RELATIONAL GROUP
הקדמה: התפיסה האינטרסובייקטיבית החלה מכמה כיוונים בעת ובעונה אחת. מאיזשהי אי נחת הולכת וגוברת בתוך הממסד הפסיכואנליטי, שאנשים הרגישו שיש הרבה שאלות ותהיות שאין להן מקום, שיש התאבנות של החשיבה. המקור השני היו הפמיניסטיות הפסיכואנליטיקאיות, שטענו שהתפיסה של היחסים של סובייקט ואובייקט היא תפיסה לא נכונה ושבעצם מפגש נכון בין אנשים בכלל ובין אימא לתינוקה בפרט כמו גם בין מטפל למטופל, היא תפיסה של סובייקט מול סובייקט. מקור אחר לשינויים היה ההתפתחות במדע ובפילוסופיה. התפתחות זו טענה כי אין נקודת ראות אובייקטיבית וכי החוקר הופך להיות, בתהליך החקירה, חלק מהתופעה אותה הוא חוקר. אין נקודת ראות חיצונית, אי אפשר לעמוד מבחוץ כאשר חוקרים משהו. התפתחות נוספת היתה סביב מושג הקאונטרטרנספרנס, שיותר ויותר נתפס כמושג מרכזי בטיפול, יותר ויותר הבינו שזוהי תופעה שיש להתחשב בה, שעוזרת להבין את התהליך הטיפולי. יחד עם כך, החלו לתהות מה נכנס לשם, וכמה המטפל נמצא שם, עם האישיות שלו, המופרעויות שלו, החרדות שלו – עם כל מה שיש לו. מקור התפתחות נוסף היה סקירת מושגים שהחלו לבדוק מהו טרנספרנס, מה זו ברית טיפולית, תהליך, שמקורם בתפיסות המסורתיות, עם תחושה שהתפיסה הזו אינה מתאימה לדור ולתקופה של היום. המפגש הטיפולי לא יכול להיות כל כך שונה ממפגשים בינאישיים אחרים. זאת לאור העובדה כי הזוגיות השתנתה, יחסים הבינאישיים השתנו. התפיסה של המטפל הכל-יודע לא התאימה לתקופה.
מה שמשותף לכל הדוגלים בשיטה זה שהפסיכולוגיה עוברת מפסיכולוגיה של אחד לפסיכולוגיה של שניים. המטפל לא יכול לחקור את הפסיכולוגיה של המטופל כיוון שגם המטפל בא עם הפסיכולוגיה של עצמו. אפשר להבין אדם רק בקונטקסט של יחסים.
התפתחות היסטורית:
בשנות ה-60 מבחינה תאורטית הכל היה קפוא. כולם דברו פסיכולוגיה פרוידיאנית ולפסיכולוגית האגו הייתה שליטה מלאה על התפיסה הזו. משנות ה-60 האמריקאים החלו לשמוע שבאנגליה ובארצות אחרות יש התפתחויות אחרות כמו יחסי אובייקט. פתאום שמעו על השלכה והפנמה ועל יחסים מוקדמים של תינוק ואם. דגש על הסביבה האימהית והעתקתה לחדר הטיפולים, שימוש בהעברה נגדית. בשנים אלה זה החל להופיע גם בארה"ב ואז עלה קוהוט עם גישת ה-self. הקבוצה הזו שמוגדרת כ- relational היא קבוצה שלמדה ב- white institute, מוסד שלא אפשר הכשרה פסיכואנליטיקאית לפסיכולוגים אלא רק לרופאים באותה תקופה. הקבוצה הזו פנתה ל- NYU בקשה לפתוח תכנית של פוסט-דוקטורט על מנת לייצר לעצמם בית. התכנית החלה לפעול בשנת 1962 ונקראה "פסיכותראפיה אינטנסיבית". הדבר שאפיין את התכנית היה, חופש אקדמי שאפשר להשתייך לכל זרם כדי שהלימודים יקיימו מעין דיון פתוח. די מהר החל להיווצר קיטוב בין אנשי התכנית. בסופו של דבר נוצרה מערכת דו-מסלולית שכללה: 1)פרודיאנית 2) הומניסטית: תאוריות בינאישיות כשל סאליבן ואריך פרום. 3) אלה שלא היו מרוצים ניסו לפתוח מסלול שלישי שלא התרומם.
הקוטב הלך והעמיק ולכל אחד מהם התפתחה שפה אחרת, מושגים אחרים, מרצים אחרים, כתבי עת שונים עם יריבות מאוד גדולה בין הקבוצות הללו. הסטודנטים הרגישו כי הם לא מוזמנים לחשוב אלא לבחור כמו בטוויסטוק באנגליה – קליין / וויניקוט עניין של נאמנות.
מחוץ לאוניברסיטת ניו יורק היו התפתחויות אחרות. קוהוט צמח עם פסיכולוגיית ה- self – חוויה סובייקטיבית, אמפתיה, כישלון הורי. הפסיכולוגיה של קוהוט עוררה ויכוחים גדולים מאוד בשני המסלולים. מצד אחד, ביקורת מאוד גדולה ומצד שני, היו השפעות מאוד גדולות. ביקורת על כך שקוהוט ממעיט מערך הקונפליקטים ומדבר על חסכים, ממעיט מערך האינטרפרטציה ומדבר יותר על קשר. הפרוידיאנים התנגדו לתפיסה הזו. גם במחנה ההומניסטי היו וויכוחים גדולים – מחד, מדברים על קשר ומאידך, מדברים על מציאות פנימית. הגיעו תיאוריות חדשות מאירופה – Fairbairn, Winnicott, Bowlby שלא מצאו את מקומן וההרגשה היתה שלא מצליחים למצוא מסלול מספק. חיפשו transitional space. וזה מה שאפשר בעצם את התפתחותה של הגישה ההתייחסותית:
1. דגש על הקשר.
2. גישה פחות סמכותית של המטפל.
3. התעניינות יותר ברגשות מאשר בדחפים.
4. מוקד קליני על הקשר הטיפולי והאינטראקציות העדינות בתוך הטיפול.

המושג relational  נטבע על ידי מיטשל בספרו : Relational Concepts in Psychoanalysis / Greenberg & Mitchel . הם אימצו למעשה מושג שלא שייך רק להם אלא שייך גם ליחסי אובייקט, אך הפך מזוהה עם הקבוצה הספציפית הזו. מרגע שהקבוצה הזו התהוותה, הצטרפו אליה הפמיניסטיות והם הושפעו מהן עד מאוד. ההבנה המשותפת של ה- relational והפמיניסטיות היתה שלקשר הבינאישי יש מימד אינטרסובייקטיבי – הסובייקטיביות של האחד משפיעה על הסובייקטיביות של האחר שמשפיעה על הסובייקטיביות של האחד – יש השפעת גומלין של סובייקטיביות על סובייקטיביות.
הדגש עבר לגמרי אל חסכים מוקדמים ובניית ה-self, לתופעות פרה-אדיפליות. היה גינוי מאוד נרחב של מושגי הפסיכואנליזה: המטפל כפוסק, הגישה של הניטראליות ה- abstinence, שהמטופל אינו מקבל סיפוקים, הטיפול המבוסס על התנגדויות ופרשנויות ברגע הנכון. כל הדברים הללו הצתמצמו. המודל ההתייחסותי נמנע מקשר סמכותי, מעדיף קשר ממשי. המטפל הוא משתתף בקשר הטיפולי, הוא אינו צופה, הוא אינו מנתח. במקום להדגיש פרשנות, מדגישים קשר של הדדיות. כל התפיסה המדעית של המטפל כאיש מדע שחוקר תופעות ועוזר למטופל להבין בצורה מדעית את עצמו. כל התפיסה הזו השתנתה. הגורם הסובייקטיבי הפך להיות גורם מרכזי. בתפיסה הקלאסית, החוויה, הרגש של המטופל אינם חשובים כיוון שזו השלכה, זה נובע מעיוותים, מנוירוזות של המטופל. אנחנו צריכים לתקן זאת. סובייקטיביות היא משהו חסר הגיון שנובע ממערכת ההגנות. המטפל אמור להיות צופה ומדען. התפיסה הפוסט-מודרניסטית שהגישה הזו היא חלק ממנה, איש מדע הוא אינו איש לא מעורב. איש מדע הוא תמיד מעורב, תמיד חלק, תמיד משפיע על מה שחוקר. לא יכול לחקור משהו מבלי שתהיה השפעתו ניכרת בחקירתו. אי אפשר לתאר שהמטפל יכול להבין את התופעות של המטופל מבלי להבין את ההשפעות שלו על מה שקורה למטופל. מה שרואה לנגד עיניו אינו משהו אובייקטיבי, אלא המטופל עם ההשפעות שלו. הפוסט-מודרניזם מדבר על כך שאין אמת אחת. המציאות היא מרובת פנים. אפשר להבין תופעות בכל מיני דרכים. ההבנה תלויה במי שמנסה להבין. התפיסה הזו אומרת שהכל תלוי בקונטקסט, בפרספקטיבה, הכל משתנה קליידוסקופית. כל הבנה משקפת רק מציאות חלקית.
יש אנשים שטוענים שזוהי מהפיכה ויש כאלה שרואים בהם רק ממשיכי דרך. ההיתייחסותיים רואים עצמם כממשיכי דרך, משתמשים במונחים מוכרים ופועלים מתוך התפיסה הפסיכואנליטית.
אינטרסובייקטיביות:
משחק גומלין דינאמי בין החוויה של המטפל והחוויה של המטופל. הרעיון המרכזי הוא שעצם ההיווצרות של התהליך הטיפולי נובע מתערובת של חוויות סובייקטיביות, של תגובות סובייקטיביות, והתערובת הזו היא בלתי ניתנת להפרדה. ההבנה הפסיכולוגית של המטופל היא קונטקסטואלית, רק בקונטקסט של הקשר הטיפולי. תופעות נפשיות לא ניתנות להבנה כאיזושהיא ישות שקיימת בתוך המטופל, בתוך נפשו, אלא הם בונים יחד את החומר הקליני שלהם ושל המטופל. ההיסטוריה הפרטית היא בניה משותפת של המטפל והמטופל  - Co-construction . התפיסות של המטפל את הפסיכולוגיה של המטופל גם הן תהליך של בניה, תמיד מושפעות מהסובייקטיביות של המטפל. זה לא משהו נתון שנמצא שם בפנים ואני רוצה לגלות אותו, אלא משהו שנבנה ונותר כאן, מתוך האינטראקציה.                 

לא ניתן להבין אדם מחוץ לאינטראקציה שהוא נמצא בה. אם המטפל חושב שהוא נמצא מחוץ לאינטראקציה, לא ניתן להבין את נפשו של האדם. כי כל מה שהוא יכול להבין זה באינטראקציה איתו וזה יהיה גם בהשפעת המטפל והאינטראקציה. התפיסה הקלאסית, שהמטפל ממוקם במקום אובייקטיבי ויכול לזהות תהליכים אצל המטופל, יכול להצביע על דברים שפועלים בתוך המטופל, שהם בלתי תלויים באינטראקציה, לא מתקבלת. 
על פי פרויד, אם יש עשרים מטפלים שונים, המטופל יביא את אותו דבר כי זה שלו. הגישה הזו גורסת שגם הטרנספרנס יהיה שונה וגם דברים שהמטופל מביא מהבית יתבטאו באופן שונה מול כל אדם ואדם.
גם המטפל הקלאסי לא מתעלם מהסובייקטיביות, אך עדיין הגישות שהן לא אינטרסובייקטיביות גורסות, שהמטפל, אם מכיר עצמו היטב, מכיר את המקומות שבהם מגיב בצורה ייחודית לו, טופל היטב, יכול לנטרל דברים אלה ולתפוס בצורה די אובייקטיבית את המטופל שלו. המונחים של צופה משתתף אומרים שאתה יכול אמנם להשתתף, אך אתה גם בעמדה מתבוננת, צופה, יודעת, כי למרות השינויים מאיש לאיש, הנפש פועלת על פי עקרונות המשותפים לכולם.
התפיסה של האם:
כל התיאוריות של יחסי אובייקט אומרות שהיתה צמיחה שנעצרה- שהשתבשה, עוותה והטיפול צריך להיות מעין הזדמנות שניה לגדל את המטופל מהמקום שבו הדברים השתבשו )מתיקים את יחסי אם-ילד לחדר הטיפולי). בכל התיאוריות התפתחותיות האם הוצגה כאובייקט של דחפי הילד כממלאת צרכים של הילד. ג'סיקה בנג'ימן במיוחד, מאוד תוקפת את ההסתכלות הזו. "האם היא אובייקט ההתקשרות הראשון של הילד, האובייקט של תשוקותיו. היא ספקית, מכוונת, מתחזקת, היא אחר משמעותי, מבין, אמפטי, היא נוכחת שאפשר ללכת ממנה, היא מציבה גבולות, מתסכלת אופטימלית, אך רק לעיתים נדירות היא נתפסת כסובייקט אחר עם מטרות שאינן קשורות לקיומה עבור הילד".
 גם כשוויניקוט אומר שהילד מבין בשלב מסוים, שהאימא היא אחר, אדם בזכות עצמו, הוא נעצר שם. כל תיאוריות יחסי האובייקט נעצרות בנקודה זו ומכאן צריך להתחיל תהליך של מה הילד יכול לעשות עם זה.
בנג'מין אומרת שזהו הדבר העיקרי. האם הילד באמת תופס שהיא סובייקט או אובייקט ממש כמוהו ומה מתחיל בין שני האנשים הללו שכל אחד בעלי צרכים ורגשות משל עצמו? היא טוענת שהילד צריך להכיר באם כאחר נפרד, לא רק מבחינת הנפרדות, אלא עם עולם פנימי משלה, עם חוויות משלה, עם מרכז יזימה עצמאי, שהיא הסוכנת של המשאלות של עצמה. לא די ביכולת של הילד להכרה באם הזו הסובייקטיבית. זהו קו התפתחותי נוסף. בכל קווי ההתפתחות שתוארו הפוקוס של הגישה הזו הוא ההתפתחות שהיא מעבר למס שפתיים של "אני יודע שאימא שלי היא אדם בזכות עצמו". היא מדברת על הכרה הדדית. היא עושה פארפראזה  לאמירה של פרויד, "במקום שהיה איד יהיה אגו" - "במקום שהיה אובייקט, צריך להיות סובייקט".  אנחנו צריכים להבין את האינטראקציה בטיפול לא בין סובייקט לאובייקט שהמטופל הוא תמיד הסובייקט והמטפל הוא האובייקט שלו להשלכותיו, למשאלותיו, אלא להבין את הקשר סובייקט-סובייקט בייחוד במובן שלאחר יש מרכז משלו. לפיכך, צריך לכתוב תיאוריה התפתחותית שמסבירה את התפיסה הזו.

קאונטר-טרנספרנס (ק"ט)
המושג הבסיסי:
פרויד רואה בק"ט קאונטר להעברה. כמו למטופל יש העברה, גם למטפל יש טרנספרנס נגדי. שהמטפל פתאום ברגע מסוים, לצערנו הרב, מתייחס בצורה אידיוסינקרטית, מתוך הנוירוזה של עצמו, להעברה של המטופל. כמו שהמטופל מתייחס באופן מעוות למטפל בהעברה, כך המטפל מתייחס בצורה מעוותת למטופל בק"ט. בשני המקרים זה מייצג פנטזיות לא מודעות, קונפליקטים לא פתורים, דחפים מודחקים.
אח"כ באו תיאורטיקנים שהרחיבו את המושג וטענו כל מה שהמטפל מרגיש מול מטופל מסוים, כלול בהעברה נגדית. הם הוציאו מהמושג את המשמעות המילולית  - העברה נגדית – וכללו את מכלול ההתייחסויות של המטפל למטופל שזה כולל גם חלקים בינאישיים עכשוויים וגם תגובות על העברת המטופל וחלקים של המטפל שמביא עימו מן העבר. ההתקפה הזו נקראת טוטליסטית. היא מבוססת על התפיסה שהמטפל הוא בן אדם ויש לו כל מיני סוגים של רגשות כשהוא יושב מול מישהו.
בתפיסה הראשונה של פרויד, שההעברה מעוותת את המציאות, ובעצם המטופל כל הזמן עושה העברה וכל הזמן מעוות את המציאות, התעוררה איזשהיא דילמה, כי אם בחדר יש שני אנשים, ואדם אחד כל הזמן מעוות את המציאות, אדם אחד כל הזמן סובייקטיבי, משליך ותופס לא נכון את הסיטואציה. מי ערב לנו שהתפיסות של המטפל הן תמיד נכונות? הרי גם לו יש מציאות נפשית. איך אנחנו יכולים לקחת את המודל של המטפל היודע ולהיות בטוחים שהוא אכן יודע. אולי הוא מפנטז, משליך? יש המון ספרות על הניסיון להבין איך המטפל יכול לסמוך על מה שהוא תופס ואיך יכול לנטרל את ההשפעות הסובייקטיביות שלו, ואיך יכול להיות בטוח שהוא מנהל נכון את הטיפול.
בשנות ה-60 באו תיאורטיקנים שאמרו שאולי לא צריך לנטרל את כל ההשפעות הללו. אולי לא צריך לשאוף לאיזשהיא אובייקטיביות. אולי תגובת המטפל יכולה לעזור לו להבין את המטופל. הרעיון הזה אפשר סובלנות מאוד גדולה לנושא ההעברה הנגדית וזה מסמן את נקודת המפנה בעיני הרבה תיאורטיקנים שבה הפסיכואנליזה נפרדה מהמודל הרפואי. כי במודל הרפואי לא משנה כלל מה הרופא מרגיש, הוא צריך לשים את רגשותיו בצד כדי שיוכל לטפל, כמו מנתח. בתפיסה הזו, המטפל הוא אינו רופא. הוא לא צריך לשים בצד את רגשותיו אלא להשתמש בהם. הדבר הושפע מכך שהרבה מטפלים התחילו לדבר על חשיבות האמפתיה, שהיא מושג סובייקטיבי החשיבות של התגובה הרגשית של המטפל גם מהכיוון של לעבד את השלכות המטופל, אך גם מהכיוון של לייצר אמפטיה.
התיאוריות הקלייניאניות הדגישו את ההכלה של השלכות המטופל. מטפל שחווה רגשות חזקים בחדר וצריך להבין שאלה רגשות שהמטופל שם בתוכו, ואם יבין מה מרגיש, יוכל להעניק למטופל הבנה טובה יותר של מה הוא מרגיש.
קוהוט וביון לא הלכו לכיוון של הכלת ההשלכות, אלא לכיוון האמפטיה. למה המטפל מתחבר, עם מה הוא מזדהה, מה הוא יכול להבין רגשית ולא רק קוגניטיבית. זו היתה התקדמות גדולה מאוד מבחינת העולם הרגשי של המטפל בתוך החדר. המסר היה לא להתעלם מרגשות המטפל. להיפך, תן להם מקום, הזדהה איתם, התחשב בהם, תעבוד איתם.
אך באים האינטרסובייקטיבים ואומרים, זה עדיין לא מספיק. זה לא אינטרסובייקטיבי, לטענתם. גם התיאור הכי רגשי של הסובייקטיביות של המטפל, עדיין הוא תיאור של תגובה, איך המטפל מגיב אל המטופל שלו, על החומר, על ההעברה, הוא עדיין רק מגיב. האינטרסובייקטיבים אומרים, המטפל לא רק מגיב, אלא בונה יחד עם המטופל את החומר הטיפולי. ההיסטוריה של המטופל זהו דבר אחד וההיסטוריה שנבנית בחדר בין המטפל למטופל היא דבר אחר. החומר שהמטופל מביא נבנה בתוך החדר. המטופל מביא את החומר, אך מה שיבנה ממנו, יושפע מהאסוציאציות של המטפל והמטופל, איך זה מבין את זה וזה מבין את איך השני מבין את זה. (אף פעם לא ניתן להיות בטוח שאם המטופל חווה את המטפל כאגרסיבי והמטפל לא חווה אגרסיה באותו רגע, שזוהי השלכה של המטופל).
העברה:
גרינסון אומר, זה שהמטופל חווה רגשות או דחפים או פנטזיות כלפי אדם בהווה, שהם בעצם לא מתאימים לאותו אדם, אלא הם חזרה או התקה של תגובות שהיו בזמנו כלפי אנשים משמעותיים.  תגובות הטרנספרנס הם תמיד לא מתאימות, גם לאדם וגם לקונטקסט, אם כי פעם היו מתאימות כמובן. האינטרפרטציה של המטפל נועדה להצביע על אי ההתאמה הזו. וככה להגיע ליחסים המקוריים. על פי הגישה האינטרסובייקטיבית, אי אפשר לאמר על שום רגש א-פריורי שהוא בלתי מתאים. 1) מכיוון שייתכן שהמטופל תופס אצל המטפל דברים שהמטפל לא מרגיש. 2) גם אם זוהי התקה מיחסים אחרים, עדיין משהו מעורר את ההרגשה הזו.
בשום מקרה המטפל לא יכול להתעלם מחלקים שלו. חייבים לנסות להבין מה בי (המטפל) מעורר במטופל את האסוציאציות הספציפיות שלו.
התנגדות:
גרינסון מסביר גם כך את ההתנגדות. ההתנגדות היא למקומות שבהם המטפל מנסה להראות למטופל שהתפיסה שלו היא לא נכונה. המטופל לא רוצה להתחבר למקומות האמיתיים ולכן לא ירצה לקבל את הפרשנות. לפי התפיסה האינטרסובייקטיבית, אין דבר כזה התנגדות שלא קשורה לכלום, שקשורה רק לדינמיקה של המטופל. גרינסון לא כל כך קיצוני. הוא אומר שאכן יש מקרים שהמטפל מרגיז את המטופל, באמת לא מבין אותו. אם המטופל כועס, באמת יש לבדוק האם אני , המטפל, הכעסתי אותו, האם יש סיבה לכעס של המטופל. אם מגיע למסקנה שאין שום סיבה לכעס, סימן שהכעס הוא העברה.
האינטרסובייקטיבים מלגלגים על כך. איך יכול להיות שהמטפל מחליט. אם אני מחליט כך זה חייב להיות שזה באמת מה שקורה בחדר? הרגשתי והרגשתו הן שוות ערך. העברה נטו שלא קשורה למטפל כלל לא יכולה להתרחש. אפילו משהו שיקרה עם כל מטפל, יקרה באופן שונה עם כל מטפל. צריך להתייחס לא רק למה שהמטופל מביא אלא לאיך זה נשזר בקשר עם המטפל.
הברית הטיפולית:
גרינסון אומר שכל הזמן יש טרנספרנס ויש התנגדויות. אז איך בכלל ניתן לעבוד עם מטופל. אנחנו יכולים לעבוד איתו כי יש לנו איתו ברית טיפולית.  בתפיסה הקלאסית, המטפל לומד את נקודת הראות של המטופל. המטופל מתפצל לאגו חווה ואגו צופה. חלק ממנו חווה חוויות, אולי מעוותות לגמרי, וחלק ממנו, בברית עם המטפל, מנסה להבין את הדברים. כשלמטופל, למשל, לא בא לבוא לטיפול, הוא יודע שעליו לברר זאת בטיפול. הוא מאמץ את הגישה של המטפל. מטופל שלא יכול לפתח ברית טיפולית, לא מתאים לאנליזה. גרינסון ממשיך ומסביר כיצד מתפתחת ברית טיפולית, על ידי זה ששוב ושוב המטפל מראה למטופל כמה הוא מעוות, כמה הוא משליך, וכמה התפיסות שלו הן מוטעות, עד שהמטופל מתחיל להזדהות עם ההסתכלות הזו, ומתחיל לומר, כנראה שאני משליך, טועה, מתנגד וכו'. וזה לב ליבו של הטיפול, הברית הטיפולית.
האינטרסובייקטיבים מתנגדים למושג הזה של ברית טיפולית. מטפל שיודע מתי מעוותים ומתי לא ומטופל שצריך להסכים איתו ולקבל את צורת ההסתכלות הזו. לדידם, זוהי שטיפת מוח, שמביאים את המטופל לנקודה שבה הוא מסכים שאי אפשר לסמוך על מה שהוא מרגיש וחושב. שכאילו עצם הקבלה המוחלטת של זה שיש כאן נקודת ראות אחת עדיפה על השניה, מישהו שיעזור לי לראות היכן אני טועה, מישהו שיודע יותר טוב ממני מה אני מרגיש. לדידם, אנחנו יכולים להבין בני אדם רק במונחים של הדדיות, של השפעה הדדית.

