99כמה אמירות יסוד על התיאוריה של מלאני קליין

1. אינסטינקט המוות שולט, זו האימה של הגיל המוקדם התינוק מתמודד עם אינסטינקט המוות ע"י השלכה וע"י הפיכתו לאגרסיה.
2. ההגנות- השימוש בפיצול, הסכיזואידיות. האגו מפצל את עצמו ומשליך את החלק שמכיל את אינסטינקט המוות  וע"י כך האובייקט הופך לרודפני. הוא הופך רודפני כי גם החשיבה מושלכת, וכמו שאני רודף אותו ותוקף אותו, כעת הוא ירדוף אותי ויתקוף אותי. הפיצול עובד גם על האובייקט, אך גם על עצמי, קליין קוראת לזה פיצול של האגו. כל הרע שאני מול כל הטוב שאני. החלק שנשאר בפנים הופך לאגרסיה כלפי האובייקט הרודפני. אלו יחסי האובייקט.
3. החשיבה היא אומניפוטנטית.
4. פרה קונספציה- ידע גנטי שאינו במודע, מחשבות גנטיות כמו קיומו של אובייקט עליו ניתן להשליך.  עוד דוגמא -השד הממשי הוא רק צורה המוענקת לפרה קונספציה של השד. יש פחדים מהטרפות ע"י האימא עוד לפני שיש מפגש איתה. אלו יחסי האובייקט. האובייקט כלול בדחף. זה הרעיון המולד של יחסי האובייקט. הפרה קונספציה של האובייקט.
5. התחקות אחר מקור הפנטזיה תוביל תמיד לתכנים הקשורים לגוף הפועל ביחס לגוף של האחר.
6. חרדה פרנואידית-  חרדת כיליון שדחפיו האגרסיביים יגרמו לו, שהוא ייהרס ע"י האובייקט.
הפחד העיקרי- שהאובייקט יחדור לתוכו ויהרוס את הטוב שמצוי בתוכו. אלו יחסי האובייקט.
7. הפנטזיה הלא מודעת- התוכן הראשוני של כל התהליכים המנטליים מורכב מפנטזיות לא מודעות, ופנטזיות לא מודעות אלו יוצרות את הבסיס לכל תהליכי החשיבה המודעים והלא מודעים.
8. תוכן הפנטזיה הלא מודעת הוא האופן בו אובייקטים מפנים זה לזה את רגשותיהם ודחפיהם. כל דחף או יצר נחווה כפנטזיה לא מודעת. אלו יחסי האובייקט.
(על מנת להעמיק כדאי לקרוא- : המאמר של אירמה ברנמן פיק, 'הופעת יחסי אובייקט מוקדמים במסגרת הפסיכואנליטית' בספר מאמרים קלינים על קליין וביון-הוצאת מודן).
הזדהות השלכתית - זהו פיצול בין הטוב והרע והשלכה של האספקט הרע לתוך האובייקט שאח"כ מופנם כאובייקט רע, התינוק מזהה את אימא שלו עם ההשלכה, וכך מפנים אותה.
כדי שהילד יצא מהעמדה הפרנואידית-סכיזואידית, צריכה להיות לו דומיננטיות של חוויות טובות, אם יש דומיננטיות של פנטזיות שליליות, ואין אפשרות לשמור על שום אובייקט טוב, כי הוא הופך לרע, והדרך היחידה של הילד להתגונן מזה זה לעשות ספליטינג, ואז נמנעת אפשרות לאינטגרציה- זה הבורדר ליין של קרנברג).
החוויות הטובות במציאות, ממתנות את עוצמת המעגל של ההשלכה וההפנמה השליליים והחוויות השליליות במציאות, כמו סיפוק מאוחר של צרכים, מעצימות את המעגל השלילי של יחסי האובייקט.
עמדה דפרסיבית- כשיש כבר הכרה באובייקט כשלם וגם באינדיווידואליות שלו. אמנם מאבד את האומינפוטנציה אך רואה איך באמת יכול להשפיע. אבל, אם פנטזיות התיקון לא מצליחות- הילד מרגיש ייאוש, עצב, אשמה ודיכאון וכדי להימנע מתחושות אלה הוא מפתח הגנות מאניות- הכחשה, ביטול, אידיאליזציה, אומיניפוטנציה- זה לא יכולת ממשית לתקן אלא יציאה מהדיכאון למאניה. כעת, האם המאכזבת והמתסכלת, מותקפת בפנטזיה, אך היא אותה האם הטובה והמגנה. בהריסת האם הרעה, התינוק מעלים את האם הטובה ומרוקנת את העולם מביטחון והגנה. האימה המתעוררת מאובדן האם הטובה והנזק שבהריסת האם המתסכלת, מעוררים חרדה דכאונית. חרדה דפרסיבית- שהוא יהרוס את האובייקט האהוב. החוויה המתארגנת ביחסי אהבה שנאה לאם אחת ושלמה, היא הפוזיציה הדכאונית. האיזון הדק בין הכאב והתסכול שמעוררים אובייקטים אהובים, והתקפה עליהם, יוצר חרדה דיכאונית הנמשכת לאורך כל החיים ולצורך אינסופי בתיקון. במצבים בהם עוצמת התסכול כה קשה ומתעורר הדחף להרוס הכל ולהותיר את העולם ללא אובייקטים כלל, הנסיגה לעמדה הסכיזו-פרנואידית היא אפשרות מגוננת ויעילה. האובייקט המתסכל הוא רע וחלקי ובמקום אחר נשמר אובייקט טוב ומגונן.

