טיפול על פי קרנברג בהפרעות אישיות

המטרה: שינוי סטרוקטורלי. לא רק שינוי בחוויה, בתפיסה ובהרגשה, בתפקוד אלא שינוי בהגנות הפתלוגיות של הפיצול, ואינטגרציה בייצוגים החלקיים של סלף ואובייקט.
חולשת האגו, לא מתעסק עם זה כשלעצמו כי זה תוצר הספליט. האגו יתחזק בטיפול כתוצאה מביטול הספליט. אם יש מבנה פתולוגי האגו לא יתחזק. האגו יתחזק רק אם נשנה מבנה.
איך נשנה מבנה? בתחילה נלך לא לעבר אלא לשינוי התנהגויות עכשוויות – קשרים עכשוויים. בורדרליין כל הזמן מביאים קשרים עכשוויים. כדאי לנתח באופן הכי מפורט שניתן "מה אתה אמרת?" "מה הוא אמר?" "מה נתן לך את ההרגשה שכועס עליך?" שם ניתן יהיה לראות ספליטינג והשלכות. כל המבנה מבוסס על ספליטינג והשלכה אך לא ניתןלדבר על מה שהיה פעם, ועל כך שתמיד היה קרבן. סיטואציות עכשוויות הן חומר יותר אמין. הזכרונות מעוותים כי עברו אינטרפטציות פתולוגיות. אם ילד משליך אגרסיה הוא תופס את הסביבה כרעה, מצפה שיהיה רע וחווה בקלות תסכול. אם ישהו לא מחייך אליו זה בגלל שהוא שונא אותו.
ניתן גם להתיחס למה שקורה בחדר, ניתן לקשר בין מה שקורה בחוץ למה שקורה בחדר. זה קשה למטופל כי מרגיש שמטפל לא מתחבר לכמה שהוא סובל. נחווה כלא אמפתי.

עקרון פסיכולוגית האגו - זה טיפול שמסתמך על כוחות ולא על רגרסיה. מזמין את האדם להיות מבוגר ולהשתמש בכוחות שיש לו, בונים על זה שהזמנת בוחן מציאות תחזק כוחות. המטופל משליך חוויות עכשוויות ולא חוויות של פעם. הוא חושב שצריך לעזור להתחיל להתעשת ולהפעיל בוחן מציאות ולהשתמש בכוחות האגו שלו.

הפירושים הם מהתחלה, לא טיפול מלטף מתוך תפיסה שטיפול לא מחזיר להיות תינוק שמגדלים. גם קליין לא מקבלת הסתכלות על המטופל כתינוק. אם צריך קבלה ואמפתיה זה בגלל שיש לו עבודה לעשות ולא בגלל שהוא תינוק. מסביר שמבין למה מטופל מתנהג כך, אך חשוב לו שידע שלא רוצה לפגוע בו, רוצה לעזור לו. הוא לא מתיחס לתכנים עצמם. לדעתו אין טעם להתיחס לתכנים, כל עוד המטופל לא מעלה התלבטות.
קרנברג נאבק בתגובה הטיפולית השלילית שמשמעותה התקעות בטיפול ובחוסר השינוי שכל כך נפוץ בהפרעות קשות, גבוליות ונרקיסיסטיות. בגלל הקנאה והזעם המטופל לא משתפר במציאות למרות שינוי בתוך הטיפול. שתי סיבות מרכזיות- א. בגלל שהמטופל לא מוכן לתת מתנה למטפל ולאפשר לו להיות  מוצלח בגלל הקנאה בו. ב. בגלל שטיפול מוצלח יגרום למטפל לוותר על המטופל. קרנברג מתרכז במרכיבים האגרסיביים כי בלי נטירליזציה שלהם, ההתפתחות בלתי אפשרית בגלל המחסור באנרגיה נפשית מנוטרלת וחיובית. פירושי ההתנגדות והמנגנונים של פיצול והזדהות השלכתית צריכים לעבור ויסות ואינטגרציה של ניגודים. הוא מכיל את ההתקפות ללא התנגדות, מבין אותן ומפרש אותן, כדי להחזיר בוחן מציאות למטופל.