אם התיאוריות של יחסי אובייקט ממליצות על גישה טיפולית של אם-ילד, הגישות האינטרסובייקטיביות ממליצות על מודל זוגי. הם עובדים יחד ויש ביניהם דינמיקות הדדיות. למרות ההדדיות אין סימטריה. התפקידים הם שונים, אך למרות זאת חייבת להיות הדדיות. הא-סימטריה אומרת משהו על אחריות המטפל ומטרות הטיפול.       
                
דניאל סטרן
דניאל סטרן נחשב לאבא של האינטרסובייקטיביות מבחינת תפיסה התפתחותית. הוא בעצם חוקר תינוקות מתוך האוריינטציה הפסיכואנליטית. עשה מחקרים בקנה מידה מאוד גדול. פרסום ראשון ב- 85. הציע הסתכלות חדשה על התפתחות הסלף, טבעו של העצמי. אפשר לומר שהוא שייך לתיאורטיקנים שלא מדברים על התינוק הקליני אלא התינוק הנצפה. שייך לקבוצה שלימה של אנשים שצפו ומנסה לעשות השלמה, שהתינוק הנצפה משלים את התינוק הקליני. נותן מבט רחב יותר לא רק על מה שרואה אלא גם על הסלף. כמו קוהוט, גם הוא חושב שהסלף הוא מושג מארגן של כל האישיות שקיים בצורה התחלתית מלידה. בניגוד ליחסי אובייקט של קרנברג או מהלר, שהם מתארים התינוק עובר בהתחלה שלב אוטיסטי וסימביוטי לפני שמתחיל להיפרד. הוא מוכיח, שהתינוק נולד עם תחושה מולדת של נפרדות ושמה שמתפתח אצלו זה לא תחושת הנפרדות אלא להיפך, יכולת מורכבת יותר ויותר לקשר. טענה שניה, למרות שישנם שלבים מסוימים להתפתחות, אין לתינוק מלידה את כל היכולות, אבל השלבים הללו הם לא סדרתיים. ילד לא יוצא משלב כלשהו כדי להיכנס לשלב אחר. כל שלב הופך לצורת חוויה מיוחדת במינה שמתפתחת עם הזמן. סטרו מתאר את ההתפתחות כך: נוצרות גם צורות חוויה חדשות במקביל. יש גם התפתחות של כל חוויה וגם התווספות של צורות חדשות. אוטונומיה, זהו אינו הישג התפתחותי שמרגע שהושג הוא ישנו שם, הוא ממשיך להתפתח. מעמיד את הרעיון של ספרציה אינדבידואציה בספק. זהו באמת שלב התפתחותי של השנים הראשונות. זה משהו שמתפתח כל הזמן, בצורות שונות, אין לזה התחלה וסוף. כאשר מתפתח קשב רגשי, מתחילה התנהגות שהוא קורא לה, אינטרסובייקטיבית, הילד מגלה שיש MINDS אחרים שם בחוץ. הוא בעצם מגלה שנפשות נפרדות יכולות לחלוק ביניהן מצב דומה. SHARING- חוויות שונות של התחלקות הוא מושג חשוב שלו. למשל, התינוק מתחיל לבדוק בסביבה, איך ההורה מרגיש כאשר התינוק מגלה צעצוע חדש. הוא מחפש לראות מה עובר על ההורה. ההורה מפגין התעניינות, הקשבה, התחברות ובעצם, ההורה מתרגם את האפקטיביות של התינוק למדיום אחר. התינוק נרגש ומגיב במוטוריקה, האמא מגיבה בצליל, בחיוך, מדיום אחר שמעביר מסר שחוויות שונות יכולות להיות דומות. אנחנו שונים, אך חווים חוויה דומה – זהו המסר. סטרן מתאר 4 שלבים בהתפתחות הסלף, אם כי לא קורא להם שלבים, כיוון שהוא בתאוריה של התווספות. זוהי תאוריה מעגלית. הוא קורא להם תחומי התייחסות. DOMAINS OF RELATEDNESS. כל תחום נקבע גם על ידי היכולת התפתחותית של הילד וגם על ידי ההתאמה של הסביבה.
1. תחושה של EMERGENT SELF: מהלידה והלאה. על פי מחקריו, טוען שמהלידה והלאה התינוק הוא אקטיבי. מסוגל לעבד המון אינפורמציה חווה גם לגבי העולם החיצוני וגם לגבי העולם הבינאישי. יכול להבחין בין אנשים על ידי קול, ריח. יכול לזהות אובייקטים מוכרים שמהם ינק. יכול לחבר בין גירויים על פי העוצמה שלהן. עוסק באופן אקטיבי בהתנהגויות המאשרות את קיומו כיצור נפרד ובונה לו תמונה יציבה של האפיונים הפיסיים של העולם שמקיף אותו.
בחודש הראשון, שני, יש לו כבר תפיסה חושית, תפיסה של עצמי, הבחנה בין האנשים שסובבים אותו.
2. התחושה של ה – CORE SELF. חצי שנה עד שבעה חודשים. התינוק יוצר לו תחושה מאורגנת של סלף גרעיני שיש לו שני אספקטים. אספקט ראשון, תפיסה ברורה לגבי הנוכחות הפיסית הנפרדת של עצמו ואחרים. אספקט שני, תחושה של השפעה הדדית בין עצמו ובין אחרים. זוהי התקופה שמאהלר מגדירה כתקופה סימביוטית וסטרן טוען בתוקף רב שהיכולת של התינוק להתמזג היא תוצאה של הנפרדות. הוא נולד נפרד ואחד ההישגים שלו זה לרגעים לחוות תחושה של התמזגות. זוהי אחת החוויות שמתפתחת בתוך קשר, זה לא מאפיל על חוויות אחרות. בתוך הקיום הנפרד הפיסי יש רגעים של קרבה גדולה שנחווים כהתמזגות. התחושה של הסלף הגרעיני כנפרד מורכבת לדעתו מארבעה גורמים שמשתלבים ביניהם.
• סוכנות עצמית – להיות הבעלים של פעולותיו ולא להיות הבעלים של פעולותיהם של אחרים.
• עקביות עצמית – להיות שלימות פיסית עם גבולות ועם מרכז פעולה.
• הרגשה עצמית – לחוות תבניות של איכויות פנימיות, של רגשות – הוא כבר מזהה עצמו בתוך התבניות  הרגשיות שחוזרות על עצמן.
• היסטוריה עצמית – להיות עם תחושה של רציפות במובן החוויתי.
כדי שהתחושות הללו יתפתחו צריכות להיות אפיזודות רבות שחוזרות על עצמן של ויסות הדדי בינו ובין האחר. כל החוויות השונות הללו אינן מאפילות זו על זו. אם יש מצבים של התמזגות הן אינם מאפילים על תחושת הנפרדות שלו אם הסביבה מאפשרת זאת. אלה הן חוויות דיאדיות – לחוות את הסלף, זה לחוות אותו מול האחר.
3. תחושה של סלף סובייקטיבי – במחקר שלו זוהי תקופה קצרה. בין 7-9 חודשים. התינוק מתחיל להתקדם מעבר לחוויות עצמו ואחרים בהתאם לאפיונים פיסיים ומגלה תכונות נפשיות פנימיות.  לא רק מגיב טוב על ההתנהגויות המרגיעות של האם, אלא מתחיל להכיר את התהליך האמפתי שלה, מתחיל להיות מודע לכוונות של אחרים ועצמו. מתחיל להיות מודע לרגשות של עצמו ואחרים ולכן, יכולה להתחיל להתפתח התייחסות אינטרסובייקטיבית. מתפתחת יכולת לאינטימיות במובן של חוויות של קרבה ושיתוף. ההתפתחויות הללו הן על בסיס הסלף הגרעיני שנוצר קודם, אך זה לא מחליף או מאפיל עליו  כי גם תחושת הסלף הגרעיני ממשיכה להתפתח. מהלר בתקופה הזו, מדגישה דווקא את התהליכים המובילים לספרציה, וסטרן מדבר על יכולת גוברת לשתף. זה לא סותר, לשתף בא ממקום של דיפרנציאציה, אך מבחינת ההתכוונות הנפשית, שמהלר חושבת שהילד חוגג את תחילת הנפרדות שלו וסטרן אומר ההתכוונות שלו היא לחלוק, לשתף, להבין איך האחר חווה את הדברים.
4. תחושת הסלף הוורבאלי – טוען שכל הנושאים ההתפתחותיים שהתחילו עד עכשיו וממשיכים להתפתח הופכים להיות מאבקי חיים.  שיש כל הזמן דיאלקטיקה בין אחידות והתמזגות לבין דיפרנציאציה ואוטונומיה. שהדיאלקטיקה הזו היא עובדה בסיסית בקיום האנושי. אצל תינוק קטנטן זה יכול להיות דרך התנהגויות של מבטים, יותר גדול זה יכול להתבטא בתנועה, יותר גדול, באמצעים סימבוליים. ההבדל הוא לא במשמעות, ההבדלים הם רק באמצעים, בציוד הקוגניטיבי והמוטורי. אלה דרכים שונות לחוות את אותו נושא. הדיאלקטיקה קיימת מהתחלה, מה שנוסף בשלב הזה זה היכולת הסימבולית. 
סטרן טוען שתינוק מצויד מלידה לתפוס דיאלוג, לתפוס קשר רסיפרוקאלי גם עם אימו וגם עם אחרים. המחקרים שלו הובילו אותו להשקפה מצבי המודעות, הפעילות של התינוק הם מצבי מו"מ חברתי. חיי התינוק הם חברתיים מרגע שהוא יוצא מהרחם ורוב הדברים שהוא עושה, מרגיש ותופס הם דברים מתרחשים בתוך קשר ונתפסים בתוך קשר. תיאוריות יחסי אובייקט גם מדברים על התפתחות בתוך קשר, אך איך היכולת והטיב של האמהות משפיע על ההתפתחות. הוא מדבר על איך סוגים שונים של קשרים משפיעים על ההתפתות של סוגים שונים של חוויות. תחושת הסלף מתפתחת בקפיצות – הקפיצה הראשונה היא הלידה, מקום שקט, למקום חיצוני, רועש, קר, אפילו הרעב הוא חוויה חדשה, לא מוכרת ולא נעימה. ומהרגע הראשון תחושת הסלף מתחילה לצמוח דרך איזשהו מו"מ עם המטפלים בילד על וויסות כל הצרכים שברחם הם טופלו מאליהם. בחודשיים הראשונים, למשל, רב הזמן של האם מוקדש לוויסות של מעגלים של שינה וערות, יום ולילה, רעב ושובע. כאשר התינוק מגיע מבי"ח, ההורים החדשים חיים מרגע לרגע, כל הזמן מנסים לווסת מצבים, לא יודעים מה יביא הרגע הבא. אחרי כמה ימים הם כבר מסוגלים לצפות קדימה בטווח של רבע שעה עשרים דקות. אחרי כמה שבועות, יש להם כבר את הלוקסוס של עתיד ניתן לצפייה למשך זמן של שעה או שעתיים. אחרי כמה שבועות, יש יחידות זמן של כמה שעות. כל המטלות של איזון באופן כללי, מלוות בהמון התנהגויות חברתיות, נדנוד, מגע, חיוך, מבט, מלל. וסטרן אומר שכל ההתנהגויות החברתיות הם גם תגובה על ההתנהגויות החברתיות של התינוק, בכי, חיוך, מבט. למרות שלכאורה, רב העבודה היא סביב איזון פיזיולוגי, מתנהלת אינטראקציה חברתית מאוד עשירה. מהרגעים הראשונים, לדעתו, התינוק והאם מתקשרים ביניהם דרך הצגה ראשונית של המערכת האפקטיבית שלהם, מראים מה הם מרגישים. כך נוצרת תקשורת. אצל התינוק בהתחלה זה לא מכוון, אך מרגע שהאם מגיבה באמפטיה, הוא לומד. תינוקות לומדים מאוד מהר להשתמש בשידור מכוון של קולות, תנועות שקשורים לאפקט. ככל שילד משדר יותר, אמא מגיבה יותר והאינטראקציות הולכות ומתעשרות. זוהי אינה תקשורת של העברת אינפורמציה אלא ביטוי רגשי. בשום שלב אין מערכת קומוניקציה שהתינוק הוא תלותי וחסר ישע, גם אם קונקרטית הוא תלותי. הוא אינו פאסיבי וחסר ישע.  הוא יכול לחוות עצמו כנשמע ומובן, יש לו חוויה על שליטה על היזימה ועל הסיום של מגעים. אנחנו יכולים לראות את התינוק כפרטנר מאוד אינטראקטיבי. בתצפיות שלו, כאשר צפה בדפוסי מבטים של האם והתינוק, הרגיש שצופה בשני אנשים עם יכולת כמעט זהה לשלוט בהתנהגות החברתית. המשחק למשל, בהתחלה אינו התייחסות אינטרסובייקטיבית, אך בגיל שנה וחצי, כאשר הילד מתחיל לרכוש יכולת לסימבוליזציה, להבין שפה, מתווספים מימדים חדשים לגמרי לאופן שבו חווה עצמו ואחרים. מתחיל לראות עצמו באובייקטיביות, לבצע פעולות אמפתיות, לעסוק במשחק סימבולי וגם לחשוב. כל התיאוריות אומרות שהשפה עוזרת לספרציה. שפה עוזרת לאחד שני אנשים כי יש להם שימוש משותף בסימבולים. זהו גילוי עצום לילד שהוא מגלה שהוא יכול להתחלק עם אחר במצב נפשי, שהוא יכול לעורר אצל האחר מצב נפשי. סטרן טוען שניתן להסיק מכך, שיש לתינוק תפיסת על, ברגע שהוא במצב נפשי מסוים, לדעת שהוא נמצא במצב הזה, יכול לעורר אחר לתגובה. ברגע שילד מגלה שהשיתוף וההדדיות אפשריים זו הופכת להיות מטרה שצריך כל הזמן לשאוף אליה.
התפיסה של סטרן עשתה מהפיכה מאוד גדולה, זה כמעט מבטל את כל המושגים הקודמים והופך אותם לצורות של חוויה. החידושים הם שניים, התפתחות היא לא ליניארית, אלא מעגלית. ושנפרדות היא משהו מולד ולא הישג התפתחותי.