 ENVY
לקרוא מתוך צרות עין והכרת תודה, עמוד 243 למטה עד 247 באמצע.
 ENVY בתרגום עדכני, צרות עין.  'תחושת כעס על כך שפלוני מחזיק בדבר מה נחשק ומהנה, והדחף צר העין הוא הרצון לקחת את הדבר מידיו או לקלקל אותו'. זהו ביטוי של יחסי אובייקט דיאדים.  קליין דמיינה את התינוק כמי שחווה את השד עצמו כשופע רב כוח באופן יוצא מן הכלל. התינוק חושב על השד כאוצר את החומר הנהדר שלו, החלב הטוב, לעצמו, נהנה מכוחו על התינוק, במקום להרשות לתינוק גישה רצופה ומוחלטת למשאביו. הקנאה אינה שואפת להשיג גישה אל השד הטוב ולרכוש עליו בעלות, היא שואפת לקלקל אותו. עצם הטוב מעורר קנאה בלתי נסבלת שהבריחה ממנה היא רק על ידי ההרס של הטוב עצמו. הקנאה היא התהליך הנפשי הפרימיטיבי ההרסני ביותר. מרבית חוויות השנאה מכוונות לשד הרע המפוצל, תוך הגנה על השד הטוב. זו אינה תגובה שלילית לשלילי אלא תגובה הרסנית לסיפוק ועונג. זהו כישלון הפיצול.

ההפרדה בין טוב לרע מופרת והרע מרעיל את הטוב, את האהבה והמפלט. הקנאה הורסת את התקווה. המקור לקנאה, לא דווקא על פי קליין, הוא הורות המערבת בקיצוניות אהבה וגירוי, עם אכזריות ושנאה.

החמדנות –השתוקקות חסרת סבלנות שלא יודעת שובע, וחורגת מיכולת האובייקט להשביע את הסובייקט. זו שאיפה לא מודעת לרוקן את השד מתוכנו הטוב ולטרוף אותו. זו הפנמה הרסנית. צרות העין היא תהליך של השלכה, למלא את האובייקט הטוב ברוע ובכך להרוס אותו. שלא יוכל ליצר יותר משהו טוב.
זה קורה כאשר מעגל ההשלכה וההפנמה השלילי כל כך חזק שהוא פולש פנימה לתוך המעגל החיובי ומקלקל אותו.

הכרת תודה – זו תחושה שיש כלפי אובייקט מספק. אם אין משהו המפריע להנאה מהאוכל, והתחושה חוזרת על עצמה, הפנמת השד הטוב מתבססת באופן בטוח. סיפור מלא מהשד פירושו שהתינוק קיבל מאובייקט האהבה שלו מתנה ייחודית שהוא רוצה לשמור. זה הבסיס להכרת תודה.