גישה טיפולית תכליתית, קונפרונטטיבית. הקונפרונטציה חשובה יותר מאשר לתת הרגשה טובה, בטחון ועידוד. טוען שהפונקציה הטיפולית של קונפרונטציה ואינטרפטציה קודמת לפונקציות החוויתיות כי חוויה לא עושה שינוי מבני. קשה לתת חוויה טובה לבורדרליין, אם נציע חוויה טובה הוא יהרוס ויחבל בהן. הוא מתווכח עם כל התאוריות הטוענות שהקשר הטוב הוא האמצעי לשינוי. ברמת ארגון פסיכוטית צריך לשמר שחוויות טובות ישמרו בספליטינג אך לא בבורדרליין. בבורדרליין יש לשבור ספליטינג. חוויה טובה תהיה תוצא של טיפול מוצלח. חוויה טובה שמבוססת על פיצול והכחשה זה לא חוויה טובה זה כאילו. ברמה פסיכוטית זו חוויה טובה אך לא בבורדרליין. בבורדרליין חוויה טובה צריכה לכלול גם דברים רעים. צריך להיות אמון בסיסי כדי לעשות את העבודה. העבודה הטיפולית אינה על הקשר, הבסיס הוא אגרסיה, קנאה, סדיזם, לכן עם זה צריך לעבוד.
האגרסיה והשנאה גורמות לכך שהקשר יהרס. כעס, תסכול, לא מסתדר עם אהבה ולכן כל הקשר נהרס, הכעס חזק.

עמדה נטרלית – קרנברג טוען שניטרליות פירושה לשמור על מרחק שווה בין האיד, האגו והסופראגו של המטופל. אף פעם לא לצדד באחד החלקים כי זה מפריע לעשות קונפרונטציה.
אמפתיה - קרנברג מתיחס לאלה שטוענים שהוא לא אמפתי והומני, בטענה שאכפתיות, הומניות, חמימות וכבוד חיוניים לטיפול. מטפל צריך לעשות הולדינג, להכיל, אחרת המטופל ישפך לכל הכיוונים. מטפל שלא יכול להכיל לא יצליח להכיל את כמויות האגרסיה שיש במטופל. אבל אמפתיה אמיתית לא יכולה להיות אמפתיה לחוויה חלקית, שבנויה על הכחשות, שמלאה סתירות. אמפתיה אמיתית היא אמפתיה לאדם ולא לחוויה. לאדם שצריך להשתמש בהגנות כל כך לא טובות כדי להתקיים. דוקא ממקום אמפתי אני מנסה להגיד לו להפסיק להשתמש בהגנות אלו. כי אכפת לי ואני רואה לאילו מצבים זה מביא אותו. לכאורה זה נראה לא אמפתי, אך אני יודע שאני מנסה לעזור לו להתחבר לחלקים שמכחיש ומשליך. אני יודע שאני מנסה לעזור לו לראות את כל הצדדים של החוויה שלו. אם אני אתן לו הולדינג והכלה, אני לא אמלא את התפקיד הזה. זה לא יהיה אמפתי כי אני תומך בחוויה לא נכונה שמעוותת, שגורמת לו סבל מיותר, אני רוצה שיפסיק.
אם המטופל עבר טראומות וחוויות קשות הוא צריך המון רגישות והכלה. יחד עם זאת,  עם בורדרליין התפקיד לעמת אותו עם ספליט והשלכות, גם אם עקב זאת וא לפעמים ירגיש מאוד מותקף. הוא מזהיר פני שימוש בקשר כדי לתקן חסכים מוקדמים. נכון שיש חסכים, אך צריך לחזק את האגו ולא לספק את החסכים. כשהאגו יתחזק הוא ימצא קשרים שיספקו אותו. לחזק את האגו זה לא להזדהות עם החוויה. זה לעמוד מול התסכולים והזעם. “Coming to term” השלמה עם תסכולי העבר. נכון היו לך תסכולים ופגעו בך, אך מה אתה רוצה לעשות עם זה? המטרה שהמטופל ישלים עם מה שהיה, יפסיק לזעום ויוכל לבנות את חייו אחרת ולא להיות קרבן.