RECOGNITION AND DESTRUCTION – BENJAMIN:
כהמשך לסטרן, טוענת בינג'מן שתיאוריות אינטרסובייקטיביות חדשניות מציבות בפנינו בעיות חדות. ברגע שיש תיאוריה שבה הסובייקט  היחיד אינו מולך יחיד, תיאוריה כזו חייבת להתמודד עם נושא ההכרה, עם הקושי שיש לכל סובייקט להכיר באחר כמרכז שווה של חוויה. היא טוענת שבעיית הכרת האחר עולה דרך מושג האובייקט, בשימוש הרגיל שלו בתיאוריות יחסי אובייקט, אנחנו מתכוונים להפנמה והיווצרות של ייצוג פנימי של האינטראקציה בין הסלף לאובייקט. נכון שרב התיאוריות מייחסות חשיבות מאוד גדולה לסביבה, להורים הממשיים, אבל בכל זאת, התיאוריות הללו עד סטרן הביאו אותנו רק עד לנקודה שבמקום שיש אגו, צריך להיות אובייקט, שאין אגו בלי אובייקט.  הנטיה הזו להוריד את הסובייקטים האחרים למדרגה של אובייקטים, זהו הסימפטום לכל הבעיות הנפשיות של הפסיכואנליזה ולטענתה, זה מה שהגישה ההתייחסותית מנסה לרפא, כיוון שהיא שואפת להגיע לנקודה שבמקום שהיו אובייקטים, צריכים להיות סובייקטים. אך, מה משמעות השינוי הזה? במה שונה המפגש בין שני סובייקטים למפגש בין סובייקט לאובייקט? אם אומרים שהאובייקט משמעותי בחייו של הסובייקט, מה מתווסף לנו בעצם? בוא נבדוק מה הרווחנו חוץ מסמנטיקה?
כדי להתחיל לדון בכך, אנחנו צריכים לשאול עצמנו, במה האחר משנה בכלל? האחר שנתפס כחיצוני ונבדל. האם זה לא נכון שיש הבדל דרמטי בין החוויה עם האחר שנתפס כמחוץ לסף לבין החוויה עם האובייקט שנתפס באופן סובייקטיבי. לטענתה,  אלה הם שני סוגי יחסים שניהם טבועים בחוויה הנפשית ושניהם תקפים. שתי צורות התייחסות ששתיהן קיימות, נכונות ותקפות. אלה שני אספקטים של החוויה בין הסלף לאחר ואלה הם אספקטים משלימים ולא סותרים לדעתה. אם כי לפעמים יש ביניהם יחס שלילי, כשאחד מתחזק, השני נחלש. אם נקבל את שני האספקטים, נוכל להבין גם את ההשפעה של הקשר על הנפש וגם את ההשפעה של הנפש על הקשר. הכל בתוך אינטראקציה, אך גם התכנים הנפשיים של כל אחד מעצבים את האינטראקציה. במושגים תיאורטיים, אנחנו מוכרחים לראות את פעולת הגומלין בין האינטסובייקטיבי והאינטרא-פסיכי. האינטרסובייקטיביות, בעצם טוענת שהאחר חייב להיות מוכר כסובייקט אחר. גם כדי שהסלף עצמו יוכל לחוות את הסובייקטיביות של עצמו בנוכחות האחר. זה אומר שיש לנו צורך בהכרה ויש לנו יכולת להכיר באחרים ויש לנו צורך לאפשר הכרה הדדית. אבל, ההכרה הזו היא יכולת שמתפתחת ולא תמיד ממומשת בצורה יציבה. בתיאוריה הפרוידיאנית, התהליך של הכרה באחר, הוא איזשהו אפקט צדדי, משני של ההכרה של האגו במציאות החיצונית. הביקורת הפמיניסטית על הפסיכואנליזה, טענה שההמשגה של האחר- האימא, כאובייקט, נובעת מהשפעה תרבותית של התפיסה של הסובייקט הגברי והאובייקט הנשי. הפמיניסטיות טוענות שהדיכוטומיה הזו בין גברים לנשים היא שאחראית לכישלון לקחת בחשבון את הסובייקטיביות של האחר. זה לא התחיל מתפיסת האימא כאובייקט אלא מתפיסת האישה כאובייקט לרצונותיו וצרכיו של הגבר. הכחשת הסובייקטיביות של האם היא רק המשך של אותה תפיסה. התפיסה הכללית היא שקשה לנו לראות את העולם כמאוכלס בסובייקטים שווים. בינג'מין שייכת לקבוצה פמיניסטית, היא פסיכואנליטיקאית והיא התייחסותית. היא טוענת שהשינוי צריך לבוא מהיכולת להכיר באם כסובייקט. לדעתה, אם נטפח את היכולת של התינוק להכיר באימו כסובייקט. יגדל אדם שיוכל להכיר בסובייקטיביות של אחרים, הגבר יוכל להכיר בסובייקטיביות של האישה וכו'. הכרה היא מילה המפתח. בנג'מין מציגה תזה של התפתחות היכולת להכרה. במיוחד מתמקדת בתיאוריות של יחסי אובייקט, בתיאוריה של ספרציה אינדיבידואציה. אנחנו לא צריכים לזרוק את התיאוריה הזו, לדבריה, אלא להסתכל עליה במבט אינטרסובייקטיבי.  
יש בתיאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית הכחשה של הסובייקטיביות של האם. לדעתה, יש לכך השפעות מרחיקות לכת. לא רק שזה לא הוגן ולא בסדר, זה מפריע ליכולת של בני אדם לראות את העולם כמאוכלס בסובייקטים שווים. זה צריך להיות חלק מאוד חשוב בהתפתחות המוקדמת של הילד. בנג'מן נותנת תיאור של התפתחות היכולת להכרה באחר. היא במיוחד מתמקדת בתאוריות של יחסי אובייקט וספרציה אינדיבידואציה כדי להראות שניתן להסתכל על תאוריות אלה במבט אינטרסובייקטיבי, אפשר לשנות את הדגש, ניתן לשפר את התיאוריה של ספרציה אינדיבידואציה אם מוסיפים את האספקט הזה.
כל התיאוריות ההתפתחותיות (מהלר) של ספרציה אינדיבידואציה מתייחסות לאחד שיש לו אגו, צרכים, סובייקטיביות ואחד שהוא אובייקט. מבחינה התפתחותית הילד הינו אינדיבידואל שמתקדם לקראת אוטונומיה וספרציה. מה שיעזור לו בתהליך הזה הוא להפנים את האובייקט ובתוך כל התיאור הזה אין מספיק התייחסות לאם אחרת, כמו שיפנים אותה, היא גם אחר. תיאוריות שממוקדות בתינוק לא מתייחסות למקורות של התגובות של האימא, אלא רק אם האימא היא טובה דיה או לא, האם היא פתולוגית או לא. בנג'מן טוענת כי יש מקורות אישיים לתגובות של האימא מעבר לבריאות/פתולוגיה. יש לה איזשהיא סובייקטיביות בלתי תלויה. התפיסה האינטרסובייקטיבית לא פוסלת את התיאוריות הקיימות, אלא הולכת צעד אחד מעבר. מעלה את השאלה החשובה (התפיסה האינטרסובייקטיבית בכללה)  - איך האדם מסוגל להינות מההכרה באחר? זה צריך להיות כיף במובן מסוים שהאחר הוא אחר ולא אני – זה מסקרן, זה מרתק, האינטראקציות יותר מעניינות – איך זה הופך להיות לא מאכזב שאימא היא בעצם לא אני?
מבחינה לוגית, ההכרה בהורה כסובייקט לא יכולה להיות התוצאה של הפנמת ההורה כאובייקט. כך זה מופיע אצל ויניקוט. הוא מכיר שהאם היא אובייקט נפרד. איך מתפתחת מתוך זה ההכרה באחר כסובייקט? היא טוענת שזהו תהליך ההתפתחות שאנו לא יודעים עליו הרבה והחשיבות   היא בשאלה, איך מתפתח הילד לאדם שיהיה מסוגל אח"כ, כהורה, להכיר בילד שלו? בשאלות הללו גם פסיכולויית ה- SELF נכשלה. היא בדר"כ הדגישה את האמפטיה, את ה- ATTACHMENT  , את החוויה הסובייקטיבית. עדיין נשארת חד צדדיות בקשר אם –ילד. האימא היא ה- SELFOBJECT וה- SELF של הילד הוא תמיד המקבל ולא הנותן.
סטרן משנה את התמונה כיוון שמתאר התפתחות שתחילתה היא בהכרה באינטרסובייקטיביות והשפעה הדדית. הוא טוען שמגיל מאוד צעיר, הילד קולט את אימו, יודע להשפיע עליה ולהנות מההשפעות ההדדיות. כמו כל האינטרסובייקטיבים גם היא מסתמכת על התפיסה הזו של סטרן, אך אומרת, כמובן שזוהי התקדמות, אבל האינטראקציה הכי מוקדמת הופכת להיות מעין הקדמה בצורה של SHARING רגשי מאוד קונקרטי. כמובן שמנקודת הראות של האם, שהילד מחזיר לה חיוך, זוהי כבר התחלה של הכרה רסיפרוקאלית, אבל הטעות של סטרן לדעתה, זה שהוא מתאר תהליך התפתחותי שלם שבסופו מגיעים לאינטרסובייקטיביות. לדעתה, מהרגע הראשון יש רגעים של אינטרסובייקטיביות. סטרן מדבר על כך שבשלב השני או השלישי, אם הילד מקבל צעצוע חדש, הוא מסתכל לראות איך אימו מגיבה והאם היא שמחה לא רק על הצעצוע אלא על זה שהוא שמח. והאם מראה את השמחה שלה באופן שונה מאיך שהילד מראה זאת והילד לומד שאפשר לעשות SHARING  של רגשות בכל מיני אופנים. ההורה לא ממש עושה SHARING  במובן הקונקרטי כיוון שהתינוק נרגש מהצעצוע וההורה נרגש מההתרגשות של התינוק. זה לא ששניהם נהנים מהצעצוע אבל שניהם עושים  SHARING  של התרגשות – תהליך של גילוי הנפשות האחרות.
סטרן אף מדגיש שבאותו שלב עצמו שמהלר מתארת כספרציה אינדיבידואציה, סטרן מדגיש שהמגע הרגשי, ה- SHARING , היכולת לזהות מצבים רגשיים של אחרים ולהתחבר אליהם והחדווה שזה יכול לגרום לילד קטן, הם הכי חשובים. בנג'מן אומרת, נגיד תינוק בן 4 חודשים שמהלר מתארת כעסוק בחקירה של העולם, ברומן אהבה עם העולם ומידי פעם מעיף מבטים לאימא שלו כדי לראות אם היא שם כדי לקבל תדלוק רגשי. בנג'מן אומרת שהוא מעיף מבטים לאימו כדי לעשות SHARING של החוויות שלו. אם מהלר מדגישה שזהו שלב שבו האימא דוחפת בעדינות את הילד מהקן, מאשרת לו שהוא יכול להתרחק, אז התיאוריות האינטרסובייקטיביות מדגישות יותר את המגע הרגשי שנוצר.
בנג'מן אומרת שניתן לקחת את שני המודלים – מהלר וסטרן- ולהציב אותם זה מול זה ולראות את הניגודים ביניהם, אך למעשה אלה הם מודלים מאוד משלימים. לדעתה, הסימולטניות הזו של חיבור והפרדה, זה הדבר העיקרי. התהליכים של התרחקות וספרציה חשובים מעין כמותם ובמקביל יש תהליכים של התקרבות ושל SHARING. האם הזו שמתרחקים ממנה אפשר להגיע איתה למגע רגשי יוצא מן הכלל. ניתן לראות אותם ביחד במקום לראות קטבים מנוגדים או רצף שנעים עליו עם קצוות. צריך לראות מתח בלתי פוסק בין חיבור להפרדה. אפשר לתאר אותו כמו מגנטיזם. יכולה להיות הפרדה אך יש משיכה מגנטית לחיבורים והיא עוקבת אחר המתח הזה בין חיבור להפרדה. היא לא מדברת על השניה הראשונה לחיים אלא על השניה השנייה, אחרי שיצא הילד לאוויר העולם, כבר יש מתח בין אישור ה- SELF וההכרה באחר. היא אומרת שב- RAPPROACHMENT  המתח הזה מגיע לשיאו. היא מרבה לחקור את הקונפליקט הזה, את המשבר הזה. היא מראה איך המשאלה של ה- SELF  לאי תלות מוחלטת מתנגשת עם צורך ה- SELF להכרה. אם האינדיבידואל רוצה להיות בלתי תלוי הוא חייב להכיר באובייקט כדי להיות מוכר על ידי האחר כסובייקט. מהרגע הראשון יש התנגשות בין האבסולוטיות של ה- SELF ובין הצורך להכיר באחר כדי להיות מוכר על ידי האחר. התינוק תופס מהשניה השניה שגם האחר יכול להיות אבסולוטי, בלתי תלוי. כל SELF רוצה להיות מוכר ולהיות היחיד בעולם  - לשמור על הזהות האבסולוטית שלו. כאילו ה- SELF אומר אני רוצה להשפיע עלייך אבל אני לא רוצה שמה שאתה עושה ישפיע עלי. אבל כל SELF אומר את זה. במפגש של התינוק עם האחר, ה- SELF בעצם רוצה לאשר את אי התלות המוחלטת שלו למרות הצורך שלו באחר ולמרות המשאלה הדומה של האחר לאישור כזה.
פרויד מתאר מצב דומה אך מתאר זאת כמצב של נרקסיזם פרימארי – מצב אומניפוטנטי שצריך לצאת ממנו כמה שיותר מהר, מצב של התעקשות על להיות אחד. אני אחד ויחיד והאחרים כולם זהים בעיני. אין שום דבר שהוא מחוץ לי או שום דבר שהוא לא בשליטתי. זהו מצב של נרקסיזם ראשוני שאם מתמיד מעבר לנקודת ההתחלתית, הוא ממש פתולוגי. בנג'מן לא מתנגדת לתפיסה של פרויד, היא רק אומרת שיש כאן קונפרונטציה כי מצד אחד, יש כאן את הדברים הללו שפרויד מתאר ומצד שני, יש קונפרונטציה עם הסובייקטיביות של האחר ועם מגבלות האישור העצמי. הצורך הזה בהכרה יוצר פרדוקס כי באותו רגע של ההבנה והמימוש של הרצון הבלתי תלוי שלנו, אנחנו תלויים באחר שמכיר בכך. באותו רגע שאנחנו מבינים את המשמעות של אני ועצמי, אנחנו נאלצים לראות את המגבלות של העצמי הזה. באותו רגע שאנחנו מבינים שנפשות נפרדות יכולות להשתתף ברגשות, אנחנו מבינים שהנפשות הללו יכולות גם לא להסכים.
אם חוזרים לתיאוריה של מהלר, לשלב ה – RAPPROACHMENT, אפשר לראות איך משולב כאן הפרדוקס הזה של ההכרה ואיך התינוק מנסה לטפל בפרדוקס הזה. ב- PRACTICING התינוק עדיין לוקח עצמו כמובן מאליו וגם את אימו. הוא עדיין לא כ"כ מבחין בין לעשות דברים לבד ולעשות דברים בעזרתה. הוא יותר מידי נרגש מעצם הדברים שהוא עושה, לא כ"כ קולט מי עושה את זה. אז נוצר הקונפליקט בין השאיפות הגרנדיוזיות לבין תפיסת המציאות של תלות ומוגבלות כשמגיעים ל – RAPPROACHMENT , ולמרות שעכשיו מסוגל לעשות יותר, הוא נעשה ער יותר גם למה שלא מסוגל לעשות ולמה שלא מסוגל לגרום לאימא שלו לעשות. לא יכול לגרום לה להישאר איתו במקום ללכת למשל. בנג'מן טוענת שאת מרבית מאבקי הכוח מתחילים בשלב הזה אפשר לסכם בתביעה אחת של הילד מאימו, "הכירי בכוונתי", תביני שאני רוצה הכול. רואים איך הילד מתעקש שאימו תשתתף איתו בכל דבר, תיכנע לכל התביעות שלו. הוא מתנגד למודעות לספרציה, מתנגד למודעות לפגיעות שלו, יכול להתרחק מאימא שלו, אבל הוא מבין שגם היא יכולה להתרחק ממנו. זהו תיאור ה- RAPPROACHMENT  של מהלר שמכיר באחר אך לא מספיק. כי מה זה להכיר בכך שאימא יכולה להתרחק ממנו. זה עדיין לא אומר שהילד מבין שלאימא יש מרכז יזימה משל עצמה. אז בנג'מן אומרת, בואו ניקח את התיאור הזה ונתאר אותו מנקודת ראות אינטרסובייקטיבית. מה בעצם התינוק תפס כאן? שנפשות שונות יכולות להרגיש רגשות שונים ושהוא תלוי באותה מידה שהוא בלתי תלוי. ניתן לתאר את ה- RAPPROACHMENT  כמשבר של הכרת האחר – של עמידה מול התלות של עצמו, שפתאום תופס שהוא תלותי (מהלר) או עמידה מול אי התלות של אימא שלו (בנג'מן). בנג'מן אומרת שזה לא מקרה שהנושא של עזיבת האם הופך לנקודה המרכזית, כי זה מעמיד את הילד לא רק מול הספרציה, אלא מול זה שלאחר יש מטרות אחרות משלו, בלתי תלויות במטרות שלו. באותו אופן גם האימא יכולה לחוות קונפליקט חזק בנקודה הזו כי התביעות של הילד הם כבר לא רק צרכים אלא ביטוי לאי התלות של הרצון הרודני שלו.  יכולים להיות כאן תהליכים של חילופי מקומות ביניהם – כל אחד מהם יכול להיות פאסיבי ואקטיבי. כל אחד מהם יכול לכעוס, להרגיש מאוים. האימא מתחילה לתפוס שהילד שונה מהפנטזיה שלה. הוא לא האובייקט שלה- יש לו סוכנות אמיתית ועצמאות נפרדת. בתיאוריות התפתחותיות מראים כמה חשוב שאימא תציב גבולות + תהיה קשובה לצרכים. בנג'מן אומרת שזה לא עניין של להקשיב לצרכים שלו, אלא עניין של להכיר ברצונות שלו וזה לא אותו דבר. ויניקוט אומר שבשלב מסוים יש להכיר בהבדל בין צרכים ורצונות. לצרכים צריך להיענות, על רצונות אפשר לעשות מו"מ. היא טוענת שלהכיר ברצונות זה להכיר באחר. זה לא אומר שאתה צריך למלא כל רצון, אך להכיר ברצונות, לא רק בגלל שזה צרכים אלא בגלל האחרות (OTHERNESS ). בנג'מן מוסיפה שחשוב שהאם תדע להתעקש על עצמאותה וגם לכבד את עצמאותו של הילד. זה אומר ליצור איזשהו איזון בין אישור עצמי ( SELF AFFIRMATION ) והכרה (RECOGNITION  ). מנקודת ראות של התיאוריות האינטרסובייקטיביות, הפיתרון האידאלי של הפרדוקס הזה הוא שהוא ימשיך כמתח מתמיד הכרת האחר ואישור ה- SELF . אז בנג'מן נכנסת למעין דיון עם כל התיאוריות , עם מהלר, עם ויניקוט – על כל מיני נקודות בתיאוריות שניתן להסתכל עליהן באופן קצת אחר ולהכניס נקודת ראות אינטרסובייקטיבית.