חוויית התיקון, רפרציה- כאשר התינוק חש שהדחפים והפנטזיות ההרסניים שלו מכוונים אל גופו השלם של האובייקט האהוב עליו, מתעוררת האשמה במלוא עוצמתה, וכן הדחף השולט לתקן, לשמר או להחיות את האובייקט האהוב והפגוע. לפי קליין, רגשות אלה פירושם מצב של אבל, וההגנות הפעילות הן בבחינת מאמצים של האני להתגבר על האבל. בתחילה נעשה שימוש אומניפוטנטי בתיקון כנגד דיכאון, הופכות להיות תחושת ביטחון באובייקטים שלו וביכולת שלו לתקן אותם. הוא חש כי כל הישג חדש מעניק הנאה לאנשים סביבו וכך הוא מבטא את אהבתו, מבטל את הנזק שעשה על ידי הדחפים ההרסניים ומתקן אובייקטים פגועים.
האפשרות לשרוד את האסון מופיעה כתקווה.  זה מתבסס על תחושה של עולם פנימי בו משהו מהטוב תמיד ישרוד, לא משנה כמה רוע יעבור דרכו. זהו הבטחון שיש מקום לאופטימיות.

בטיפול, העיבוד של צרות העין הינו כלי רב עוצמה להבנת ההתמודדות הסכיזו-פרנואידית אצל מטופלים. הם מתקשים להיעזר בטיפול ומתעוררת בהם תגובה טיפולית שלילית, של הידרדרות במצבם.  הקנאה המובילה להרס השד הטוב, מטרתה להרוס כל טוב היכול להיות לעזר. האמונה כי יש למטפל משהו טוב עבורם, לו הם כמהים ונואשים, מעוררת תחושת חוסר אונים  וקנאה בלתי ניתנים להכלה. הפיתרון היחיד העומד להם הוא להרוס את ערכו של המטפל ושל פירושיו. חומרת ההרס עשויה לנוע בין הפחתת ערך ישירה ופוגעת לבין הסכמה למראית עין, שמאחוריה אין כל ניסיון להתייחס ולקבל את פירושי המטפל.
קנאה- חלק בלתי נפרד מן הסיטואציה האדיפלית. התווספותם של אובייקטים חדשים שאותם אפשר לאהוב, אב, אחים ואחיות, משככים את הקנאה. אם יש קבעון סכיזו-פרנואידי, צרות העין תגבר על הקנאה.
בתחילה יש פנטזיות של אם המכילה את פין האב ואב המכיל את האם. זו דמות ההורה המשולב. ישנו חשד שההורים מספקים זה את זה תמיד והוא מחזק את פנטזיית השילוב ביניהם. אם החרדות האלה חזקות מאוד, יש הפרעה ביחס להורים כשלמים. בהדרגה היחס להורים הוא יותר ריאליסטי, כדמויות שלמות.
אבל – אם צרות העין אינה מופרזת, הרי שהקנאה האדיפלית הופכת אמצעי לעיבודה. הרגשות העוינים אינם מכוונים כלפי האובייקט הראשוני אלא כלפי היריבים, אב, אחים, וכך מתפצלת הקנאה לכמה מוקדים. כשהיחסים מתפתחים, מתעוררת אהבה ההופכת מקור חדש לסיפוק. המעבר לתשוקה גניטלית מפחית מחשיבות האם כמעניקה עונג אוראלי, שנאת הבן מוסטת לעבר האב, בו הילד מקנא, כי אמא שייכת לו. זו קנאה אדיפלית. הקנאה מחליפה את צרות העין, וההורה השני הופך להיות היריב העיקרי. ההזדהות עם ההורה מן המין השני,שהוא כעת אובייקט שלם, היא הבסיס לעידון, הקנאה מגנה מפני צרות העין, קל יותר להשלים עם הקנאה מתוך ההזדהות עם ההורה מאותו המין.