מטופלים אלה מחלקים את העולם לתוקפן ולקרבן. אם הוא קרבן הוא מתחבר למה שקשה ולא יוצא מהקרבנות. רק אם הוא יתחבר לתוקפנות שבו הוא יפסיק להיות קרבן. רק זה יתן לו כוח. אם ישליך כוח החוצה, כוח זה אגרסיה, ואגרסיה זה רע, כך ישאר טוב, קרבן וחסר כוח. כל זה בשל הצורך לפצל חוויות טובות ורעות.
הצבת גבולות – בייחוד על ביטויים של אגרסיה. גם בשעה הטיפולית וגם על  Acting Out מחוץ לשעה הטיפולית. למשל אם מטופל לוקח סמים – זה A.O.. קרנברג עושה קונפרונטציה ואומר שהטיפול יפסק אם המטופל ימשיך לעשות זאת. בגישות אחרות חושבים שכך המטופל יקח יותר מים. קרנברג טוען שרק כך יכול להתקיים טיפול.
למשל, אדם שנוהג במהירות ובא ומספר שכמעט ועשה תאונות. קרנברג טוען שלא ניתן להמשיך לטפל בחדר כשבחוץ יש קטסטרופות. בגלל הספליטינג צריך לקשר, אחרת בחוץ ימשיכו לקרות הקטסטרופות. לבורדרליין יש נטיה לא לספר על קטסטרופות. בחוץ יש משברים גדולים והם לא מספרים זאת, הוא לא רוצה לדון בזה הוא רוצה לעשות ספליט. קרנברג אומר שמוכרחים לקשור את כל הקצוות. כולל אם צריך להיות בקשר עם אנשים אחרים מסביב למטופל. הוא ממליץ להיות בקשר עם אחרים כדי שלא תהיה הסתרה. לדוגמא: מטופלת שהיתה לה בעיה רפואית קשה שלא טיפלה בה, "תפקידי לשמור עלייך, אני לא מסכים שתהרסי את עצמך. עד הפעם הבאה את הולכת לרופא". זה הצבת גבולות אך לא איום. הפסיכולוג שואל מה הרופא אמר ומה היה בבדיקות, כחלק מהצבת גבולות.
הנקודה הכי בעייתית בתפיסה של קרנברג כיום – גישות אינטרסוב' ואחרות תוקפות אותו כי הוא שם את המטפל במקום יודע. החוויות של המטופל מעוותות ומה שמרגיש הוא לא נכון ואני המטפל יודע ואגיד לך מה נכון, כי אני המטפל מייצג מציאות. עם הנקודה הזו הם מתווכחים, האם המטפל באמת יודע את המציאות?, איפה העיוותים וההשלכות של המטפל?. בהקשר זה קרנברג מתחיל להשתנות, ולהתייחס אחרת למטפל האובייקטיבי, המציאותי, הכל יודע.

טרנספרנס בטיפול בבורדרליין
הפנמת החוויות על פי קרנברג היא בקונפיגורציות של סלף, אובייקט ורגש. אצל בורדרליין הקונפיגורציות הללו פתולוגיות בעיקר. מפני שהן כוללות חלקים של סלף ואובייקט מעוותים ורעים במידה קיצונית. משתי סיבות:
א) מפני שהילד כשהיה ילד השליך המון אגרסיה והפנים חוויות רעות במידה קיצונית. אגרסיה מולדת גבוהה שהושלכה ואז הסביבה נתפסה כרעה ממה שהיא וזה מה שהופנם.