אצל מהלר, הקונפליקט של ה- RAPPROACHMENT נפתר על ידי הפנמת והשגת קביעות האובייקט. ילד צריך להיות מסוגל להיפרד מאימו, מסוגל לכעוס עליה ובשל זאת, לזכור ולשמור את הטוב שלה. בנג'מן טוענת שהפיתרון הזה מציב את הרף של ההתפתחות נמוך מידי. לדעתה, זה לא מספיק. הסיום של ה- RAPPROACHMENT בנוסח של מהלר, משאיר אותנו כל הזמן בתהייה האם זה הכול? בתמונה הזו הילד רק צריך לקבל את העובדה שאימא שלו יכולה לאכזב אותו לפעמים, אבל אפילו לא מתחיל להזיז את מרכז הכובד שלו, אפילו לא מתחיל להכיר בכך שהיא מאכזבת אותו כי יש לה מרכז משלה. במונחים של וויניקוט, ההרס של האובייקט – בכעס הילד צריך להרוס את האובייקט הסובייקטיבי כדי לגלות את האובייקט האובייקטיבי. בנג'מן טוענת שההרס של האובייקט הוא שמאפשר לסובייקט להתייחס לאובייקט מעבר להשלכה והזדהות והפנמה. על פי התפיסה של ויניקוט, בפעולה הנפשית של ההרס, של השלילה של האובייקט, במאמץ הזה לתקוף את האובייקט מגלים את האם כאחר ממשי ששורד את ההתקפות. אם הוא שורד מבלי לנקום, בלי להיעלם, בלי להסתגר, הילד יודע שזה אדם שקיים, שזה לא יציר שלו, שזה אדם שקיים. שיש קיום עצמאי (ויניקוט). בנג'מן אומרת שאם אפשר היה להרחיב את הסכימה הזו אבל לא נתאר זאת באופן סדרתי, אלא כמתח בסיסי בין שלילה ואישור של האחר. זה לא שקודם הוא חשב שהוא יציר כפיו ואז מגלה שהיא מאכזבת, רוצה להרוג אותה ומגלה שנשארת בחיים. הדברים הללו קיימים בד בבד. הוא רוצה לשלול אותה כאחר וצריך להכיר אותה כאחר. זה קיים בד בבד ולא כסדרה. כאילו המשאלה לאשר את עצמי באופן מוחלט ולשלול ולהרחיב כל מה שמעבר לאומניפוטנטיות העצמית, המשאלה הזו חייבת להתנפץ לעיתים מול המציאות של האחר. ויניקוט לא מתאר את האגרסיה והכעס כבא מההתנגשות הזו בין אישור העצמי וההכרה באחר, אלא כאילו הכעס הזה היא איזושהיא תופעה התפתחותית שמאפשרת בסופו של דבר לראות שיש אובייקטים מחוץ לעצמי. קודם היתה לו רק פנטזיה ואימא היתה חלק מהפנטזיה, בעזרת האגרסיה, כיוון שהיא לא נהרסת, מבין שהפנטזיה והמציאות החיצונית הם שני דברים שונים. התוצאה לפי ויניקוט זה שהילד מתחיל לוותר על הפנטזיה, על האומניפוטנטיות, ואז הילד מתחיל להרגיש איכפתיות. אני הורס אותך- אני אוהב אותך. מה שאומרת בנג'מן זה שבחיים הממשיים, אפילו אם התגובה של האחר מפחיתה את התוקפנות, נגיד הוא לא נהרס, או לא נוקם, בכל זאת אין בעולם תהליך מושלם של הרס והישרדות. תמיד יש גם פנטזיה. אם האחר לא שורד, אז הפנטזיה מנצחת. אבל תמיד הפנטזיה מהווה חלק חשוב מהחליפין מה- EXCHANGE  - תמיד יש פנטזיה שתמיד רוצים להיות אומניפוטנטים. ותמיד יש מציאות חיצונית ותמיד יש חליפין בין שני החלקים הללו. אינטראקציה בין החלק האינטראפסיכי והחלק האינטרסובייקטיבי – איזון בין הפנטזיה ובין המציאות.
אנחנו למעשה, לא צריכים לבחור בין פרויד- דחפים ובין ויניקוט וקליין- צרכים. תמיד יש דחפים שרוצים לשלוט ותמיד יש צרכים בין אישיים של הכרה, אהבה, ויתור והדדיות. אין תהליך ליניארי שעוברים מזה לזה. דחפים הרסניים יש כל הזמן אך יחד עם זאת, יש הכרה באחר, רצון לקבל ממנו. זהו לא שלב התפתחותי, זוהי עובדת חיים. היא מדברת על קומפלמנטריות בין האינטראפסיכי והאינטרסובייקטיבי. דווקא הקומפלמנטריות בין הפנטזיה של הרס ומציאות בינאישית שיכולה להיות כל כך מספקת, זה לא שנפסק דבר אחד ומתחיל דבר אחר. אם אהרוג את כל מי שלא נשמע לי  - אשאר לבד. אך זה לא גורם לי להפסיק לרצות להרוג את כל מי שלא נשמע לי. ויניקוט אומר שהוא מוותר על המשאלה הזו כאשר הוא מבין שזה בלתי אפשרי. בנג'מן אומרת שזה בלתי אפשרי.
היא מאוד מתלהבת מויניקוט, מהתיאור שלו שהמציאות החיצונית כופה את עצמה והילד מגלה את המציאות. יש איזשהו תהליך של המשכיות, של אהבה של הילד למה שיש בחוץ. הוא לומד להעריך שוני וחידוש וזה נותן לספרציה המון צבעוניות. ילד לא סתם עוזב את אימא שלו ומתרחק ממנה אלא הוא אוהב את העולם, ומכיוון שהאימא נמצאת בחוץ, אפשר לאהוב אותה. ואז בעצם הספרציה היא הצד האחר של CONNECTION . אלה הם דברים שהם הרבה מעבר להפנמה, שהילד הפנים את האובייקט ועכשיו יכול לעשות ספרציה.
היא מספרת על חוקרת בשם אלזה פירסט, החוקרת משחקי ילדים ויש לה מאמר על משחק סימבולי שנקרא: I WILL PLAY YOU AND YOU WILL PLAY ME . היא טוענת שילדים קטנים, דרך המשחק הזה, כאלה שהם בני שנתיים שלוש, מתחילים להבין שהדדיות חופפת לנפרדות. כאילו זוהי דרך של הצלבת הזדהויות כי אני אשחק אותך ואתה תשחק אותי כאשר אנחנו מתחלפים דרך ה- SIMILLARITIES OF MINOR EXPERIENCE   . החוקרת הזו טוענת שהמשחק הזה מתחיל לאו דווקא בדברים טובים. המשחקים של החיקוי של הילד את אימו כנפרדת ממנו מתחיל הרבה פעמים בנקמנות  - אני אעשה לך את מה שאת עושה לי. אבל בהדרגה הילד מתחיל להזדהות עם החוויה הסובייקטיבית של האימא והוא מבין שאני יכול להרגיש שאת חסרה לי כמו שאת יכולה להרגיש שאני חסר לך. ולכן, אני יודע שאת יכולה לרצות שיהיו לך חיים משלך כמו שאני רוצה שיהיו לי חיים משלי. מנקמנות להבנה הדדית ורגשות משתפים. לדידה של בנג'מן, יש פה צירוף של מצד אחד, ההסתכלות של מהלר, של קביעות אובייקט, שהאובייקט הטוב נשמר למרות חוויה רעה. אבל מצד שני, יש כאן דבר נוסף, יש פה הכרה שהאימא שעוזבת או מאכזבת היא לא רעה אלא עצמאית. היא אדם כמוני. היא לא מאכזבת אותי בגלל שהיא רעה, לא הולכת בגלל שהיא רעה. כמו שאני רוצה כל מיני דברים גם היא רוצה כל מיני דברים. ילד שמצליח להכיר בכך מרוויח לא רק את העצמאות שלו אלא גם את העונג שבהבנה משותפת. אצל מהלר, הילד תופס את האימא הטובה וזוכר שברגעים אחרים היא יכולה להיות רעה. בנג'מן אומרת שבשלב מסוים, הילד מבין שמדובר באדם אחר ולא במושגים של טוב/רע. בשלב הספרציה הילד צריך להכיר בכך שהדברים האחרים לא באים מרוע אלא מאחריות וזולתיות שצריך להכיר בה.    

בנג'אמין משתמשת במושג של מהלר ואחרים ומפתחת אותם. קביעות אובייקט של מהלר. הילד לא רק משמר את קביעות האובייקט אלא גם מגיע להכרה שאמא שלו הלכה לא רק בגלל שהיא רעה אלא שהיא אדם כמוני. על פי מהלר זה עוזר לילד להשיג עצמאות. בנג'מן אומרת שהילד לא רק משיג את העצמאות שלו אלא גם את ההכרה בעצמאות שלה, בהדדיות ובשיתוף.
הקו הבסיסי בהתפתחות ההכרה זה הכרה בסימילאריות של החוויה הפנימית של עצמו ושל אחרים יחד עם הכרה בנפרדות. זה מתחיל בחוויה של אני, מתקדם לחוויה של אנחנו ומתקדם לאני יודע שאת בהיותך אדם אחר שותפה לאותו רגש. שנינו עכשיו שמחים זה לא יחידה אחת אבל זה גם לא נפרדות, אלא נפרדות עם שיתוף. בנג'מן אומרת שברפרושמאנט מתחיל משבר כי הילד מתחיל להתעמת עם השוני. מה קורה כשאני ואת לא מרגישים ולא רוצים את אותו הדבר. התגובה הראשונה לגילוי הזה היא איזשהו סוג של משבר. זה לא כמו אני רוצה משהו ואימא לא מרשה או אימא עסוקה עכשיו, כי כאן זה אני הוא הרוצה. הסובייקט היחיד פה הוא אני. זה שונה מלהבין שיש כאן רצונות שונים. זה מתנגש עם המשאלה להיות היחיד. אני מתעקש על הדרך שלי, מסרב להכיר בך, רוצה לכפות עלייך. חווה את הסירוב שלך כניסיון לכפות עליי. יש כאן איזשהו מאבק סביב ההכרה. במובן של מה ההכרה עושה. היא כבר קיימת ומחד עושה שתי תגובות מנוגדות- הדדיות ומאידך, כעס והתנגדות של מה פתאום את מנסה לכפות עלי מה שאת רוצה. זה לדעתה חלק ממשבר הראפרושמאנט. טוענת שבשנה השלישית הדבר הזה יכול לעלות בצורה מאוד יפה במשחק סימבולי. יכול להתחיל בסוג של מאבקי כוח דרך משחק של אני יכול לעשות לך את מה שאת עושה לי. זה מתרחב ומתחיל לכלול גם הזדהות אמוציונאלית, מתחיל לכלול גם הזדהות עם עמדת האחר. נגיד שילד מתחיל ממשחק של את הילדה הקטנה ואני האימא, אז עכשיו אני לא מרשה לעשות זה וזה. בהמשך יש יותר הזדהות עם עמדת האימא ואז זה עובר לאני לא יכולה לקחת אותך כי אני הולכת לעבודה ולא אני לא מוכנה. זה כבר לא הפעלת כוח אלא הצדקה והסבר של עמדת ההורה כי הילד כבר מבין אותה. בהמשך, המשחק נעשה עוד יותר מורכב מפני שיש כבר רפלקסיה וילד כבר יכול להגיד אני יודע, את יודעת מה אני מרגיש עכשיו. שזו הסתכלות יותר מורכבת על האינטראקציה. זה לא רק שיתוף רגשי אלא הבנה סימבולית של רגשות. למשל, את האימא יודעת מה אני מרגיש אפילו כשאני מרגיש או רוצה ההיפך ממה שאת רוצה או מרגישה. אימא לא כופה את רצונה עלי. היא רוצה משהו אחר אבל יודעת טוב מאוד מה אני רוצה ומה אני מרגיש. זה לא שלא איכפת לה. כמו שכשאימא הולכת הילד מבין שהיא לא האובייקט הרע למרות שהוא מאוד רוצה שהיא תישאר. מה שחשוב הוא היכולת להכרה הדדית. אין זה אומר שמכאן והלאה תמיד מכירים אחד ברגשות של השני. ילד שבצורה דמיונית יכול להשתעשע בשני התפקידים – להבין מה מרגיש הילד שעוזבים אותו והאימא שהולכת, מתחיל ללכת מעבר לקומפלמנטריות של האם ילד. המבנה הקומפלמנטארי תמיד מארגן את הקשר במונחים של נותן ומקבל, אחד שעושים לו ואחד שעושה, שולט ונשלט. אפשר להחליף תפקידים אך מבלי לשנות את היחס בסוג יחסים אלה.  בנג'אמן מאוד מתנגדת לסוג כזה של יחסים. בקשר שהיא מתארת היחסים הולכים מעבר ליחס הקומפלמנטארי. זה לא אחד אובייקט ואחד סובייקט. זה כבר לא אומפניפוטנטיות שכל מה שקורה איתה זה שהיא מחליפה מקומות- פעם נמצאת אצל זה ופעם אצל זה. והיא מזמינה לכוון לזוז מעולם של יחסי כוחות קומפלמנטאריים לעולם של הבנה הדדית. היא טוענת שבמשך דורות היחסים בין גברים לנשים היו קומפלמנטאריים. קודם הגדירו את הגבר ואז את האישה על פי מה היא לא. לא היתה הגדרה של שני סובייקטים במידה שווה. והמלחמה של הפמיניסטיות הראשונות היתה אנחנו לא רוצים שתשלטו בנו אז אנחנו נשלוט בכם. זהו בדיוק אותו סוג של יחסים קומפלמנטריים. היא מזמינה בכתבים הפמיניסטיים שלה לנוע לכיוון של הכרה הדדית. צריך להגיע למקום עם הילד שהכוח הזה לא הולך הלוך וחזור.

ההכרה הזו מושגת דרך משבר שמהלר מגדירה כראפרושמאנט. לא שבקלות ניתן לוותר על יחסים קומפלמטריים. בכל אופן באיזשהו אופן יש וכמובן משבר זה כרוך בהמון מאבקים כעסים ומתחים. הכרה הדדית צריכה להיות משוקמת מתוך כל המתחים הללו. אם ההכרה ההדדית לא שורדת את כל המלחמות והכעסים, הצמד אימא-ילד נתקע במבנה הקומפלמנטרי. כשהיכולת להכרה מאוד מפותחת, כאשר הסובייקט באמת יכול להשתמש במציאות משותפת. כאשר הוא באמת יכול לקבל, במובן של לעכל את החומר שהוא לא אני, את השוני, בכל זאת גם כשזה קורה, גם כאשר היכולת הזו משוכללת, עדיין נשארים גם החלקים האינטרא-פסיכיים. אנשים לא הופכים להיות יצורים חברתיים שהכל זורם בהדדיות. עדיין אנשים רוצים להפוך את הסדר, להשיג את רצונותיהם. היכולת להכרה עובדת בד בבד עם העולם הדחפי, היצרי, האינטרא-פסיכי, שרוצה את הכל. זהו המצב האידיאלי מבחינתה. אם היכולת הזו מתפתחת היא תמיד נמצאת במתח עם היצרים האישיים. היא מדברת על מתח מתמיד בין הכרה לבין שלילה.

היא לוקחת מונח נוסף  - המרחב הפוטנציאלי- הסימבולי. מרחב שאמור להביא להבנה הדדית כי יש בו מפגש בין אני ללא- אני. וויניקוט אמר שגם במרחב הזה מתרחש המשחק של הילד לבד בנוכחות האם וגם המשחק של הילד עם האם. בנג'מן מסכימה עם כל מילה של וויניקוט אך אומרת שקיום של מרחב כזה באמת גורם לכך שהיכולות הנפשיות יהיו יותר יצירתיות מאשר הרסניות. על פי וויניקוט, אם יש מספיק מרחב, הנטיה להרס פוחתת והנטיה ליצירתיות גוברת. במפגש בין המציאות הפנימית והחיצונית הילד מטפל בדרך משחקית, יצירתית ולא הרסנית שכל מה שהוא לא אני, אני לא אהרוס, אלא אשחק איתו. בנג'מן טוענת, זוהי דרך אחרת לתאר את המתח שבין USING ל RELATING. השימוש באובייקט הוא ההבנה שאחר הוא אחר אבל הוא לא יהרס אם אני אבוא אליו עם הרצונות שלי והצרכים שלי. וויניקוט מתאר זאת במונחים ליניאריים. צריך לעבור מהתייחסות כזו לכזו. בנג'מן מתארת זאת במונחים דיאלקטים. של מתח בין שתי ההתייחסויות האלה. זאת אומרת שיש כבר שימוש, שיש הכרה, אפשר ללכת מעבר למבנים קומפלמנטריים, אך זה לא אומר שזה נגמר ושאין מבנים קומפלמנטריים, זה לא אומר שנעלמת הפנטזיה של שליטת יחיד, והמשאלה של שלילת האחר. זה רק אומר שיש איזון בין הכרה ובין הרס. הפנטזיה הפנימית היא תמיד פנטזיה של לאכול, או לשלול את המציאות החיצונית. בעוד שאני אוהב אותך אני כל הזמן רוצה להרוס אותך בפנטזיה הפנימית, כי אני רוצה לזלול אותך. האדם האהוב כל הזמן נהרס וכל הזמן שורד. וההישרדות שלו אומרת שאנחנו יכולים כל הזמן לאכול את המציאות שלנו אך גם להשאיר אותה שלימה. במובנים עמוקים בעצם כל פנטזיה של אדם היא שלילת  האחר הממשי אפילו אם זו פנטזיה אידיאלית. תמיד יש פנטזיות גם אם פיתחנו יכולת מופלאה להכרה באחר.  הבעיה מבחינת המיפוי של התיאוריות היא שהמטרה של התיאוריות הבינאישיות היא להיפטר מרעיון הדחף הביולוגי ולעבור לתיאוריות של קשר והיזקקות. לא הצליחו למצוא מקום לכוחות ההרסניים של המציאות. זה היה או או. אחד מדבר על דחפים – פרוייד ואחד על היזדקקות- פיירברן. היא טוענת שזה בעייתי כי אם אנחנו רוצים לטעון שיחסים עם אחרים הם חיוניים לסלף כמו שוויניקוט ופירברן אמרו, אנחנו לא יכולים יחד עם זה להימנע מלהכיר באגרסיה כאלמנט הכרחי בחיי הנפש.  הנטיה הזו לתאר את האגרסיה רק כתגובה לתסכול ולחסך. שאם הילד כועס זה רק בגלל שלא היה לו טוב. אם יהיה לו טוב, הוא לא יכעס אף פעם. אפשר לתאר זאת כך אם נישאר בפסיכולוגיה של יחיד שאומרת אני מתוסכל לכן אני כועס. יש כאן רק סובייקט אחד שלא לוקח בחשבון למה האחר תיסכל אותי. רק המקום של האחד והיחיד כאילו הרצון של האחרים לא ממש שייך לעצמי שלי. היא אומרת שמנקודת ראות אינטרסובייקטיבית זה יותר מורכב, כיוון שמדובר על התנגשות של רצונות, על קשר של סובייקט-סובייקט. על העובדה שכל סובייקט צריך להתעמת והיא: שאני לא היחיד כאן שרוצה, שאני לא היחיד כאן שמתוסכל. כל הורה שמכיר את החוויה היומיומית הזו ששני ילדים קטנים  אוחזים באותו צעצוע וצורחים זה שלי, צריך לשאול עצמו אם אפשר לבטל את תיאוריית הדחף. כי כל אחד מהם פועל מתוך דחך ולא מעניין אותו שיש אחר שם. צריך להיות אנארכיסט כדי להכחיש שזה משבר שמבינים שמולך יש אנשים שהם שווים לך. בנג'אמין טוענת שהגישה שהיא מציעה יכולה להוריד קצת את האידיאליזם המוגזם שתיאוריות שיחסי אובייקט נקטו בו – לעזוב משהו אחד ולעבור למשהו אחר – לעזוב את ההתייחסות ולעבור לשימוש, לעזוב אגרסיה ולפתח איכפתיות. זה אידאליזם. לא ניתן לעזוב את הדחפים מאחור. כל כך רצו להשליך את הדחפים השליכו גם את המקום הבסיסי של האגרסיה בנפש. דווקא מתוך כבוד לעולם הפנימי, כולל הרע שבתוכו, היא מעדיפה פרספקטיבה, תיאוריה, שנותנת מקום גם לביניאישי וגם לאינטרא-פסיכי. וויניקוט כמעט מגיע לזה כי הוא אומר שבריאות נפשית זה גם להיות חלק מהחברה, חבר בחברה וגם לשמור על ייחודיות. במונחים של בנג'מן זה דיבור במונחים של סובייקט יחיד והיא טוענת שזה לא מספיק. זה לא רק להיות חבר בחברה, זה לנהל את המאבק הפנימי בין רצון להכיר באחר ובין רצון לשלול את האחר, בין רצון להדדיות ובין רצון להיות היחיד. זה לא פשוט, זה כרוך במאבק ובמשברים נפשיים.