הזדהות השלכתית – לפי מלאני קליין, הזדהות השלכתית היא תהליך המתרחש בפנטזיה של התינוק. הוא משליך את חרדת הכליון, את התוקפנות, את החלקים הרעים שבתוכו, על האובייקט. הוא רוצה להיפטר מהם. המחשבה של קליין היא שהכוונה הראשונית היא לא רק להיפטר, אלא גם לשמור על קשר, לשמור על הזדהות עם אותו תוכן לא מודע מושלך. קליין חשבה שאם המטפל מושפע מפעולת ההזדהות ההשלכתית של המטופל, סימן שיש בו משהו שעמו הוא לא התמודד. עליו ללכת לאנליזה. קליין לא רצתה לפטור את המטפל מאחריות. היא לא כוונה לאן שלקח ביון את התהליך.

מלאני קליין (1946) הטביעה את המושג 'הזדהות השלכתית', כתיאור של האופן בו מסלק או מגרש מתוך עצמו התינוק, את החוויות הרעות המפוצלות, או דימויי עצמי ואובייקט תוקפניים, לתוך האובייקט ועמם הוא יכול אז להזדהות. קליין מתייחסת לתהליך זה כפתולוגי, כביטוי לפנטזיה אומניפוטנטית.  נשמר חיבור לחלק המגורש באמצעות הזדהות. האדם נאבק לשמור על קשר עם תוכן זה ולשלוט בו.
המשמעות של קליין כמעט ונכחדה בפסיכואנליזה של ימינו. 

לצטט מתוך 'על כמה מנגנונים סכיזואידים',
עמוד 185 למעלה ועד תחילת העמוד הבא.

אך מאז כתיבתה של קליין,התפתחה רבות חקירתו של המושג הזדהות השלכתית. ביון (1959) הרחיב את משמעותו, כשהוא מבין אותו כחלק מתהליך קומוניקטיבי ראשוני. בתהליך משתתפים שניים, אחד משליך והשני מרגיש באופן מאד חזק את מה שהושלך, לכן זו קומוניקציה. זה תהליך הקורה ממש בתוך היחסים ולא בפנטזיה. זהו תהליך שבמידה הנכונה הוא נורמאלי והוא הבסיס להתפתחות נורמאלית. האובייקט מכיל ומעבד חלקים בלתי נסבלים המפוצלים ומועברים אליו, כשבסופו של התהליך הם מוחזרים מעובדים על ידו, בתהליך של הזדהות הפנמתית . הוא מניח כי קיימת מידה נורמאלית של הזדהות השלכתית, מידה שהוא נמנע  מלהגדיר וכאשר זו מתקשרת להזדהות הפנמתית, נוצר הבסיס עליו נשענת ההתפתחות הנורמאלית. צריך שיהיו שתי יכולות מנוגדות: גם יכולת לפתוח את העצמי ולחוות במלוא העוצמה חוויה של