ב) בגלל הספליטינג בחוויות הרעות לא התרככו ע"י החוויות הטיבות. הספליט שומר על הפרדה קיצונית.
הסיטואציות הפנימיות משוחזרות בקשר הטיפולי. המטופל משליך סלף או אובייקט פנימי על המטפל ואז סיטואציה פנימית הופכת לחיצונית. בתוך הקטגוריה של חוויות רעות יש סלף ואוב' באינטגרציה גרועה. כגון: אובייקט כעוס, סלף נזוף. את אחד החלקים המטופל משליך על המטפל.
הטרנספרנס הוא החצנה של מע' יחסים מופנמת. אצל הבורדרליין יחידות ההפנמה הן מאוד קיצוניות לכיוון הרע, כיוון שהילד השליך אגרסיה והפנים חוויות רעות במיוחד, בגלל האגרסיה ובגלל שהספליטינג כ"כ חזק שהרע לא מתרכך ע"י משהו טוב.
בכל הזדמנות הבורדרליין יחצין את אחד הייצוגים של החוויה הפנימית הזאת, או את הייצוג של האובייקט או של הסלף. הצורך להחצין נועד ע"מ לאפשר התגבשות סביב החלק שנשאר (קרבן-תוקפן או נוזף-נזוף, דוחה-דחוי, משפיל-מושפל). הילד הפנים סיטואציות קיצוניות וברגע שמחצין את אחד הייצוגים יש לו פחות מתח פנימי והוא יכול להתגבש יותר סביב החלק הנשאר. אם משליך חלק של קרבן, הוא אמנם נשאר עם הרבה תוקפנות אך לא נשאר עם מתח בין ייצוג תוקפני לייצוג של המותקף. לא משנה מה יחצין. הדרמה שהיתה פנימית הופכת להיות חיצונית. יש לזה הקלה גדולה בשביל הבורדרליין, אך במחיר של הנצחת הפתולוגיה.
המשימה – אינטגרציה : אם הבורדרליין היה יכול לראות בתוכו את שני החלקים גם קרבן וגן תוקפן/ גם דחוי וגם מייצר דחיה, אם הוא היה רואה את הקונפליקטים בין שני החלקים, הוא היה יכול אולי להגיע לפתרון. (מחצין = משליך. אנה פרויד מדברת על החצנה. ביון וקליין מדברים על השלכת רגשות בלתי נסבלים על אוביקט שמכיל אותם. קרנברג מדבר על החצנת תפקידים, החצנת ייצוגים. כשמשליכים על פי קרנברג - האחר מייצג תכונה, הוא לא אדם הוא ייצוג של קונסטלציה של יחסים). כשילד קטן חווה חוויה רעה יש בה שני חלקים – אם זה דחיה יש חלק דוחה וחלק דחוי, אם זה נטישה, יש סלף ננטש ונוטש. כשמע' היחסים מופנמת כל התפקידים נמצאים בעולם הפנימי. זה משקף קונדנסציה של מערכות יחסים שונות בהן הסלף חווה עצמו קרבן מול תוקפן, נטוש מול נוטשים. אם יש אלפי חוויות של אחרים שמכאיבים אז אלפי החוויות מצטרפות יחד לתחושה גלובלית של אני קרבן ומולי עומדים תוקפנים. קרנברג מדבר הרבה על חווית הקרבן של הבורדרליין, זה לא מתוך זכרונות מסויימים, זה ייצוג של סלף קרבני כלומר ייצוגי עצמי מותקפים.