בטיפול, קורה דבר דומה. בשעה טיפולית טובה יש לרגע איזון  בין האינטרא-פסיכי והאינטרסובייקטיבי. נשמר מתח, יש יכולת תנועה. בשעה טיפולית טובה יש תנועה מאוזנת של החוויה של המטופל אותנו כאובייקט, כחומר פנימי שלו, ובין החוויה של המטופל אותנו כאחר מוכר, כזה שמקבל הכרה. ונשמר קונפליקט בין שתי החוויות הללו וזה לדעתה, מעיד שיש שם מרחב פוטנציאלי. האחריות של המטפל גם ניתנת להכרה וגם ניתנת להתעלמות. הרבה פעמים המתח הזה נשבר לטובת אחד הצדדים. פתאום אנחנו יכולים להתייחס רק כך או אחרת. זוהי עובדה שכיחה בחיי הנפש שאנחנו לפעמים קורסים לאחת העמדות. מה שחשוב זה היכולת לשקם את האיזון הזה. ולכן, התיאוריה שלה יכולה לחקור את ההתפתחות של ההכרה הדדית מבלי להשוות משבר עם פתולוגיה. כמו שמבינים שצריך להיות איזון, מבינים שיש משברים באיזון הזה. כי אם התנגשות בין רצונות היא חלק מקשר, אז שום סביבה, גם הכי מושלמת, לא יכולה למנוע לגמרי משברים. לא יכולה ליטול את העוקץ מכך שהאחר הוא אחר והשאלה היא איך מעבדים את המשברים הללו. GOOD ENOUGH  לדעתה הוא שיכול להישמר איזון בין שלילת המציאות ויצירת פנטזיות ובין התנועה לקראת הכרה. אסור לנו לשאוף ליותר מזה. זה הטובה דיה שלנו. אסור שאחד החלקים ינצח מפני שזה יהיה ניצחון על היצירתיות הפנימית.  

Aaron L.– שייך לקבוצת ה- RELATIONAL מניו יורק.
התפתחות התינוק לפי אהרון היא: לפני השלב האדיפלי הילד חי בעולם של שניים, לא רק דיאדה אם –ילד אלא התינוק מתייחס לשני ההורים, לכל אחד באופן שונה, אבל עדיין אין משולש. התינוק עוד לא תפס את החיבור בין אבא-אמא. יש לו קשר נפרד וייחודי עם כל אחד מההורים. התינוק הקטן לא יכול לשמר בראש מצבים מורכבים, אז הוא מתייחס רק להורה אחד בכל רגע נתון. רק בשלב האדיפלי הוא תופס שהוא חלק ממערכת. התסביך האדיפלי מביא לכך שהילד תופס שיש קשר בין ההורים והוא-הילד בחוץ. בנוסף, התסביך גם מביא למגוון של פנטזיות, משחקים דמיוניים של הילד עם המערכת. הוא מתחיל להפנים את המערכת הזו. למשל, ברגע מסוים הוא עשוי להרגיש את עצמו כילד קטן ומסולק, שנשללים ממנו כל הסיפוקים שיש לאבא ואימא. ברגע אחד הוא יריב דומיננטי של אבא. ברגע אחר הוא מאוד אוהב את אבא ומחפש עימו קשר פרטי ואקסקלוסיבי.
הדגש של אהרון: תפיסות שונות של קשר – אני מול אחר. הילד נע בין ראיה של עצמו כנמצא בתוך קשר ושמישהו שלישי צופה בו. ברגע מסוים הוא בקשר הדוק עם אימא ויש אבא שצופה. במשולש יש תמיד שניים בקשר ואחד צופה. קיימת התנודדות בין צפיה להשתתפות, תנועה קדימה ואחורה, בין להיות שותף לבין להיות צופה מבחוץ.
מבחינה קוגניטיבית זה מתאים לשלב של אופרציות קונקרטיות (לפי השלבים של פיאז'ה). הילד יכול לשמר שתי נקודות ראות בבת אחת. וזאת נקודת ראות הכרחית גם לטיפול. לשמר שתי נקודות ראות: אחת חווייתית ואחת מתבוננת.
מנקודת ראות אינטרסובייקטיבית – זה קריטי שהילד יתחיל לזהות את ה-SELF כסובייקט ואת ה- SELF כאובייקט. וגם את האחר כסובייקט ואובייקט. כלומר, יש חוויה של מה אני רוצה ומרגיש ויש חוויה של אני כפי שאחרים מתייחסים אליו, שזה אני כאובייקט. אני שרוצים ממנו דברים, אני שרואים אותו.
יש גם תפיסה של מה אני רוצה מאימא/אבא ותפיסה של האחר שיש לו רצונות משלו. מוכרחה להיות שם הפנמה של הילד של הדימוי של ההורה לגביו. ויש הזדהות גדולה של הילד עם הדימוי הזה. כלומר, זה בעצם אומר שהילד מזדהה עם הסובייקטיביות של ההורה ובו-זמנית הוא שומר נקודת מבט של מה שהוא מרגיש כסובייקט. ההזדהות של הילד עם הסובייקטיביות של ההורה כוללת כל מיני מרכיבים: גם את ההסתכלות של ההורה על הילד כסובייקט, מה שההורה מרגיש כלפי הילד ואיך ההורה מדמה את הילד, וגם ההסתכלות על ההורה כאובייקט.

ההתפתחות הפרה-אדיפאלית והאדיפאלית תמיד קשורות זו בזו. זה לא ליניארי מהרגע שמשיגים את השלב האדיפאלי. לילדים יש הרבה מטלות התפתחותיות סביב קביעות אובייקט (יכולת לשמר את האובייקט הפנימי בכל מיני מצבים): הילד צריך לשמר תחושה של SELF כמרכז של פעולה וכמרכז של חשיבה. יחד עם זה הם צריכים לראות את ה- SELF  הזה בהקשר של SELVES אחרים, שגם הם כמוהו. אובייקט בין אובייקטים. בנוסף לזה, הם צריכים לבנות תחושה של האחר כמרכז נפרד, וגם לראות את האחר כאובייקט ל הסובייקטיביות של עצמם. כלומר, האחר כסובייקט שרוצה וצריך כל מיני דברים.
וכל האפשרויות הבו-זמניות הנ"ל חשובות גם בטיפול.
בסופו של דבר, ילד צריך לפתח תחושה של קוהסיביות של ה-SELF הסובייקטיבי שלו, הוא צריך להיות ער לעצמו, ומסוגל גם לחשוב על עצמו כאובייקט לחקירה עצמית. כאילו לצאת מתוך החוויה הסובייקטיבית ולהתבונן על עצמי ועל מה שקרה לי.
יש שני סוגים של אני כאובייקט: אני כאובייקט לחקירות ולמחשבות של עצמי + אני כאובייקט למשאלות ולכוונות של אחרים.
לסיכום, יש 3 מימדים של ה- SELF:  
אני כסובייקט – מה שאני מרגיש ורוצה
אני כאובייקט לחקירות של עצמי
אני כאובייקט למשאלות של אחרים- וזה חלק מחוויית ה-SELF .
גם בהתייחסות לאחר זה אותו דבר. גם הילד בסופו של דבר יצטרך לראות את האחר כאובייקט וכסובייקט שיש לו חיים משלו.
כאשר יש כישלון לפתח את שלושת המימדים הנ"ל: אז לדוגמא: גנטריפ מספר על אישה סכיזואידית שהיתה מכה את עצמה. גנטריפ בטיפול חשב שהמכות האלה זה המשך למכות שאימא שלה נתנה לה. גנטריפ ניסה להתייחס אל ה- SELF המוכה ואמר לה: "זה בטח מאוד מפחיד להיות מוכה ככה כל הזמן". ואז היא נעצה בו מבט ואמרה לו: "אני לא מוכה, אני זו שמכה".
האישה הזו לא יכלה לשמר שתי נקודות מבט, של המוכה ושל המכה, בתוך עצמה.
הגישה ההתייחסותית של אהרון לגבי טיפול רואה את הקשר הטיפולי כמשהו שנבנה, וחוזר ונבנה, ויש בו כל הזמן השפעה הדדית. כל הזמן המטפל והמטופל משפיעים ומושפעים זה מזה. ההשפעה זורמת כל הזמן משני הכיוונים. והוא מקפיד לעשות הפרדה בין הדדיות לבין סימטריות. הקשר הדדי אבל לא סימטרי.
אהרון מתנגד למושגים הטהורים של טרנספרנס וקאונטר-טרנספרנס. לדבריו, הנקודה הקריטית בקשר הטיפולי היא החוויה של המטופל את הסובייקטיביות של המטפל. איך המטופל חווה את הסובייקטיביות של המטפל -  איך הוא חווה מה המטפל מרגיש כלפיו ואיך המטפל מגיב בתוכו לדברים של המטופל. אנו, המטפלים, לא יכולים לדעת ולקבוע אם התפיסה של המטופל מעוותת, אלא רק באמצעות חקירה הדדית. והחקירה הזו מפתחת את שלושת המימדים של ה- SELF בתוך הקשר הטיפולי. המטופלים מפנטזים על הפסיכולוגיה של המטפל. זו לא טענה חדשה (למשל, המטופל חושב שאי כועסת וכו'). פעם התייחסו לזה כאל מחשבות מוטות של המטופל, שבאות מתוך עולם הפנטזיה שלו.
לפי אהרון, הפנטזיות הללו לא נקבעות רק ממקור פנימי של המטופל: "זה לא תוצרים אוטיסטים של המטופל", אלא הפנטזיות האלה צריכות להיחשב למאמצים שהמטופל עושה להתמודד עם מציאות מורכבת ורב-משמעית של המטפל.
ילדים מגיל צעיר מסתכלים על ההורים ומנסים גם להבין איך זה מרגיש אצל ההורה בפנים, ולא רק מה ההורה רוצה ממני.
בטיפול אינטרסובייקטיבי, המטפל נדרש להרבה "צניעות", כי אין אמת אחת שיודעת, המטפל נדרש להיות במקום פתוח שיש בו אפשרות להרבה משמעויות.
לדעתו של אהרון, המטופלים הכי מופרעים/נרציסטיים – תמיד מתאימים עצמם למציאות הבינאישית ולאופי של המטפל ולקשר הטיפולי ולעמדות של המטפל כפי שהם חווים אותם.
המטופל תופס כל מיני דברים אצל המטפל, אבל הם לא יגידו אותם אם הם חושבים שזה עניין רגיש אצל המטפל. הם לא יגידו מתוך ניסיון להתאים את עצמם.
יש גם טרנספרנס אבל בו-זמנית הדדיות וחלקים של המטפל.         

כל המטופלים מפנטזים על הפסיכולוגיה של המטפל. ולכן, אם ננתח את הפנטזיות הללו, המטופלים ילמדו יותר על עצמם מאשר על המטפל. הטענה היא שנתחיל לדבר עלינו. תפיסה לא נשארת תפיסה. היא יוצרת התנהגות. אם אני תופסת את המטפל כמאוד שביר ופוחדת מההרסנות של עצמי, אני אפחד לומר דברים למטפל. מטופלים קשובים כל הזמן לפסיכולוגיה של המטפל ומכוונים עצמם לפי זה. יחד עם זה, הוא אינו הראשון שטוען שצריך לבדוק מה המטופל חושב שאני חושב, אך הפנטזיות הללו לא באות ממשאלות ילדות או חוויה פנימית של המטופל שהיא מושלכת. אהרון טוען כי הפנטזיות הללו הן מאמצים של אדם אחד להתמודד עם מציאות בינאישית מאוד מורכבת מול אדם אחר.  אלה לא משאלות ילדות אלא צורך עכשווי. אני רוצה להבין איך פועלת הנפש של המישהו הזה כדי שאדע איך להתנהג איתו. נכון שלכל אחד יש התפיסה המיוחדת שלו והתפיסה מוכתבת על ידי מאפיינים אישיים, אך לא נובעת מצרכים ילדותיים או ממשאלות אדיפאליות אלא צורך עכשווי בינאישי בדרך הייחודית של כל אחד. אפילו המטופלים הכי נרציסטיים, מסוגרים, סכיזואידים, תמיד מתאימים עצמם למציאות הבינאישית, לאישיות של המטפל, לרגשות והעמדות של המטפל כמו שמהלר טוענת, שהתינוק הוא זה שעושה את האדפטציה ומנסה לקלוט מי זו האימא הזו ומנסה להתאים את עצמו. באותו אופן, גם המטופלים כשבאים לטיפול, לא משנה כמה המטפל קשוב ואמפטי, המטופל הוא זה שעושה את האדפטציה ומתאים עצמו למה שחווה כרגשות, ציפיות ועמדות של המטפל. יש מקרים בהם המטופל יגיד את זה ויש מקרים בהם התפיסות של המטופל קשורות לדברים שהוא חווה כמאוד רגישים אצל המטפל, אז הוא לא יאמר זאת. אם יחווה את המטפל כמנסה לרצות, כנמנע מעימותים, כמאוד חלש או לא עמיד, הוא לא יאמר זאת, ואז נוכל להבין את הדבר הזה בעקיפין, דרך התנהגויות או דרך התייחסות של המטופל לאנשים אחרים. אפשרות נוספת היא דרך הזדהות של עצמו, "אני בד"כ מאוד חלש, ומתקשה לעמוד בעימותים ומרגיש שאקרוס אם מישהו יאמר לי מילה". ייתכן שהוא מנסה לומר משהו למטפל ואז כדאי לבדוק, האם אתה חושב שגם לי יש הרגשה כזו וכו'. זה יכול להיהפך לחלק מסגנון העבודה אם המטפל מזמין תצפיות כאלה. המטופל  מפתח יכולת התבוננות עצמית. כל הילדים חוקרים וצופים את התנהגות ההורים שלהם כי הם רוצים להיות במגע עם ההורים על ידי נגיעה בעולם הפנימי שלהם. קליין תיארה זאת למטרות של שליטה ושל ניכוס. רוצה לקחת לעצמו, להרוס, לשלוט, ואהרון אומר שהוא רוצה להיות במגע. ילדים מדמיינים במה ובמי האימהות שלהן עסוקות. יש להם תחושה מסוימת, לא תמיד ברורה לגבי ההתייחסות של האימהות שלהם לאימהות שלהן (לסבתות). וזה כמו מאין מודל עבודה של האם מול האימא שלה וזה משפיע על סגנון ההתקשרות של הילד כלפי האימא שלו. ילדים רוכשים תחושה לגבי הדמויות שמאכלסות את העולם הפנימי של ההורים, שבהם עולים יחסי האובייקט הפנימיים של ההורים. ילדים בונים אינטרפרטציות לגבי כל הדברים שהם קולטים. אם ילד קולט שבעולם הפנימי של אימו יש שנאה, הוא יכול לבנות לעצמו פרשנות שיש אלמנט כזה גם בקשר שלה כלפיו. אם מעבירה ביקורת על המון אנשים או נמנעת מחברת אנשים, הוא לא רק יעשה תצפית ויישאר ברמה אובייקטיבית, אלא ישר יקשר את זה למשהו שקשור כלפיו. מה זה אומר עלי אם על כולם היא מעבירה ביקורת. יש לילדים מניע מאוד חזק לחדור למרכז העצמיות של ההורים. וכדי להבין זאת. אהרון עושה פאראפראזה על האמירה של קליין, אם קיים פה מחפש שד כאיזשהו פוטנציאל מולד, חייבת להיות לזה גם הקבלה פסיכולוגית. זאת אומרת MIND  שמחפש STATE OF MIND של אדם אחר. זוהי מוטיבציה טרום חווייתית. זה מעין דחף למפגש של MINDS. 

ילד מחפש באופן אקטיבי היכן האימא נמצאת בתוך תוכה והוא מתחבר לשם. מחפש אותה מעבר להתנהגויות היומיומיות ומשם הוא מגיב. אם מעבירים את התפיסה הזו לחדר הטיפולים ניתן לראות את הטיפול מעוד זוויות. כמו שאומרים שהמציאות הכי קדומה של ילד היא הלא מודע של אימו. כך המציאות הכי קדומה של המטופל, הוא הלא מודע של המטפל. הוא רוצה לדעת איפה המטפל נמצא, איך הוא חווה את עצמו, אותו, את הקשר, את הנושאים שמביא לטיפול. ודי מהר מטופלים מפתחים אמונות לגבי העולם הפנימי של המטפל ומשתמשים בתצפיות שעושים כדי לבנות תמונה של העולם הפנימי. אנו יכולים למכור למטופלים חזות יודעת, אך הם די מהר חודרים לחזות הזו ומנסים לפגוש את המטפל היכן שהוא. הוא מדגיש שזה לא רק כדי לדעת איך לתפעל את המטפל ולהימנע מלהרגיז אותו, אלא באמת בשל הצורך לבוא במגע.  האדם רוצה לבוא במגע במקום שבו האחר חי מבחינה אמוציונאליות. במקום האותנטי. במקום הכי נוכח מבחינה רגשית. ולכן, לדעתו, יש להתמקד על חוויות המטופל את הסובייקטיביות של המטפל. זה יפתח את הדלת להמון חקירות לגבי חוויות הילדות של המטופל לגבי העולם הפנימי של ההורים שלו. זוהי נקודת ראות מאוד מיוחדת. ניסיון של אדם אחד לקלוט את הסובייקטיביות של אדם אחר. מטופלים ראו, קלטו וחשו המון דברים אצל הוריהם, אבל אף אחד אף פעם לא שאל אותם על כך וזה היה ללא שימוש, למרות שהתצפיות שללו, בכל אופן הביאו להמון התנהגויות. הטיפול הופך להיות המקום שבו בונים סובייקטיביות. הוא הופך רגשי לסובייקטיביות לעצמו, של אחרים, למגע של סובייקטיביות בסובייקטיביות, כולל הפרשנות שנותן לעצמו לגבי מה שהוא קולט. בטיפול שלו, אהרון, לעיתים מאוד קרובות מבקש ממטופלים לתאר את מה שראו, צפו, שמו לב, חשו לגביו ודרך זה לנסות להבין אספקטים שונים בקשר ביניהם.  כאן טמון השוני בין אנשים שונים. ישבו שלושה אנשים שונים שיחושו שהמטפל רגשי, אחד יגיב בשמחה, אחר בסלידה וכו'. לחקור את התצפיות זה גם לחקור את התגובות והפרשנויות לתצפית ומתוך כך לחקור מה קורה בקשר הטיפולי. אם מטופל יאמר שהוא חושב שאהרון כועס עליו, מקנא בו, או מרגיש שאהרון מנסה לפתות אותו, בשביל אהרון זה פותח עולם שלם של התייחסויות. מבקש שיתארו את כל מה שהבחינו בו, שהוביל אותם למסקנה הזו. הוא לא משתמש בתפיסה העצמית שלו כקריטריון. ייתכן שמעולם לא חשתי עצמי כמפתה מישהו והמטופל הזה יכול ללמד אותי מה אני עושה לאנשים שלא ידעתי כלל. הוא לא ינהג כמו קרנברג שיגיד שזה עיוות כי אני בדקתי את עצמי ואני יודע שאין לי נטיה לפתות אף אחד. זה לא אומר שהוא יקבל כל תצפית ולכן, הוא מבקש שהמטופל יבסס זאת. זוהי אינה המטרה ללמוד משהו חדש על עצמו, אלא לראות היכן המטופל חי עם זה ואיך זה משפיע עליו ואיך הוא מגיב לכך. מחזירים את זה למטופל. נורא בקלות אפשר לשכנע מטופל שהוא מעוות ומשליך. זה הרגל מתוך עבודה טיפולית. אהרון אומר שזה פספוס גדול מאוד מבחינת תהליך הצמיחה של המטופל. לפעמים שואל מה המטופל חושב והמטופל אינו יודע. התפיסה לא תמיד ברורה ומודעת, ואז הוא מבקש מהמטופל לשער ולדמיין במיוחד אם נדמה לו שהמטופל מגיב על משהו ולא ברור לו על מה. למשל, אהרון מתאר מקרה שמטופל אמר שכשהוא שמע את הכיסא של אהרון זז, חשב לרגע שאהרון עומד להכות אותו. אהרון ביקש ממנו לפרט לא רק על סמך מה הוא חושב ככה, אלא מה הוא חושב שאהרון מרגיש שאני כועס? פגוע? שונא אותך שאני רוצה להכות אותך? איזה מין כעס זה, איך אתה מדמיין אותו, מה הבחנת אצלי שהגעת לתחושה הזו, איך אתה מדמיין לעצמך שאני מתמודד עם כעס ותסכול? מה זה עושה לי? מה אני עושה עם זה? מה בכלל חושב על אהרון מה זה בשבילו להתרגז כ"כ. ולא יכול לבטא אותו ישירות כיוון שיושב מול מטופל? יכול להכיל את זה לא יכול להכיל את זה? כיוון שזה מטפל ולא יחסים בינאישיים נורמאלים. בנוסף לזה, מה חושב שקורה לאהרון כתוצאה מזה שהמטופל הבחין עד כמה הוא כועס. ייתכן שיש בעבר של המטופל הזה המון כעסים של הורים אליו וכו'. אבל קודם כל מתרחש פה משהו בינאישי. יש כאן הסתכלויות מאוד עדינות ודקות. מתרחשת כאן דרמה. והמטופל שיושב מולי, על סמך מה שקולט בונה לעצמו אמונות כלפי, מכוון עצמו, מסיק לגבי הקונפליקטים שלי וזה חייב להיות חומר שאפשר לדבר עליו, אפילו אם זה טרנספרנס, יש לו בסיס במציאות. קולטים משהו ומלבישים עליו משהו מהעבר.