מישהו אחר, וגם להישאר אני, ולא להיות מוצף במידה כזו שאי אפשר לעשות שום דבר עם ההשלכה. פתולוגיה יכולה להיווצר בשתי הקצוות- ילד שאימו היתה אטומה להשלכות שלו  או ילד שאימו קיבלה את ההשלכות, הוצפה בחרדות ולא היתה מסוגלת לטפל בזה. ע"י שימוש בחשיבה ובידיעה ובכל פונקציות האגו שלה האימא מצליחה להתארגן ולארגן את הילד. לשאת את החרדה שלו, להכיל את רגשותיו הבלתי נסבלים. מכיל ומוכל- הבלתי נסבל הופך להיות נסבל, וחוויות שקודם התאימו לסילוק בלבד, הופכות להיות אפשריות לחשיבה וחוויה.
דוגמא – מתקפות על חיבורים , עמוד 103 למטה, במחשבה שניה.
בטי ג'וזף לוקחת את התהליך עוד צעד קדימה וטוענת כי המטופל מנסה במכוון לעורר במטפל את האקטינג אאוט ואת הופעת האובייקט הרודפני, המפוצל והלא מוכל. גם סנדלר מתייחס לתופעה וקורא לה role actualization. המטרה היא לשים את המטפל בתפקיד הרודפני, ואת עצמי בעמדה המפוצלת, אני נקי, טוב, עליון, קורבן, לא 'אובייקט רע'. כמובן שכאשר הרוע הוא עוצמתי ומוכחש, לא מחובר, הוא 'מצית' במטפל להיות מיכל לרוע, בעוצמה ובהצפה וגורם למטפל לשחזר את תפקיד ההורה, לתת פירוש סדיסטי, להיות קר ומרוחק. פרויד קורא לזה חזרה כפייתית.
דוגמא מהספר מאמרים על ביון וקלין, עמוד 127 באמצע ועד עמוד 133.
מרגרט וואדל (1988) מתארת את עולם המושגים של ביון, ביחס לחוויה וההתמודדות האימהית למול תינוקה, כהתמודדות שאנו מכלילים להתמודדותו של המטפל למול המטופל. ביון טוען כי לתינוק ישנו צורך לדעת ולהבין את האמת על החוויה של עצמו ומנגד, דחייה ורתיעה מפני אמת זו. ממש כמו המטופלים שלנו. הדרך לאמת עוברת דרך השגת חזקה על החוויה, במובן שהתינוק יוכל להישאר במגע עמה, קשה ככל שתהיה, במקום רק לסלק אותה או לעקוף אותה. יכולתה של האם להחזיק את התינוק ובד בבד להחזיק את החרדה שלו, להמשיך ולחשוב – גם בעת מצוקה וחרדה, באמצעות משאביה הפנימיים, לכך קורא ביון קורא  'REVERIE' . מצבים פנימיים של בלבול בתחושות ומצוקה, יכולים להיות מובנים וניתן לחשוב עליהם, כלומר להבין את האמת על החוויה העצמית, אם הם נפגשים בדרך בסיסית, עם המציאות החיצונית. מה שנחווה יכול לקבל משמעות, כאשר הוא נפגש באפן מתאים עם תגובה מהעולם שמחוץ לעצמו. במקור תגובה כזו צריכה לבוא מן האם או מדמות מטפלת. האפשרות לתת משמעות לתחושות של עצמנו, היא לאחר שנתנה להן משמעות על ידי אחר חושב, שעשה איתנו  'REVERIE' .
חזרה נוספת על הפואנטה:
התינוק מעורר באם מצב רגשי התואם מצב שכמשליך הוא לא היה מסוגל לחוות. האובייקט מגויס למלא תפקיד בגרסה מוחצנת של המצב הפסיכולוגי הלא מודע של המשליך. כאשר נמען ההזדהות ההשלכתית מאפשר למצב שהתעורר לשהות בתוכו, בלי לנסות להיפטר מייד מרגשות אלה, הזוג המשליך-נמען יכול לחוות את אשר הושלך, באופן שאינו נגיש למשליך לבדו. הזדהות השלכתית אינה רק תהליך שבו האם כאובייקט, מעכלת את החוויה עבור התינוק המשליך ואז מחזירה אותה לידיו בצורה שניתן להשתמש בה.
אך הבנה זו הינה מוגבלת משום שמשתמע ממנה שהתינוק אינו משתנה במהלך התהליך.
ביון וקליין מסכימים בנקודה ברורה: מה קורה כאשר התהליך משתבש .
קליין אומרת 'באשר לאני, הפיצול המוגזם והסילוק של חלקים ממנו אל העולם החיצון מחלישים אותו במידה ניכרת, זאת משום שהמרכיב התוקפני של הרגשות ושל האישיות קשור קשר הדוק בנפש לעוצמה,כוח, חוזק, ידע ולתכונות נחשקות אחרות.
ביון אומר שאם התהליך משתבש, כלומר שיש השלכה מופרזת ומתמדת של התינוק עקב חוסר יכולת של האם לשאת את המצוקה הכרוכה בזה, הוא מעצים את התהליך ולבסוף עלול לרוקן כמעט לגמרי את הנפש שלו. זה ממש מצב של שגעון.
בטי ג'וזף ממשיכה את התפיסה של ביון. מטופלים מנסים לעורר מחשבות, רגשות והתנהגויות אצל המטפל. מטופל מזוכיסט ינסה לגרום למטפל לתת פירושים סדיסטים. דרגה מסוימת של Acting out  מצד המטפל היא בלתי נמנעת, בשלבים הראשונים שהוא מפתח ערנות לתחושות של המטופל.