גם קליין מדברת על השלכה, ההבדל הוא שאצל קליין ההשלכה נועדה לסייע לספליט. אם התינוק רוצה לשמר תחושה טובה הוא משליך אובייקטים רעים. אם רוצה שהאובייקט ישמור על חוויות טובות, משליך חלק טוב. אצל קליין זה מחולק בין טוב לרע, אחד החלקים בחוץ. קרנברג לא מדבר על טוב ורע. את הטוב ניתן לשים בצד. הוא מסתכל על עולם החוויות הרעות בו יש סלף מול אובייקט. אחד מחלקי החוויה הרעה מוחצן. כשתופעה כזו נחווית בטרנספרנס המטפל נחווה כמייצג תפקיד מסויים בחוויה הרעה. הבחירה של התפקיד היא מקרית. או שזה מה שיותר נוח למטופל. אם נוח לו יותר בתפקיד הקרבן הוא יחצין תפקיד שני. יש כאלה שבאופן עקבי ישליכו את אותו חלק ויש כאלה שיכולים באותה שעה להחצין את 2 החלקים לחליפין. (ירגיש שהמטפל סוחט ממנו כספים ואז הוא קרבן ובהמשך יכעס על המטפל ויהפוך אותו לקרבן ואז יתן למטפל לחוש דחוי וחסר ערך.)
יש אנשים שלא יכולים לשאת את תחושת הקרבנות ומעדיפים לחוש זעם ותוקפנות ושמישהו אחר יחוש חלש ומותקף ופגוע. מייסנר מפתח רעיון של קרנברג. אומר שאב שהיה מוכה יכול להפוך לאב מכה לא רק כיוון שלמד לעשות מה שעשו לו אלא גם כיוון שלא מסוגל להתחבר לחלק של הילד המוכה וחייב לשים חוויה זו אצל מישהו אחר. יכה כדי שהילד ירגיש מה זה להיות מוכה, כי הוא לא מסוגל לחוש תחושה זו.
אם סיטואציות כאלה נוצרות בטרנספרנס יש ללמוד ש:
זה לא משחזר מערכת יחסים ספציפית שהיתה למטופל. אם המטופל מייצג קרבן אז המטפל מייצג את כל מי שפגע בו ולא מישהו ספציפי. לכן אין טעם להגיד "אתה מרגיש שאני עושה לך מה שאבא שלך עשה לך" .
אין דרך לעבוד עם ההחצנה, אלא אם כן נסרב לקחת את התפקיד הזה. נראה למטופל שהוא שם עלינו משהו מהעולם הפנימי שלו. נחזק את בוחן המציאות שלו.
כשהמטופל עושה החצנה זה בכלל לא משנה מה המטפל עשה. ההחצנה צובעת את מה שהמטפל עשה בצבעים של המטופל וזה יותר חזק ממה שהמטפל עושה או לא עושה. בכך קרנברג ממשיך את קליין. המטפל חש שמעוותים את דבריו, מכניסים לו כוונות שלא התכוון, שומעים בדבריו דברים שהוא לא אמר. זאת כיוון שהמטפל מייצג חוויה מסויימת. ההרגשה היא כמו להתווכח "זה לא מה שאמרתי" "רק ניסיתי להבין אותך" "אתה מוציא דברי מהקשרם". קרנברג אומר שאין ברירה, אחרת נגיע למצב פסיכוטי. המטפל כל הזמן צריך להזמין את בוחן המציאות. המטפל כל הזמן צריך להזמין את המטופל לבדוק את החוויה שלו, האם היא מבוססת על מה שקרה בחדר. צריך להתעקש על בוחן מציאות ולעשות עימותים עם מציאות. החוויה הפנימית צובעת את המציאות. אם פסיכוטי אזלא נתווכח, אבל עם בורדרליין נתווכח כי יש לו בוחן מציאות.
איך עובדים עם זעם? בטיפול יוצא הרבה זעם כי המטופל מראה בלבול סתירות והגנות. המטופל לא מקבל באופן אוטומטי אמיתות אלה. הוא מתנגד, כועס, תוקף את המטפל, את אישיותו ואת הקישורים שעושה. הוא מאשים את המטפל באכזריות ואי אכפתיות. ניתן להשתמש בזעם כהוכחה לעיוותים שהמטופל עושה, לא להרגיע. הזעם זה התמצית של האגרסיה שמעוותת את חיי המטופל. המטפל צריך להרגיש שעכשיו רואים את ההצפה של החוויות הרעות, את גודל האגרסיה. צריך לעזור למטופל לקבל שאלה הם הדברים שלו. הזעם מזמין עוד זעם. "אתה כועס זה הוכחה ש...". לקחת אחריות על שני הצדדים של החוויה, המתקיף והמותקף.