אם משווים טיפול אינטרסובייקטיבי ליחסי זוגיות, אם בני זוג היו יכולים לדבר בצורה כזו ולא לומר שזה לא נכון ושאתה שם עלי, ואולי באמת אתה יכול ללמוד משהו על עצמך מכך. ההנחה היא שתמיד המטופל הבחין במשהו, איזשהו משהו שקורה במציאות. לפעמים המטופל קולט זאת עוד לפני שהמטפל מבחין או קולט זאת. נקודת המוצא של אהרון שאנו לא יכולים לעסוק רק בלא מודע של המטופל אנחנו חייבים להיות פתוחים ללא מודע של עצמנו. כל הזמן ממליץ לא לאבד את האיזון בין הבינאישי לתוך אישי של המטופל. אנו לא מעבירים את הטיפול רק לבינאישי, אלא תמיד מחזירים זאת לתוך אישי. יוצאים החוצה, קולטים דברים ומחזירים אותם פנימה. היציאות הללו החוצה רק מעמיקות את האפשרות להבין יותר את העולם הפנימי. מציע להיזהר ממטופלים מתוחכמים שיברחו לרובד הבינאישי כדי לברוח מחוויה כואבת של עצמם. הוא צריך להיזהר מזה שגם הוא יעשה את זה, ברגע שקשה בטיפול יברח מהתמודדות ממצוקה שלו או חוסר אונים שלו או חוסר הבנה של המטופל. תמיד יש לחשוד האם השימוש בכלי הזה היא למטרה טובה או בריחה ממשהו אחר.

העיקר זה שיהיה דיאלוג, שאפשר יהיה לבדוק את המשמעויות הבינאישיות. ייתכן שיגיעו להסכמה ויבינו משהו חשוב או לא, אך הכרחי שיהיה דיאלוג. מכיוון שאנו מדברים על תפיסה פסיכואנליטית, הוא אומר שהרבה פעמים זה פחות יעיל לשאול את המטופל מה תפס ומה ראה, אך יותר יעיל להגיע לכך דרך ההתנגדויות וההגנות. כי אם תופס דברים אז הוא מכוון עצמו על פי זה ואז נזהר, או חרד במקומות מסוימים. אם ניתן להגיע למה שתפס דרך המקומות הללו, זה יכול להיות יעיל יותר. הרבה פעמים לשאול ישירות מה חשבת שאני חושב או מרגיש. זה להזמין אותו למקום שטחי יותר להסתכלויות ברמה יותר מודעת, משחק בינאישי כזה. הרבה פעמים מטופלים כ"כ חוששים לפגוע במטפל, כ"כ חוששים להרגיז אותו, חוששים שהם אישיים מידיי, שיאמרו להם שהם חוצי גבולות, הם לא בטוחים עד כמה המטפל אכן מרשה להם לחקור, חוששים שאם יחשפו את חולשות המטפל, המטפל יסתייג, ינקום בהם, לא יאהב אותם, יתמוטט, ייכנס לדיכאון, ואהרון אומר שזה לא רק השלכות, זה לא רק עוינות או פחדים מושלכים של המטופל, הרבה פעמים המטופל תופס שהגרנדיוזיות של המטפל תקרוס אם המטופל יתחיל להצביע על החולשות שלו. כל הדבר הזה קושר בסופו של דבר לאיך ההורים של המטופל הזה הגיבו לתפיסות ולתצפיות שראה הילד בבית. איך הם הרגישו לגבי זה שהילד באמת רואה אותם ויודע מי הם. העיקר זה מה המטופל עושה עם התצפיות שלו, הוא לוקח את זה למקומות שלו, אך זה לא אומר שהתצפיות שלו אינן נכונות. זה מעיד הרבה על מה שההורים עשו עם התצפיות של הילד, האם הרגישו נוח, האם שללו את זה, האם טשטשו זאת. המחשבה היא שלהורים תמיד יש מידה מסוימת של גרנדיוזיות ורצון להרגיש שהם יודעים וחזקים ואיך הם עמדו בכך שהרגישו מול הילד שהוא יודע שזה לא תמיד ככה.   מה שמאפשר למטופלים לעשות זאת זה הפתיחות והסקרנות של המטפל. הם ירוויחו מהחקירה רק אם המטפל פתוח לאפשרות שקלטו משהו נכון, משהו שלא היה מודע לו. או שהמטופל על בסיס של ציות והיענות ישחק את המשחק הזה. כי יש כאן משחק של מזמין ונענה אך לא משהו אמיתי ביניהם. כשמטופלים מקבלים עידוד לבטא את החוויות שלהם האלה, סביר שהם ינסו ללחוץ על המטפל לאשר או להפריך את התצפיות שלהם. קשה למטופלים במקום שמזמינים אותם אבל אז יפגשו אנונימיות של מטפל שלא מגלה שום דבר. אם יש הזמנה ואח"כ אתה משחק את האנונימי, זה עלול להיות סוג של התעללות. יש פה משהו מאוד מורכב שאתה לא רוצה לוותר על הכיסא ולשתף את המטופל בכל הקונפליקטים שלך, מאידך אתה מזמין אותו לתת תצפיות לאיך הוא תופס את הקונפליקטים שלך. ולכן, מידה מסוימת של גילוי עצמי היא בלתי נמנעת. אם הולכים לכיוון הזה חייבים להיות פתוחים לכך, אחרת זה TANTALIZING = הזמנה ודחיה. עם זאת, גם אם אינך מזמין, הפרשנויות שאתה מגיש הן אקט של גילוי עצמי כי המטופל עשוי לחשוב מהיכן אתה חושב כך וכך. הרי משהו עובר דרכי ואז אני מגיעה להבנה. מבינים משהו מתוך חיבור רגשי. המטופלים אינטואיטיבית חשים שהיה שם חיבור רגשי. הם מבינים שאנו מתחברים אליהם ומבינים אותם ממקום רגשי ומשם למדים אותנו, זה פותח פתח למטופל לקלוט איפה המטפל נמצא.

כשהמטפל אומר בצורה פשוטה וישירה את מה שהוא מרגיש וחווה מצד אחד, זה יכול לחזק את ההשערה של המטופל שהמטפל מודע למוטיבציות והחוויות, מצד שני, הוידויים אלה יכולים לחסום חקירה נוספת. חוץ מזה, אומר אף פעם איננו יכולים להיות בטוחים למה אנו עוסקים בגילוי עצמי פתאום. ייתכן שכשאנו חושבים שאנו בכוונה מגלים משהו על עצמנו, אנו בעצם מסווים משהו אחר. הגילוי העצמי אינו דבר חשוב. זה דבר חשוד, לא תמיד אנו יודעים מה אנו מגלים ומה אנו מסתירים, לא תמיד אנו יודעים מה המטרה של הגילוי הזה. זה לא מומלץ בצורה גורפת. למטפלים יש יתרון כשהם בעצמם עוברים טיפול. אז הן יודעים יותר עצמם, אך זה עדיין לא מבטיח שיש להם גישה נוחה יותר ללא מודע שלהם, זה עדיין לא מבטיח שהם מחוסנים יותר מפני ACTING, אפילו אקטינג של נטיות פתולוגיות. סכנה נוספת היא שהמטפל ינסה לכפות את הסובייקטיביות שלו על המטופל. אתה משער מה אני מרגישה, בוא אני אגיש לך מה אני מרגישה ואז נוצר מעין מצב שבו הסובייקטיביות של המטפל כופה עצמה על המטופל. הוא מאבד את החופש שלו. זה לפתוח מרחב שהמטופל יגלה בעצמו. התהליך של חיפוש וגילוי זה הדבר החשוב וזה משאיר למטופל לעשות זאת בדרך שלו, בקצב שלו, במוכנות שלו. עד כמה מוכן להרחיק לכת בלדעת עלי. יש תקופות שעוסקים בכך, ואחרות שעוסקים בדברים אחרים. אם אתה כל הזמן מושך לכיוון הזה אתה יכול להיחוות כהרסני, חודרני, לא מאפשר למטופל לשים עצמך ברקע, אתה מנסה להיות במוקד ולא מאפשר לו לחוות אותך כאם סביבה ולאפשר לו להיות לבד. זה בהחלט יכול לנבוע מהצרכים הנרציסטיים של המטפל. 
 

על אינטרפרטציה כביטוי לסובייקטיביות של המטפל:
אהרון טוען שכל ההתערבויות בטיפול משקפות את הסובייקטיביות של המטפל, את האדם שבמטפל כסובייקט נפרד. אפילו לכאורה, שהגישות הקלאסיות טוענות שבטיפול שעובד נכון כולם יגיעו לאותן פרשנויות. על פי אהרון האדם שבמטפל יבחר את הדברים שיותר קשוב אליהם, יתעלם מדברים שיותר קשה לו איתם. קלובר, אינטרסובייקטייבי בריטי, מתייחס למטפל כאדם, וטוען שאפילו השקפת החיים של המטפל, העמדות, קובעות איך נגיב, היחס שלנו לכסף, לעבודה, לערכים, קובע היכן נראה משהו פתולוגי והיכן לא. זה מכתיב את האופן שבו נסתכל, נקשיב ונפרש. אהרון טוען יותר מכך, שהאלמנטים האישיים הם אלה שיוצרים את ההשפעה בטיפול. אלה הדברים שיוצרים מגע. התערבות יכולה להיות טכנית ונכונה מבחינה פסיכואנליטית, אך עדיין יש בה אלמנט אידיוסינקרטי, אמוציונאלי ולכן, בכל התערבות יש תערובת של משהו אישי ומקצועי וזה מקור הכוח. נותן משמעות רחבה למושג אינטרפרטציה, כל אמן ומוסיקאי נותן אינטרפרטציה ליצירה. אין יצירה נטו, אלא אינטרפרטציה של אותו מבצע ליצירה. אנחנו כל הזמן עושים אינטרפרטציה לחומרים אנו פוגשים. האופן שבו אנו מתפקדים בעולם משקף ומושפע מאיך שאנו מפרשים דברים בחיים ואין מניעה שגם בטיפול זה יהיה כך.

מנקודת הראות של הפסיכואנליזה הקלאסית, כל מה שהמטופל אומר, נחשב לאסוציאציה. לומדים להקשיב מהמקום של מה זה קשור, מה שהמטופל אומר. כל דבר קשור למשהו. אף פעם לא מדברים על המטופל כמפרש, אלא רק כנותן אסוציאציות. מי שמפרש זה המטפל. נגיד שמטופל מנסה להסביר את ההתנהגות של עצמו או סיטואציה שנמצא בה, זה נראה כאילו הוא מפרש, אך המטפל צריך לראות גם את זה כסט של אסוציאציות. למה הוא אומר את זה, למה זה קושר, למה אומר זאת דווקא עכשיו, מה הוא רוצה להגיד לי בזה. לא נתייחס לתוכן הגלוי. לעומת זאת, למטפל מתייחסים בדיוק להיפך. הוא אף פעם לא נותן אסוציאציות. כל מה שהוא אומר זה פרשנות. יש מעין הסתכלות מאוד פשטנית.  אחד מביא חומרים, השני, נמצא במקום של התבוננות והארתם והערה עליהם. חלוקת תפקידים ברורה, ואסור למטפל אף פעם להוסיף נתונים חדשים. נתונים –אינפורמציה על עצמו, מחשבה, דעה, הרגשה. נגיד שקורה משהו בחדר, המטופל מבלבל את המטפל, אסור לו לספר כי הוא מרגיש מבולבל מפני שזה לספק לו נתונים. הוא לא צריך לספר כיצד הגיע לפרשנות מסוימת, כי זה לחשוף את תהליכי החשיבה שלו ואת עצמו.
אהרון מתנגד לחלוקת התפקידים הזו. גם כשמטפל נותן פרשנות הכי מדויקת, הוא מביא משהו אישי וגם כאשר המטופל מביא נתונים הוא עובד כפרשן. הוא מפרש את התגובות של המטפל לחומר שהוא הביא. כל בני האדם עוסקים בפרשנות, כולל מטופלים. רק אינטרפרטציות שהן חסרות חיים באופן מוחלט יכולות להיות אובייקטיביות וניטראליות. אבל אפילו אינטרפרטציה חסרת חיים מעבירה אינפורמציה על המטפל  שהוא חסר חיים. המטופל לא מקשיב רק למה שאנחנו אומרים אלא הוא מקשיב לנו.

כל התערבות וכל העדר התערבות מגלים משהו על הפסיכולוגיה של המטפל, על ההתעניינויות, מוטיבציות, חששות שלו, נקודות רגישות ועיוורות שלו. מטופלים שנמצאים הרבה זמן בטיפול ומרגישים יותר נוח, יוכלו לומר למטפל, אמרתי כך וכך ולא התייחסת לכך. מנסים להבין מה קרה, האם המטפל נבהל, האם לא נוח לו עם כך. המטופלים מחפשים איך להתחבר עם המטפל גם מתוך סקרנות ומתוך חרדה, כדי להבין מה קורה פה, אז יש להם מוטיבציה מאוד חזקה ללמוד את המטפל.

נניח שהמטופל תופס כל מיני דברים. על פי אהרון, התפיסות וההסתכלויות של המטופל תמיד צריכות להיות רלוונטיות לנו, אפילו אם המטפל לא מכיר עצמו בתוך התפיסות של המטופל. אנחנו צריכים לקחת את זה. אנחנו לא נמצאים במצב חסר הטיה שמאפשר לנו לדחות את התפיסה של המטופל. אנחנו יכולים להגיד שאנחנו לא מרגישים את זה, אך לא יכולים לומר שזה לא נכון. הגישה הקלאסית המתקדמת יותר אמרה שאם המטופל אומר לך משהו ואתה חושב שזה נכון, תאמר לו שזאת, כי חשוב למטופל לקבל אישור על תפיסותיו. אהרון אומר שאנחנו לא נמצאים בכלל במצב שאנחנו יכולים לשפוט את הדיוק של תפיסות המטופל. המקסימום זה לומר שיש שתי נקודות ראות שונות. אם נוריד את החלק השיפוטי ונסתכל כשתי נקודות ראות שונות, זה יעשיר. כשאומרים שיש שתי נקודות ראות יורדים מהקטע של נכון/לא נכון. ההסתכלות על כל תופעה היא הרבה יותר מעשירה. מהסיבה הזו, הרבה פעמים כדאי להתחלק באסוציאציות עם המטופל ודווקא כן לספק לו נתונים. לתת נתונים נוספים על מה שהאדם האחר רואה כדי שההסתכלות תתעשר ואז תהיה יצירה הדדית של נתונים. מצד שני, מה שנראה לאהרון מאוד בעיתי זה גילויים עצמיים שבהם המטפל מודיע למטופל מה שהוא מרגיש באופן שסוגר כל אפשרות לדיון. להגיד אני לא כועס או אני כן כועס, זה סוגר את הדיון. אם נצליח לתפוס שאחד חווה כעס והשני לא מרגיש כעס, זה יעשיר מאוד. יש פה משהו מעבר לעובדות קונקרטיות. איך אתה צופה בי,  מה אתה מחפש למצוא, מה אתה עושה עם מה שאתה מוצא. יש להבין את הבינאישי יותר מאשר את הדבר הקונקרטי.

אהרון מזכיר בעניין הזה את ההסתכלות של וויניקוט על אינטרפרטציה. לדידו, גישתו של וויניקוט היא אינטרסובייקטיבית. על פיו פרשנות לא נועדה להגיע לאינסייט אלא לתת הכרה, קבלה ספונטנית, הזמנה למשחק. הפרשנות היא אובייקט מבריק ומרגש כמו המרית (כף שטוחה וגמישה שהנגרים משתמשים בה - כף שפכטל). מרגש את החמדנות של המטופל. המטופל רוצה שיתנו לו דברים לשחק בהם. אך על פי הגישה הזו, המטופל יהסס לפני שהוא יקח את הפרשנות. ההתנגדות או הרתיעה מלקחת את האינטרפרטציה, אינה התנגדות במובן הקלאסי, אלא תקופת היסוס.  כמו הילד שמהסס לפני שלוקח את המרית. ולהתעקש על פרשנות, זה כמו לדחוף לילד את הכף. המטופל לוקח את מה שיש למטפל להציע, יוצר את זה מחדש בהתאם לצרכיו, ובסופו של דבר, עושה עם זה מה שמתאים לו. מטאפורה אחרת של ויניקוט היא של ה- TRANSITIONAL OBJECT . כמו שאנחנו לא יכולים לבחור בשביל הילד איזה חפץ יהפוך לחפץ מעבר, אנחנו לא יכולים לבחור בשביל המטופל איזה אינטרפרטציה יקח, למה הוא יצמד וגם מה יהיה הערך שלה בשביל המטופל. לפעמים מטופל יקח פרשנות כי באיזשהו רגע בקשר היא נורא מתאימה. ואז הוא יקח אותה איתו, כמו אובייקט מעבר, יוכל להתנחם בה כשהמטפל איננו, יכול היצמד אליה, לבלוע אותה, לאהוב אותה, לשנות אותה. וגם לתקוף אותה, להיפטר ממנה או להחזיר אותה חזרה למטפל. במובן הזה וויניקוט אומר שאינטרפרטציה מדויקת היא פחות בעלת ערך. כזו שהיא לא מדויקת ושניתן לשחק איתה ולנסות לשפץ אותה ולהפוך אותה למשהו יותר נכון, זה תהליך שיותר מאפשר ומפתח מאשר לקבל מוצר מוגמר. אהרון מסכים עם כל מילה שויניקוט אומר בהקשר הזה.
כדי להמחיש איך כדאי לעבוד עם הדברים הוא מביא דוגמאות קצרות של מטפלים שונים.

