הרגעה עצמית- הפנמת פונקציות האם. כשל אימהי- או אמהות נרציסטיות, שחוות את הילד כשלוחה שלהן ואז מגיבות בנטישה רגשית, או אמהות שלא מצאו איזון נכון בין תמיכה ושחרור, או שמבינות שאם הוא הולך- לא צריך אותן. יש צורך בקרבה אופטימלית- שהאם תהיה נוכחת אך גם נעדרת. אחרת- הילד לא יהיה שמח בגילויי עצמאותו. לא בטוח. ויחשוב שהאימא אחראית עליו שהכל אפשרי. עוד לא חווה שהוא תלותי באם. עוד לא נפרד ממנה מספיק כדי שירגיש תלותי. זוהי המעבריות של ויניקוט.
במושגים של יחסי אובייקט - יש הפרדה בין הself והאובייקט, אך הם מפוצלים. תפיסה עצמית כאומניפוטנטי, עיסוק נרציסטי רב שנובעת מההתנתקות מהסימביוזה ויכולת התינוק לחוש אוטונומיה ונפרדות מסוימת. יש בוחן מציאות, אך החוויות החיוביות והשליליות מפוצלות. האובייקט מתסכל- אני רע- יתסכלו אותי. החרדה- שאם יהיה מיזוג בין האובייקט השלילי והחיובי, החלק השלילי יהרוס את החלק החיובי. ואז יש תנודות בין אידיאליזציה לדה-ווליאציה. פיקסציה כאן- האובייקט נתפס כשלוחה של הself, ולכן יש תלות גבוהה מאד בו. פגיעה נרציסטית- כשאין לתינוק יכולת לספק לעצמו תחושת ערך עצמי (ללא התפעלות האם עלול התינוק להפסיק להתנועע) רון נמצא כאן (הפרעה נרציסטית).

בתת שלב rapprochement- בגיל שנה וחצי, הילד מתחיל להכיר בתלותיות שלו. מתחיל להבין שאינו אומינפוטנטי, שהעולם אינו שלו ולא נענה לרצונותיו ושכוחותיו דלים, והוא חסר ישע. האם פתאום מקבלת שוב חשיבות עצומה- אינו יכול להיות אדיש אליה. מראה התנהגות של התקרבות מחדש. מודע לכך שהיא שם ונצמד אליה. חזרה לתלות. הילד מתחיל להבין שהוא נפרד. משבר גדול כרוך בדיכאון, חרדה ורגרסיה. שהוא לא מחובר לאף אחד. מעבר לחרדת אובדן האובייקט (מקודם) יש חרדה מאובדן האהבה של האובייקט- כי הילד מבין שכל מה שמחזיק את האם לידו זה שהיא אוהבת אותו, כי שום דבר לא קושר אותה אליו, כי יש נפרדות. ואז הפחד לאבד את האהבה הוא קריטי. משבר הרפרושמנט- הילד מבין את הנפרדות ומגיב בדיכאון וחרדה. (בתרגול- תופס שהוא זה שרוצה ללכת והאימא רק שם, ואם ירצה יוכל לחזור. כאן- מבין שיש נפרדות דו צדדית וכבר לא תהיה סימביוזה). יש תנודות חריפות במצב הרוח, התנהגות בלתי נסבלת, חוסר סיפוק, כעס, התקפי זעם- שייכים לקונפליקט ההיפרדות שמאפיין אישיות גבולית. יש גם אגרסיה רבה בשלב זה.
פחד לאבד את תחושת האומניפוטנטיות ולכן מתקרב ומתרחק מהאם כל הזמן. ההתקרבות לאם מונעת מהצורך לקבל סיפוקים נרציסטיים. אך עדיין אין יכולת להגיע לסיפוק עצמי נרציסטי. גילוי שאני יכול לתפקד לבד אך גם קטן. יש איבוד של הself האידיאלי, כשמגלה שלא כל יכול, ומתעוררת חרדת פרידה מחודשת. עולה מחדש התלות ופחד מאיבוד האובייקט. צריך להכחיש שעזרה זו באה ממישהו, כי צריך לגבש את האינדיוודואציה הנפרדת שלו. איך אני נפרד מבלי לאבד את התמיכה והקשר? דילמת התקרבות- אם ישאר בסימביוזה יחוש בטחון ואומניפוטנטיות אך הself יאבד. נפרדות תשאיר אותו בודד ולא אהוד. יש התחלה של מיזוג בין החוויות השליליות והחיוביות. עצירה כאן- זו הפרעת אישיות גבולית. יש הפרדה בין הself והאובייקט, אך תפיסת האובייקט והself היא סביב פיצול. אין תפיסה אינטגרטיבית. אין מודעות למצב אפקטיבי אחר שהיה בו. כמיהה לקשר אך פחד מהיבלעות בתוכו. עוד אין קביעות אובייקט.
אלו למעשה הניצנים הראשונים למה שויניקוט מכנה המעבר לשימוש באובייקט. אובדן האובייקט האידאלי, הרס האובייקט.