מיטשל כתב שזה מביא לרגרסיה אין סופית. קרנברג טוען שאם מתמידים בכך האגרסיה פוחתת. המטופל חש שלא פוחדים ונבהלים מהאגרסיה שלו, שמוכנים לשאת אותה, שלא מנסים להקל עליו ושמבינים אותו בצורה עמוקה.
אידאליזציה – קרנברג טוען שלא צריך לאפשר את האידאליזציה כי זה לשתף פעולה עם ההגנות הפתולוגיות. במקום לעזור למטופל להבריא זה עוזר להנציח את המצב הפתולוגי. כל זמן שעושים אידאליזציה מתחת תשאר חבויה האגרסיה, הקנאה, החוויה הרעה.

טכניקות של קרנברג:
קלריפיקציה – הבהרה – כשהמטפל מבחין בסתירות בדברי המטופל, והמטפל יודע שבעצם הסתירות באות מאי היכולת של המטופל לראות את 2 הצדדים של הבעיה שלו או של כל בעיה שהיא. אז המטפל שואל שאלות תם לשם הבהרה, מנסים להבין ולהבהיר את הבלבול. אך זה מאוד מרגיז. המטפל יודע שהבלבול מהספליט. אין כאן אישור לחוויית המטופל. המטפל רוצה לדעת איך חוויה של המטופל מסתדרת עם מה שאמר בפעם אחרת. בורדרליין לא מציג מורכבות. מציג פעם צד 1 ופעם צד אחר, חוויה חלקית, הוא אף פעם לא בנק' הקונפליקט, הספליט מונע קונפליקט. המטפל מוכרח לשאול שאלות שיעזרו למטופל להגיע לנקודת הקונפליקט. כשיגיע לנקודת הקונפליקט המטפל יעזור לטפל בקונפליקט.
לדוגמא: מטופלת שמתלבטת לגבי אופציות בחיים ולא מביאה זאת כקונפליקט, צריך להבהיר "מה קרה בינתיים ששינית את דעתך?" מה קרה ברצף שגרם לעבור מהחלטה אחת לאחרת?
"את כועסת כשאני מנסה להבין מה את רוצה לעשות, את יכולה להגיד למה את כועסת?"
"נראה לי שיש לך תכניות רבות ושונות"
קונפרונטציות – טכניקה יותר קשה לעמת.
"אני מבולבל לגבי מה שאת רוצה לעשות" "את יכולה להבין מדוע אני מבולבל?"
"איך את מבינה את העובדה שיש לך 3 תכניות שונות לחלוטין, את מציגה כ"א כאילו היא היחידה ובו בזמן לא מוותרת על תכניות אחרות" "נראה לי שאת כועסת עלי שאני מעלה את הבעיה"
"למה כ"כ קשה לך שאני מנסה להבין את ההגיון שבתכניותיך הסותרות"
אינטרפטציה – להסביר למה מתנהגת בצורה כזו. כשאומר לה שיש לה תכניות סותרות, זה כבר פוגע בה אז צריך אינטרפטציה שתרגיש מובנת. בדרך כלל הפירוש יהיה של הפיצול.