הופמן.
הופמן אומר שמודרכים הרבה פעמים מדווחים שהם נאבקים עם המטופל בגלל שמצד אחד בא להם לומר למטופל איקס אך הם פוחדים מ-Y. אני רוצה לומר למטופל שלדעתי קורה לו ככה אך חוששת שהוא יכעס, ידחה, יקח את זה למקום אחר. רוצה וחוששת. הופמן מציע ברגעים כאלה שיגידו למטופל בדיוק את הדבר הזה. שיגידו לו אני רוצה לומר דבר מה אבל אני פוחד מכך וכך. הופמן מביא דוגמאות בהן כך הוא עובד. למשל, בדוגמא אחת, מעודד מודרך לומר בטיפול, אני מאוד נמשך לראות את נקודת הראות שלך או לצדד בך בקונפליקט הזה שתיארת עם החבר שלך, אבל אני מוכרח להודות שאני מרגיש גם אמפטיה עם החבר שלך, כי דברים דומים לזה קרו גם בינינו ואני הרגשתי בעמדה מאוד דומה לעמדה של החבר שלך. אהרון אומר בואו נתרגם מה הופמן מציע. הוא בעצם מציע להגיש, אני נוטה לתת לך את הביטחון שאתה מחפש, כי נראה לי שזה מה שאתה צריך, אך אני חושש שאם אעשה זאת, אני בעצם אנציח את התלות שלך וזה לא הכרחי. חשוב להעביר את החוויה הזו למטופל. כמובן שזה לגלות את הסובייקטיביות במידה מאוד גדולה לא רק במובן שאני רואה את זה ואת זה כך או אחרת אלא לגלות את האופן שבו אני מתחברת לדברים. לחשוף את המציאות הנפשית של המטפל. לדידו, זה מה שצריך לקרות בטיפול. אני מראה שהמציאות הנפשית של המטופל היא לא יחידה בחדר. יש כל מיני דרכים לתפוס את המציאות. ההדדיות חשובה, שניהם ישויות מפרשות. מאידך, אין סימטריה בטיפול. יש למטופל אחריות. הוא צריך לומר רק מה שיעזור למטופל ומה שקשור לחיים שלו. זה מטיל הרבה יותר אחריות על המטפל.

התיאורטיקן שני – קייסמנט – אינטרסובייקטיבי בריטי. מציר דילמה למטופלת שדרשה שירשה לה להחזיק בשלב מסוים בידו. המטופלת הזו נכוותה בידה שהיתה תינוקת ובגיל 17 חודשים נזקקה לניתוח ביד עם הרדמה מקומית. במהלך הניתוח, אימה של המטופלת התעלפה וידה של אימה שהחזיקה את ידה השניה נשמטה והתינוקת נכנסה לפאניקה. בהתחלה, קייסמנט הציע שהוא צריך לשקול את זה. הוא חשב על זה במהלך סופהשבוע ואמר לה שחושב שתהיה טעות כיוון שזוהי תהיה עקיפה של הטראומה החוזרת של חווית הילדות. שם נשמטה היד, כאן אני אתן לך יד. הוא לא ימלא את תפקידו כמטפל כראוי. התגובה של שהמטופלת היתה שכשהוא נסוג מהצעתה, הוא חזר על הטראומה המקורית. הוא שמט את ידה בחוויתה. הוא נתן לה תקווה לאופציה ושמט. היא הסיקה שהוא לא יכול לשאת להישאר איתה במגע ולהחיות איתה יחד את הטראומה המקורית שלה ובעקבות כך, חוותה חווית נטישה , נעשתה פסיכוטית ואובדנית. אהרון מנסה לנתח מה לדעתו קרה שם. בעקבות התפתחות הטרנספרנס הפסיכוטי הזה, המטופלת נעשתה אובדנית וחסרת תקווה לגבי הטיפול והרגישה שלא יכולה להמשיך בטיפול. איבדה את היכולת להפריד בינה לבין אימא שלה ובנקודה זו, קייסמנט נתן לה את הפרשנות הבאה: "את גורמת לי להרגיש את ההרגשה של ייאוש, של בלתי אפשריות להמשיך כפי שאת מרגישה. אני ער לכך שאני נמצא בתחושה של פרדוקס מוחלט. במובן אחד, אני מרגיש שבלתי אפשרי להגיע אלייך כרגע. ובמובן אחר, אני מרגיש שלהגיד לך את זה זו הדרך היחידה להגיע אלייך. באותה מידה אני מרגיש שאולי באמת אי אפשר להמשיך, אבל אני גם מרגיש שהדרך היחידה שבה אוכל לעזור לך לצאת מזה היא בכך שאהיה מוכן לשאת את מה שאת גורמת לי להרגיש ובכל זאת להמשיך". לפי דבריו של קייסמנט, האינטרפרטציה היתה נקודת מפנה, היא יצאה מהפסיכוזה והאובדנות, ואהרון אומר שנראה לו שמה שקרה בשדה הבינאישי היה יותר מורכב ממה שקייסמנט מצייר.  הוא טוען שמהמקרה הזה עולים נושאים שנויים במחלקות. שהאינטרפרטציות של קייסמנט באמת מעבירות הרבה מהסובייקטיביות שלו אך גם מבטאות את הקונפליקט שלו לגבי הקשר שלו עם המטופלת הזו. לדעת אהרון, רק כשקייסמנט מעביר בבירור את המאבק שלו, את התקווה והייאוש לגבי היכולת להגיע אליה. רק כשמחלק איתה את המציאות הנפשית שלו, רק אז מסוגלת לצאת מהפסיכוזה. מה שהיה תראפוייטי במקרה הזה, זה העובדה שקייסמנט משתף אותה במציאות הנפשית שלו אבל בצורה שמבהירה גם את התפקוד הנפשי שלו ושל המטופלת וגם את המצב האינטרסובייקטיבי שהתפתח ביניהם. לומר שאני לא יכול להגיע אלייך, זה לתאר את המצב הנפשי שלו מולה. להגיד אבל זו הדרך היחידה אולי להגיע אלייך, לומר לך את זה, זה לגעת בחלק הבינאישי. הוא כל הזמן עושה את שני הדברים. אהרון לא מבקר את מה שקייסמנט עשה, אלא טוען שההסבר שלו הוא לא מלא.

היצ'יגויין – פסיכואנליטיקאי דרום אמריקאי:
מתאר תקרית שהתרחשה אחרי שעבר דירה באותה קומה של הקליניקה שלו השטיח שהיה בקליניקה על סף הדלת, אשתו העבירה לדירה. אחת המטופלות שלו שבדיוק נמצאת ביציאה מתקופה ארוכה של בלבול אמרה לו שהיא חושבת שהיא כנראה משוגעת, כי היא חושבת שראתה את השטיח של הקליניקה לפני הדלת של הדירה. הוא מפרש למטופלת שהיא חשבה שהשטיח הוא מהקליניקה ושהוא בכוונה העביר את השטיח כדי להראות לך איפה אני גר. ואז הוסיף ואמר שכאשר היא אומרת לו שהיא בטח משוגעת, מה שהיא רוצה להגיש לו זה שהוא בטח השתגע. מכיוון שתמיד ראתה אותו כנוקשה, ידעה שזה לא הסגנון שלו להעביר שטיחים ממקום למקום ולכן, לדבריו לעשות מעשה כזה, זה להשתגע. בעקבות האינטרפרטציה הזו ירדה החרדה של המטופלת, והוא עצמו הרגיש יותר רגוע. ואז המטופלת אמרה שהיא הבחינה בשטיח הזה באותו יום של המעבר ועכשיו אני חושבת שאולי אשתך העבירה את השטיח הזה ללא ידיעתך. קודם הולכת למקום טרנספריאלי שמישהו השתגע. ואז כאשר נרגעת, נסוגה מהטרנספרנס והחלה לחשוב באופן יותר מציאותי. הוא מספר לנו ולא לה שזה למעשה היה השטיח של הקליניקה ואשתו היא זו שהעבירה אותו לדירה והוא היה מאוד בקונפליקט בנוגע לכך. הוא רצה לומר לאשתו שלא תעשה זאת כי מטופלים יכולים לגלות היכן הוא גר, וא"כ חשב שלא צריך לעשות מכך עניין גדול. הוא לא מספר זאת למטופלת ולא מאשר לה את התפיסה שלה, כי לדעתו הדרך הטובה ביותר לבסס מחדש את המגע של המטופל עם המציאות זה לא שאנחנו נציע מציאות למטופל אלא שנשמור על הא-סימטריה. נלך עם תפיסותיו, נפרש אותן ולא נציע לו מציאות. אבל אהרון אומר שכשמטפל אומר למטופלת שלו שהיא חשבה שהוא רצה שתדע היכן הוא גר, כאשר מספר לנו שהיה לו קונפליקט האם רוצה או לא רוצה שיחשבו שהם יודעים איפה הוא גר, לדעת אהרון, עולה כאן שאלה מאוד מעניינת. יתכן שמה שהוא חושף בפנינו זה שיש לו קונפליקט האם הוא רוצה שידעו איפה הוא גר. הוא עסוק יותר מאשר בפרשנות, בקונפליקט של עצמו לגבי העניין הזה. עצם זה שפרש במהירות כזו, עם כל כך מעט נתונים מהמטופלת, זה מראה שיש בו חלק שהיה רוצה שהיא תדע על כך. מכיוון שאני סבור שמטופלים מנסים לפרש את המטפל, יתכן שדרך מה שהוא אומר לה היא תופסת איזה קונפליקט יש לו. הוא מנסה לפרש אותה והיא מפרשת אותו. היא אומרת אולי אשתך העבירה, מנסה להבין מה קרה פה באמת ותראה לאן אתה לקחת את זה? כמה רחוק הגעת. המטפל הזה שחושב שלא כדאי לתת מציאות למטופלת, דווקא גילה לה הרבה דברים באמצעות האינטרפרטציה שלו. באופן סמוי מספק לה נתונים שעוזרים לה להבין שהוא קונפליקטואלי לגבי הנושא הזה. מה שהיא אומרת מעיד שהיא מבחינה בדברים לגבי המטפל שהוא בעצמו לא מבחין בהם. אהרון אומר שהמטפל יכול לומר למטופלת שהיא חושבת שהוא קונפליקטואלי לגבי הרצון שלו שהיא תדע איפה הוא גר ותראו איזה הבדל חשוב יש בין להגיד לה את מפנטזת שיש לי קונפליקט או שאת מבחינה שיש לי קונפליקט. היצ'גויין נשאר במקום של הפנטזיות. אהרון אומר שיש הבדל חשוב לא רק במילים אלא בעמדה. כי מה שקריטי זה לא אם המטפל מאשר או לא, אלא האם זה נעשה בדרך שמקדמת את החקירה הטיפולית או בדרך שחוסמת אותה. כי מטפל יכול לגלות אספקט כלשהו של הסובייקטיביות שלו בדרך שסוגרת כל חקירה נוספת או בדרך שחוסמת למטופל אפשרות לשחק עם זה.

לפי אהרון מטופל עובד בתקופה הראשונה בטיפול שלו (שנים אחדות) על הקונפליקטים שלו לגבי ביטוי רגשות. גם  באופן כללי וגם ספציפית כלפי אהרון. הוא חושש מאובדן שליטה על פונקציות גופניות שהולך בד"כ ביחד. מטופל מאוד אובססיבי לכל דבר שיוצא ממנו כאשר הוא מתעטש, משתעל, בוכה, מזיע. כל דבר מסגיר חומרים פנימיים גורם לו לחלחלה. הדבר הזה מנותח פעמים רבות בטיפול עם כל הקונפליקטים לגבי החזקה והוצאה. פעם אחת התמה הזו מקבלת משמעות חדשה. זוהי הטענה של אהרון שניתן לתת אינטרפרטציות במשך שנים אך רק כשלמטפל יש פתאום משמעות חדשה לגבי הדבר הזה יכול לקרות איזשהו שינוי. פעם אחת כאשר המטופל מדבר על הקושי להביע כעס, אהרון משתעל אך בשקט כי מנסה להחניק את השיעול. המטופל ששוכב על הספה אומר כי הוא שמע את אהרון צוחק ומניח שאהרון צוחק ממנו. אהרון לוקח את זה צעד אחד הלאה ושואל למה המטופל חושב שאהרון ישמח להשפיל אותו. ואז המטופל אומר, צצה בראשי מחשבה אחרת , אולי אתה השתעלת אך זה נשמע כמו צחוק בגלל שאתה החנקת את השיעול ולמה שתחניק את השיעול לך, אלא אם כן אתה בדיוק כמוני. ואז אהרון, ממשיך את המחשבה, כלומר "אני ארצה לצחוק ממך ולהשפיל אותך כדי להרחיק עצמי ממך, כדי להימנע מלהכיר בדמיון בינינו, כדי להכחיש בפניך ובפני עצמי שאני נאבק עם אותו קונפליקט כמוך".  אהרון טוען כי הוא עצמו הפיק המון מהסיטואציה הזו, שיש משמעות לכך שהחניק את השיעול שלו, שיש לו גם נטייה לעצור ולבלום את הביטוי העצמי שלו לפחות עם המטופל הזה. ברגע שתפס את זה היה לו קל יותר להשתחרר מזה. להיות פחות עצור וגם המטופל יכול היה להיות פחות עצור ושניהם יכלו להיות יותר ספונטאניים. הוא טוען שגם בזה המטופל הבחין שאהרון נעשה יותר ספונטאני. הוא אפשר לו ללמוד משהו על עצמו ולהיפגש בנקודת דמיון. 
 