שיבוש ברפרושמנט:
1. פער בין הספרציה והאינדיודואציה: הילד עושה את הספרציה מהר מדי, אך לא מגבש לעצמו את האינדיודואציה מספיק ונשאר חשוף וריק.
2. המשכתם של צרכים מוקדמים יותר, בלתי מסופקים, לתוך שלב זה.
3. העדר פרטנריות הורית מתאימה.
4. ירידה מהירה מדי, וטראומטית מדי, באומניפוטנטיות.
5. עידוד רב ולאורך זמן רב מדי של האומניפוטנטיות.
6. בעיות הקשורות לאגרסיה
7. כשלון באבהות, מול אמא שמאד סימביוטית, האבא לא יכול לשמש מציאות חלופית. הוא מתנתק ונעלם.

קביעות אוביקט:
בשלב זה המשימה הראשונה היא לגבש האינידיוידואליות, והמשימה השניה היא להשיג קביעות אוביקט רגשית, כלומר דימוי פנימי שלם של הזולת המשמעותי הכולל את צורתו המיוחדת, את כל חלקי גופו, תכונותיו הייחודיות והפונקציות שהוא ממלא עבור הילד. כאשר נוצר דימוי יציב חיובי כה של האם, יכול הוא לשמש נציג פנימי של אמא גם בהעדרה, כמקור פנימי לרוגע וביטחון, נפרדות ללא חרדה. זהו שלב פתוח שנמשך כל החיים. מאהלר ממקמת שלב זה בתחילת השנה השלישית אך מדגישה שהוא נמשך למעשה כל החיים. היכולת לשמור על יצוג פנימי יציב של האובייקט גם בזמן היעדרה, מחייב את היכולות לאחד את הדימויים הפנימיים של האם הטובה והאם הרעה לכדי אם אחת ולתחזק דימוי פנימי יציב וחיובי של העצמי המובדל ברורות מדימוי אובייקט, שתי משימות התלויות בהתפתחות פונקציות הארגון והשליטה של האגו.
שלבי התפתחות אלה מייצגים את מהלך ההתפתחות הנורמאלית עד גיל שלוש. רוב הפתולוגיות הפרה אדיפליות נובעות מהפרעות באחד משלבים אלה. לדוגמא, היכולת ליצור סימביוזה התחלתית עם האם בשלב השני חיונית כדי לאפשר את ההיפרדות והאינדידידואציה התקינים, ורק הסימביוזה הטובה והמספקת במחצית השנה הראשונה היא המאפשרת למבוגר ליצור יחסי אהבה טובים ומספקים עם בן זוג. החולה הגבולי למשל, מתאפיין בחרדת פרידה ואי יכולת לאחד את הדימוי הטוב והרע של האובייקט ושל העצמי.
התיאוריה של מאהלר היתה המסודרת ביותר מבין התיאורטיקנים של פסיכולוגית האגו ולכן הפכה להיות התיאוריה הכמעט רשמית של הזרם המרכזי בפסיכולוגית האגו. היא הדגישה את כוחות האגו להתמודד עם משימות ההתפתחות שתיארה וכן את הגנטיקה כמרכיב משפיע בהתפתחות.