"האם את יכולה להגיד לי למה מכעיס אותך שאני שואל שאלות?" "אולי הסיבה שכ"כ קשה לך לשקול את הבעד והנגד של התכניות שלך, אולי הסיבה היא שאת תמיד צריכה להרגיש צודקת ובטוחה, כאילו אם יש לך שאלות זה אומר שאת חלשה, שאת לא בסדר. אולי יותר חשוב לך להראות לעצמך ולאחרים שאת בטוחה ושולטת, אפילו אם תבחרי משהו מוטעה זה עדיף לך מאשר להראות כאילו את לא יודעת מה את רוצה"
"אולי הצורך בשליטה גורם לך לחשוב שאני מנסה לומר לך מה לעשות כשאני רק מנסה להבין אותך" (המטפל מייצג את כל מי שניסה להגיד לה מה לעשות מול ייצוג זה היא צריכה להיות בטוחה, יודעת, שולטת, לא מתלבטת).
"למה שאני ארצה לסלף דברים?" עכשיו הם יכולים לדבר על משהו שקורה ביניהם, הייצוג שהיא שמה עליו.
אינטרפטציה של הטרנספרנס – "אולי כשאני שואל אותך על התכניות הסותרות, את חושבת שאני מתיחס אלייך בדרך שחווית את אביך מתיחס אלייך, שהוא תמיד גרם לך להרגיש חלשה וטפשה".
"ועכשיו מאוד חשוב לך להרגיש שאת בשליטה מוחלטת"
"אם אלך עם התכניות שלך אמנע מלעזור לך לשקול מה את באמת רוצה לעשות, אך אם אני שואל את חווה אותי מנסה לשלוט באותו אופן שחווית כבר ואז את מתרגזת".
המטפל חושף את העצמי הגרנדיוזי  ואת הפונקציה ההגנתית שלו,  נגד זעם אוראלי וקנאה. ישנו פחד שהשנאה כלפי המטפל תהרוס את הקשר עמו. אם לא נתייחס להגנתיות ,נגביר את הפחד של המטופל מהאגרסיה שלו. החלק החיובי- היכולת לאהבת אובייקט.
כאשר המטופל נפגש עם הבוז והשנאה למטפל, הוא מכיר בכך שהמטפל השנוא הוא דמות האם אליה הוא כמהה. ההעברה החיובית מגנה מפני השלילית.
השוואה לקשרים אחרים – ברגע שמראים למטופל משהו שקורה בקשר, מראה איך מעוות יחסים גם במע' יחסים אחרות. "אני חושב שאת מגיבה בזעם כזה גם בסיטואציות אחרות כשאנשים שואלים אותך שאלות".
כשמטופל באידאליזציה הוא חש שהטיפול בסכנה והוא מתיחס אחרת. הוא מפרק את האידאליזציה. הוא צופה מראש את שעתיד לקרות. בורדרליין באים אחרי טיפולים שהתפרקו, ויש להגיד למטופל שאם לא נזהר אז גם כאן זה יקרה. זה נותן משמעות למה שקרה קודם. המטפלים היו טובים והפכו גרועים וכך יהיה גם כאן. מאידאליזציה ניתן ליפול רק לדהווליואציה.
קרנברג מטפל באותה דרך במה שקורה מול המטופל ומה שקורה ביחסים אחרים.
"אתה מעריץ את הבוס שלך עד שפעם אחת הוא לא יעשה משהו שאתה רוצה ואז ממש לא תאהב אותו"
"אולי אתה מקנא בו, אולי אתה לא מוכן לקבל ביקורת ויותר קל לך לחשוב שהוא נוראי מאשר להתמודד עם קנאה, שנאה ותסכול"
קרנברג עושה עימות גם לאידאליזציה וגם לדהווליואציה כי זה 2 צידי אותו מטבע.
קרנברג כמו פרויד סבור שכאשר יש קשר טוב שהוא לא אידאליזציה צריך לתת לו הרבה מקום. אם המטופל אומר "אתה מטפל טוב אני מרוצה ממך" קרנברג מבקש שיסביר למה. החוויה של קשר טוב, טיפול שעוזר, היא הכרחית כדי שהטיפול יתקיים. צריך להקשיב לחוויות האלה ולתת להן הרבה מקום.