קארן מארודה:
מייצגת את הקיצוניות בתוך הקבוצה האינטרסובייקטיבית. מתוך הספר : THE POWER OF COUNTERTRANSFERENCE: שם המאמר: המוטיבציה לטיפול, החיפוש אחר טרנספורמציה.
1. אנשים באים לטיפול ארוך טווח עם ציפיות מסוימות, בדרך כלל גבוהות מאוד. ויש להם פנטזיות שהם יצאו מהטיפול כאנשים שונים לחלוטין. משאלה לטרנספורמציה. בנקודה מסוימת מכריעה בתוך הטיפול, הם מבינים שדרגת הטרנספורמציה שציפו לה לא תתרחש והתגובות על כך הן שונות. יש כאלה שהם נורא מאוכזבים ואף מחליטים לעזוב את הטיפול או ממשיכים עם פרצוף חמוץ, אך בסופו של דבר, מרבית המטופלים מגלים שהטרנספורמציה היא לא בכך שהם יהיו אנשים שונים אלא שילמדו לקבל עצמם כמו שהם, שהשינוי הוא בדרך ההסתכלות שלהם על עצמם. ואז מרגישים שזה כן טרנספורמציה.
2. כל כמה שאנשים רוצים להשתנות הם גם רוצים להישאר כפי שהם, אפילו אם הם הורסים את עצמם כפי שהם. לדעתה, אנשים לא באמת מתנגדים לשינוי אלא לחדירה, לכניעה, לפגיעות. לא משנה עד כמה ההתנהגות שלהם נראית לא מסתגלת היא השאירה אותם בחיים, ולפני שמוכנים להיות פגיעים בטיפול, הם שואלים עצמם האם המטפל מבין את גודל האחריות שהמטפל לוקח על עצמו. מה שנראה לנו כפחד להשתנות זהו למעשה, פחד מהתהליך הזה, מהמפגש הבינאישי הזה, מאלימות בינאישית שחוששים ממנה. לדעתה מטופלים חוששים לעבור טראומות בתוך הקשר הטיפולי. 
3. המטופל כאילו בא לטיפול עם מוטיבציה כפולה גם לחפש שינוי וגם להישאר כפי שהוא. אך יש עוד מוטיבציה אחת, ברגע שהמטפל כאדם ממשי, מתחיל להיות נוכח בחיי המטופל, יש גם משאלה לרפא את המטפל. הוא רוצה לעזור לו ולעשות לו טרנספורמציה. זה נובע מהמשאלה לשוויון, לרסיפרוקאליות, מאיכפתיות כלפי המטפל כי הוא הופך להיות אדם מאוד חשוב ובעיקר אם המטופל רואה את המטפל כפגוע או פגיע באיזשהו מובן. מארודה מזכירה במובן הזה את סרלס, שכתב על סכיזופרנים, המשאלה שלהם לרפא את האימא הפגועה. הילד הופך להיות החולה כדי שתהיה לו אימא נורמאלית. המשאלה הזו הופכת להיות נוכחת כשהסכיזופרן המבוגר מפתח טרנספרנס כלפי המטופל שלו בעתיד. לדעת מארודה, המוטיבציה הזו היא לא רק אצל סכיזופרנים. היא מוטיבציה כללית אצל מטופלים. לדבריה הרבה מטפלים נבהלים מהצורך של עצמם בעזרה, בריפוי ובטרנספורמציה ומפחדים שינצלו את המטופלים שלהם. מארודה אומרת שאנו משלים את עצמנו אם אנחנו מאמינים שאין לנו משאלות רגרסיביות כלפי המטופלים לנו. גם אם המטפל הוא בעל גבולות יציבים וברורים ובעל אישיות מגובשת. להיפך, אם המטפל מגובש, הוא בעל גבולות חדירים, מסוגל להשתתף בחוויות שהמטופל מביא, וזה הופך אותו ללא מוגן ופתוח לחוויות בלתי נעימות, מזעזעות , עם תחושות של בלבול, חרדה, טירוף וחוסר תקווה. מטפל יכול לתפקד היטב רק כאשר מערכת ההגנות שלו שלימה ושאינו פוחד לחוות רגרסיה, בעצם מרחיק את המטופל שלו ברגע שיש סכה לרגרסיה הדדית. הפחד שלנו לנצל מטופלים הוא נכון אבל אנחנו נוכל להימנע מלעשות ABUSE למטופלים רק אם נבין באמת ונקבל את מה שאנחנו מחפשים אצל המטופלים שלנו. אנחנו גם מחפשים משהו מאוד אישי אצל המטופלים שלנו, הדרך לא לעשות אביוז למטופל היא להכיר במשאלות הללו, אחרת זה יקרה בלי מודעות וזה יהיה ניצול. במידה מסוימת יש שני אנשים שרוצים ריפוי והצלה זה מזה והאחד, ברור שהוא בא לחפש הצלה והשני מתכחש לכך, וזה עלול להביא לאביוז. לא די לומר שאנחנו רוצים להיות מטפלים כי אנחנו רוצים לעזור לאנשים במצוקה, שאנחנו רוצים עבודה משמעותית מעוררת רגשית ואינטלקטואלית, שאנחנו רוצים לתרום לחברה ולעשות דבר בעל ערך, אלא מוכרחים להכיר בכך שאנחנו נמצאים שם כי אנחנו רוצים משהו, מעבר למקצוע, למחויבות החברתית השכר והעניין האינטלקטואלי. אנחנו מבקשים להירפא, לרפא את ההורים שלנו, את המטפלים שלנו, לא פחות ממה שאנחנו רוצים לרפא את המטופלים שלנו. זהו צורך שיש לכולם, אך אנחנו רוצים לעשות זאת בגלל הצורך שלנו בשליטה. כילדים לא היתה לנו שליטה ובגלל חוסר השליטה לא הצלחנו לרפא אותם. כמטפלים אנחנו מקבלים את השליטה שהייתה חסרה לנו כילדים. זה נותן לנו הזדמנות מאוד לגיטימית להשיג תוצאה יותר טובה מכפי שהשגנו בילדות. לפי תפיסתה, רוב המטפלים לא ערים לנקודה הזו שהם מנסים להציל עצמם על ידי הצלת המטופלים שלהם. רובם רוצים להאמין שהטיפול שעברו בעצמם והיחסים שיצרו לעצמם הפכו אותם לבלתי זקוקים למטופלים שלהם, ולכן לא מנסים כלל להתמודד עם המשאלות של עצמם לטרנספורמציה. 
מארודה נותנת דוגמא מטפלת, ד"ר סי, שרק סיימה עכשיו את הדוקטורט שלה. טיפלה בקליניקה שלה בסטודנטית למשפטים. לשתיהן נטיה לדיפרסיה, לערך עצמי נמוך, לצורך בטיפוח. כדי להשלים את הדוקטורט, ד"ר סי לקחה חופשה של חודש ימים והחופשה הזו יצאה בדיוק לפני שהמטופלת שלה יצאה לחודש חופשה לצורך מחקר בלימודים שלה. כשחזרו להיפגש ד"ר סי גילתה שהמטופלת שלה קצת מדופרסת, כועסת, חסרת תקווה. המטופלת אמרה שהרגישה מאוד נטושה בתקופת ההפסקה למרות שידעה שזוהי הפסקה בלתי נמנעת. לא משנה מה אמרה לעצמה, עדיין הרגישה לא רצויה ולבד בצורה נואשת. ד"ר סי הרגישה רע מאוד כשראתה את המטופלת במצב כ"כ רע. מתוך אמפתיה הציעה להגביר את הפגישות, אך מצב המטופלת הלך והורע עם הפגישות הנוספות וד"ר סי בעצמה נכנסה לדיכאון. היא נעשתה יותר ויותר מודאגת כלפי המטופלת שהחלה לדבר על התאבדות. הן החלו לשקול ביניהן אישפוז והחליטו בסוף רק על תרופות ללא אישפוז. בשבוע לאחר מכן, שאלה המטופלת אם צריך לאשפז אותה כי הרגישה רע מאוד. ד"ר סי לא היתה בטוחה ואמרה לה שרוצה את הטוב ביותר בשבילה כי לא רוצה שהיא תתאבד ואם דרוש אשפוז לשם כך, אז כדאי שהיא תתאשפז. זה נמשך עוד, וד"ר סי נעשתה פחות בטוחה בעצמה. נעשתה אימהית כלפיה, התקשרה אל המטופלת הרבה כדי לוודא שהכל בסדר. המטופלת המשיכה להתפרק לאט לאט ובסופו של דבר, אושפזה. מארודה פגשה את ד"ר סי שהיתה ממש בדיכאון קליני. מארודה שאלה אותה מדוע היא כ"כ מדוכאת. ד"ר סי אמרה שכנראה שיש לה נפילת מתח אחרי סיום הדוקטורט. לא היתה מודעת לקשר בין המצב הנפשי שלה למצב הנפשי של המטופלת שלה. היא סיפרה למארודה על המטופלת. נשמעה מאוד מובסת ומודאגת. אמרה שרוצה לצלצל למטופלת הזו בביה"ח ורוצה לקבוע פגישות שיהיו להן אחרי שהמטופלת תשתחרר מבי"ח. מארודה לחצה עליה שלא לצלצל למטופלת בביה"ח. היא אמרה לה שהיא חודרנית ודאגנית מדי למטופלת. שזה לרעת המטופלת, שהיא פוגעת בערך העצמי שלה ובאוטונומיה שלה. מארודה אומרת לנו שלמרות שהיא לא ידעה הרבה לא על המטופלת ולא על המטפלת, דבר אחד היה לה ברור שהדיכאון של שתיהן הוא משותף. שיתכן שהוא משקף חסכים מוקדמים אצל כל אחת מהן, אך כרגע הוא אירוע משותף. לדעתה, ד"ר סי ממש נלכדה בתוך מעין שאיפה, מעין אמונה שהיא יכולה לסלק את העצב של המטופלת שהיא אמורה לרפא אותה ועם הצורך החזק שלה לרפא אותה, היא איבדה את היכולת לראות את הצורך שלה עצמה בריפוי וגם לראות את הצורך של המטופלת, שהמטפלת שלה תהיה יותר חזקה ותנהל את הטיפול. יש תהליך של השלכה שגם המטפלת משליכה את העצב של עצמה על המטופלת ואז כפליים רוצה לרפא את העצב רק של המטופלת כשמארודה מנסה להראות לה את זה, מאוד קשה לה לראות היא משליכה את הדיכאון ואולי מחמירה את המצב. הבעיה בטיפול על פי מארודה היא חוסר היכולת של המטופלת לראות את ההזדקקות של עצמה ולהכיר ברגרסיה המשותפת. זה לא רע לטעמה, הן צריכות להתרומם יחד כמו שהם שקעו יחד. ד"ר סי אמרה שהמטפלת הזו היתה מטפלת חדשה שאולי לא היה לה די ניסיון עם מצבים כאלה, אך לדעתה של מארודה, זה קורה גם למטפלים הרבה יותר מנוסים כשהמקור של הבעיה הוא הפחד של המטפלים לחשוב שאולי בתוך הסיטואציה נכנס גם הקושי, העצב, הדיכאון של עצמם. מפחדים שהם מחמירים את מצב המטופל כי מעולם לא אמרו להם שזה נורמאלי וזה עשוי לקרות לכל מטפל. לגבי ד"ר סי, להכיר בכך שהמשבר האישי שלה מועבר למטופלת, זה ליצור רגשי אשמה, בושה, חוסר התאמה. אך אילו בזמן הלימודים שלה, היו מציגים לה את האפשרות הזו, ואומרים לה שזה נורמאלי, היתה יכולה להיות יותר קשובה למתרחש ולמה שקורה בהדרכה. כדי להיות אימא טובה ד"ר סי היתה חייבת להתכחש לדיפרסיה שלה ולהתמזגות שלה עם הדיפרסיה של המטופלת במקום להיות בסיטואציה הזו. מטפלת שיכולה לעזור למטופלת שלה וגם לעצמה להבין ולהכיל את החוויה ששתיהן עוברות. כאילו המשאלה להיות נוכחות מרפאה. זה דבר נפלא על פי מארודה, אבל במציאות זה קורה הרבה פחות מאשר במשאלות שלנו.  
אם יש לנו משאלות לא ריאליות לגבי עצמנו ולגבי המטופלים שלנו, אז הדימוי ההרואי שלנו יכול במהירות להיהרס בצורה טראומטית. מטפל צריך לשמור על איזון עדין בין אילוזיה למציאות. לא להיות ציני מידי, לא להיות נאיבי מידי ולא להיות פוליאנה (טוב) מידי.  יש בטיפול שלב סימביוטי שבו המטפל צריך להיות מוכן ללכת לאיבוד במובן מסוים כולל להיות ברגרסיה יחד איתו. מארודה מביאה כל מיני מובאות בספרות התיאורטית בנוגע למשאלה לרפא באופן חד צדדי.    
ראקר:  איזה מניע יש למטפל לרצות להבריא אלא אם כן הוא זה שהחלה את המטופל. הוא מדבר על הסכנה שיש בכך שהמטפל עלול לשמור את המטופל חולה מעבר למצב האמיתי של החולי רק כדי לחוות שוב ושוב את ההקלה שבריפוי.  אם לא מדגישים את הפתולוגיה של המטופל, איך המטפל יחווה את היכולת שלו לתקן ולרפא. "להחלות כדי לרפא". 25 שנים לאחר שראקר אומר זאת, ברנר, פסיכואנליטקאי אמריקאי, פרוידאיני, מנסה לענות על השאלה איזה דחף של המטפל מסופק מהיותו מטפל? יש דחפים שונים לאנשים שונים, אך יש דחף אחד שמשותף לכולם, והיא המשאלה לראות את האחר סובל. המטופל נכנס לטיפול  סובל ובכך שהוא מקל על הסבל, הוא מקל את רגשי שהאשמה שלו, אני איש טוב אני עוזר. מארודה אומרת שלדעתה הבעיה היא לא בעצם הצורך הזה, אלא בחוסר המודעות, שבגינה אנחנו יכולים למנוע מהמטופלים שלנו להשתפר. זה כדי לשפר את מצבם ולא כדי להשאיר אותם במצב גרוע. תהליך שיפור המצב הוא כ"כ מספק שחבל למטפל לוותר עליו. ולכן, המטפלים צריכים לשאול עצמם מהי המוטיבציה של עצמם מול מטופל מסוים, למה הם זקוקים. מותר להיות זקוקים, אך צריכים להיות מודעים לכך. לטענתה זה מובא ממילא לטיפול ועדיך שנהיה מודעים לכך. כל מטופל מעורר צרכים  אחרים. היא קיצונית בתפיסה שלה לגבי מה שמביאים מול המטופלים. היא לא בעד לכפות על המטופל את מה שקורה לך. אם המטופל שואל, יש לענות לו בכנות. מטופלים שואלים רק מה שהם מוכנים נפשית לשמוע. אם שואלים סימן שהם צריכים לשמוע. זה לא סותר שאפשר לשאול מדוע שואל ומה הפנטזיות לו, אך יש להיות כנים איתם בנוגע לשאלות שלהם. היא מתווכחת עם כל התיאוריות שאם עונים לשאלות לא יתפתח טרנספרנס כי צריך מידה מסוימת של עמימות. לטענתה אלה הם מנגנונים כל כך חזקים ששום אינפורמציה לא תפריע לתהליך הזה. לטענתה אנחנו מסתתרים מאחורי אשליה שאנחנו מפנים מקום להשלכות בזמן שהשלכות הן חזקות יותר מכל דבר, ולא צריך לפנות להן מקום. מטופלת שלה אמרה לה בסיום טיפול, "שמתי לב שאת יכולה לסבול כל דבר, אך לא כאשר מאשימים אותך". מארודה אמרה לה, "נכון, אני גדלתי במשפחה שהייתי השעיר לעזאזל ותמיד האשימו אותה". היא לא היתה חולקת את זה עם כל אחד, אך מכיוון שהמטופלת הזו מסיימת טיפול היא גם הרגישה צורך להיות שוויונית איתה אך גם להעביר לה את המסר שיש דברים שלא נפתרים לעולם. יש דברים שנשארים רגישים שנשארים תמיד. מארודה מציעה גילוי לב מבוקר, אך נותנת תפקיד מאוד קשה למטפל. כל הזמן להפעיל שיקול דעת ולהיות גלוי ככל האפשר. לא לפחד מרגרסיה משותפת, מצרכים, ממשאלות.   
דוגמא נוספת: מטופל בן 19, א' שבא לטיפול על מנת להתאבל על מות אביו. המטפל שלו איבד גם הוא את אביו באותו גיל שהמטופל איבד את אביו ומעולם לא התאבל כראוי. זהו מתכון ראוי לאבל משותף. המטפל מעולם לא עיבד את האבל של עצמו כי פחד מאובדן שליטה ומאובדן הגבריות. למטופל אין בעיות כאלה. למה המטופל לא התאבל כראוי, כי כל האנשים סביבו ניסו לנחם אותו בכך שאמרו לו שצריך להיות חזק ולהתגבר ושעכשיו הוא צריך להיות ראש המשפחה.  כאשר היתה לו אפשרות בטיפול להביע רגשות אלה לא היתה לו בעיה לעשות זאת. המטפל מצא סיפוק רב בפגישות הללו גם בגלל שהמטופל מרגיש יותר טוב וגם בגלל שהוא מוצא הקלה לעצמו דרך ההזדהות עם הצער של המטופל. כתוצאה מהצורך המתמיד של המטפל להשתתף באבל של המטופל הוא לא יכול להפיק את מלוא התועלת מהסיטואציה הזו ולהשתפר במידה כזו כמו שמטופל יכול מכיוון שהמטפל לא יכול באופן ממשי להישבר ולפרוץ בבכי כמו שהמטופל שלו עושה. לא הוא היה כך מגיב, הוא היה בעצם קוטע את החוויה האפקטיבית של המטופל  ומתחיל לגרום למטופל להרגיש  דחוי ולעצור את העצב. המטפל עוצר את ההתקדמות של המטופל כדי להבטיח שהוא ישאר בטיפול זמן רב, כדי שהוא יוכל המשיך לעבד את האבל של עצמו. בהדרכה מארודה עוזרת למטפל להיות מודע למה שהוא עושה ומראה לו שגם הוא זקוק להתאבל, זקוק לעזרה באבל. להבין את הצורך שלו עצמו לעשות תהליכים מקבילים של התמודדות עם אובדן. היא לא רואה רע בכך שהמטפל יכיר בצרכים של עצמו ושהם יעשו תהליך משותף. היא בכלל מפקפקת באפשרות שהמטפל יכול לקחת את המטופל רחוק יותר מכפי שהוא הגיע בעצמו.  ניצול של המטופל זה לא להכיר בכך. אם המטופל מגיע לגבול שהמטפל הגיע, והוא רוצה להתקדם הלאה, הוא יצטרך לקחת איתו את המטפל, או לוותר על ההתקדמות. תהיה כברת דרך שיצטרכו לעבור שניהם יחד. היא נותנת לעניין הזה עוד דוגמא: שרה, סטודנטית לפסיכולוגיה שנוטה לדיפרסיות קשות, עם רגשות של חוסר תקווה ומחשבות התאבדות. כאשר מספרת למארודה שהיא ברצינות רוצה לגמור עם הכל, מארודה מאוד מתקשה להתמודד עם הסיטואציה הזו. המטופלת מאוד מתוחכמת, אינטליגנטית, פילוסופית. ומתעקשת שלא יכולה לעבוד עם מארודה, כי מחד כי היא לא מקבלת את זכותה לסיים את חייה. מאידך, היא לא רוצה שהמטופלת תתאבד ולכן, היא מתחילה לשאול את המטופלת על הכוונות הקונקרטיות שלה להתאבד והמטופלת מאוד כועסת ואומרת לה שהיא לא מצליחה להיות אפקטיבית עם המטופלת שלה ומסיטה אותה לדברים שוליים. מארודה יודעת שאינה רוצה שהמטופלת שלה תמות ושאינה רוצה גם את התוצאות הרגשיות והמקצועיות לדבר כזה. לטענתה, המטופלת צדקה כי החששות הללו מרחיקות את שתיהן מהחוויה הרגשית והיא מודה ביושר שלפעמים כאשר היא מזדהה עם שרה, היא זוכרת את המשברים הקיומיים שהיא עברה בעבר ושהיא עצמה תהתה אם החיים הללו שווים לחיות אותם. לפעמים מרגישה מאוד מאוימת מהישיבה הזו עם זרה שיכולה להזדהות עם הכאב וחוסר התקווה שלה. יום אחד, גרוע במיוחד. היא חוששת שאם לא תתגונן בפני הרגשות של המטופלת יהיו שם בסוף שתי נשים אובדניות ומדוכאות. היא מגיעה לנקודה של הזדהות יתר. היא מקשיבה לטענות של המטופלת על ההגנות שלה עצמה, מנסה לוותר עליהן ולהרגיש באמת את מה שהמטופלת מרגישה ומגלה שהיא פחות ופחות פוחדת. כל הזמן היתה הזדהות ופחד והפחד מפריע לה להיות שם וברגע שמחליטה לא לברוח היא מרגישה פחות פוחדת ומתחילה להאמין ששתיהן יכולות לשאת את החוויות הקשות הללו של הדיפרסיה אפילו אם חוות זאת סימולטנית. היא לאט לאט מתחילה להרגיש נוח יותר עם החוויות של המטופל ואומרת, שרה לימדה אותי שלמענה אני צריכה לאפשר לעצמי להיכנע ליאוש העמוק בתפקיד שלי כמטפלת. לטענתה רק כאשר עשתה זאת, אז שתיהן התחילו להרגיש יותר טוב. טוענת שגם המטופל  וגם המטפל מנסים בטיפול לחזור על העבר. מטפל שלא יכול להרשות לעצמו להודות בצרכים הרגרסיביים ובצורך בריפוי  צפוי יותר להגיב מתוך הצורך הזה כי זה לא בשליטה ולא במודע. מדברת על פעולות הרסניות של המטפל להחזיק את המטופל במצבי דיכאון יותר משנחוץ, או לעודד בצורה מעודנת את ההדחקה של כעס או תלות. כל המניפולציות הללו הן תוצאה של אי היכולת של המטפל להודות שהוא צריך את המטופל באופן משמעותי. שאולי דרכו אוכל להבין משהו ולזוז ממקום מאוד תקוע. היא חושבת שזה לא ניצול של המטופל כי זה יחד איתו ולא במקומו. כל זמן שהמטפל נמצא בחשיכה לגבי המוטיבציות שלו וצרכים שמטופל מסוים מעורר בו, הוא לא יהיה מסוגל לטפל בתופעות הללו באופן קונסטרוקטיבי. מארודה מספרת גם על סיטואציה שהיא שמשה יועצת לפסיכואנליטקאי ידוע שהואשם על ידי מטופלת שקיים איתה יחסי מין באחת הפגישות. כשמארודה הסכימה להיכנס לעניין שעו"ד של המטופלת הציף אותה בים של מסמכים, הצהרות של מטפלים אחרים, מכתבים של המטפל. כשהיא עיינה במסמכים היא נדהמה שיש בסיפור הזה את כל האלמנטים של רומן. אישה צעירה מאוד מופרעת, כנראה בורדרליין. פסיכואנליטקאי שמציע לה טיפול של פעמיים בשבוע. צריכה מאוד עזרה. היא היתה מאוד מושכת, סדוקטיבית, מחויבת לטיפול אך בלתי אפשרית. נכנסה לתקופות של זעם שהמטפל לא עוזר לה. מבקרת אותו בלי סוף ומרגישה פגועה. מעוררת בו זעם, חוסר תקווה אך גם רחמים. היא מתחננת בפניו שיאהב אותה כמו שהיא אוהבת אותו ויקיים איתה יחסים. בתגובה לכך, הוא מציע פרשנויות. ככל שהוא מפרש יותר, היא כועסת יותר. ככל כועסת יותר, היא נעשית אגרסיבית יותר. הוא מאשים אותה שמנסה לתת לו להרגיש גרוע כמו שהיא מרגישה ולהרוס את הטיפול. היא מאמצת פוזה מאוד פרובוקטיבית וחושפנית ביושבה על הספה. מארודה קוראת את התיאורים הללו ונדהמת מכך שהמטפל מעולם לא יידע את המטופלת שלו בנוגע לפרובוקטיביות שלה. יושב מסתכל וכועס על המניפולציות שהמטופלת עושה. לדעת מארודה הוא מנהל לא נכון את הטיפול הזה. גם כשאומר לה שהיא סדוקטיבית זה מתוך כך שכועס עליה. ברור שהתסכול הגיע לרמות גבוהות מאוד. נמשכו זה לזה, ניסו לאשר עצמם את הטיפול, הגיעו למתח בלתי נסבל, ובגלל הפיתוי ההדדי, הכעס והזעם, היא יצאה עם הטענה הזו כי הדברים לא דוברו כי הוא לא היה ער להשתתפות שלו בסיטואציית הפיתוי, הוא לא היה ער למה שהיה זקוק ממנה. הנקודה העיקרית היא שההתכחשות מצורך היא מוטעית והיא מתוך אמונה שצורך אצל מטפל הוא דבר לא נכון.  

ביבליוגראפיה:
1. Benjamin J. Recognition and Destruction in: Skolnick N.J. & Warshaw S.C. Relational Perspectives in Psychoanalysis – The Analytic press 1992.
2. Benjamin J. Shadow of the Other. Routledge, London, 1998. Ch. 3
3. Aaron L. A. Meeting of Minds. The analytic press. 1996. Ch. 2,3,4,5,8.
4. Bollas C. The Shadow of the Object. Free association Books. London, 1987. Ch. 1,7,12.
5. Maroda, K.J. The Power of Countertransference. John Wiley & sons. N.Y. 1991. Ch. 1,2.
6. Ogden T.H. Subjects of Analysis. Karnac Books, London 1994. Ch. 1,4.
7. Mitchell S.A. Hope and Dread in Psychoanalysis. Basic Books, 1993. Ch. 1,2,4,5
8. Mitchell S.A. Relational Concepts in Psychoanalysis – Harvard University Press, London, 1998. Ch. 5,6,7,8.