ולסיום, אי אפשר בלי לאמר כמה מילים על העברה נגדית:
התייחסות לשני סוגים של חוויה רגשית מופיעה אצל ראקר (1953) במאמרו 'תרומה לבעיית ההעברה הנגדית'. הוא הדגיש את תפקיד ההעברה הנגדית ככלי, חדש באותה עת, בעבודה הטיפולית. הוא מבחין בין שני סוגי העברה נגדית, בהתאם לשתי צורות ההזדהות. האחת, הקונקורדנטית, בה המטפל מזהה את האגו שלו עם האגו של המטופל ובאופן דומה עם שאר חלקי האישיות של המטופל, האיד והסופר אגו. בסוג השני של ההעברה הנגדית, האגו של המטפל מזוהה עם האובייקטים הפנימיים של המטופל, והוא קורה לסוג זה העברה נגדית משלימה. הוא טוען כי הסוג ההזדהות הקונקורדנטית היא על פי רוב אמפתית ומבטאה את עמדתו המבינה ואת ההעברה הנגדית החיובית. ההזדהות המשלימה מבטאת רמה גבוהה יותר של קונפליקט, והיא תגבר כאשר המטפל יכשל בלחוש הזדהות קונקורדנטית.

איך נוצר החוץ מתוך הפנים ?
ביצירת ייצוגו של האובייקט הפנימי באות לידי שימוש רק אותן איכיויות של האובייקט החיצוני הממשי המתאימות לאובייקט המובנה מראש. ייצוגים של אובייקטים פנימיים שנוצרו בדרך זו מנוגדים לייצוגי אובייקט חיצוני שמפתחים מאוחר יותר. קודם לכן, מאפיל האובייקט המצופה על האובייקט הממשי. כיוון שאובייקטים פנימיים הם יצירותיו הראשונות של התינוק, הם פועלים כמעט לחלוטין בחסותה של חשיבה אומניפוטנטית. ההזדהות ההשלכתית היא השיטה העיקרית שבאמצעותה משתנים אובייקטים פנימיים שנוצרו באופן שתואר. ההכלה האימהית של הזדהות השלכתית היא תהליך מיתון הפרה קונספציה הינקותית. בתהליך זה, אובייקטים פנימיים 'מתנקים' בהדרגה מעיוות השלכתי ומובילים ליצירת ייצוגי אובייקט חיצוני. הייצוג הנפשי אינו מאבד לעולם באופן מלא את הקשר שלו עם שורשיו, כמו למשל האובייקט הפנימי, אך עם הכלה אימהית מספקת של ההזדהויות ההשלכתיות של התינוק, רוכשים הייצוגים הנפשיים אוטונומיה גוברת והולכת ומתנקים משורשים אלה ומן החשיבה האומניפוטנטית הנקשרת ליחסים שבין אובייקטים פנימיים. התגבשות זו של חיצוניות ייצוג האובייקט משתקפת במידה בה מסוגל הפרט לפתח יחסים עם אובייקטים ממשיים כך שיהיה בהם יותר מאשר השלכת-העברה פשוטה של עולם האובייקטים הפנימי שלו. המטופל הסכיזואידי הינו אסיר של עולם האובייקטים האומניפוטנטים שלו, המושלך על אובייקטים עכשוויים, הרבה יותר מאשר אדם בריא, שלגביו ההעברה מספקת רק רקע ליחסים עם אובייקטים ממשיים. האדם הבריא מסוגל לתפוס את איכויות האובייקטים הממשיים ולהגיב אליהן אפילו כאשר הן שונות מציפיות ההעברה שלו.
בתחילה, הפנטזיה היא פרשנותו של התינוק לחוויה. יחסי הגומלין בין המערכת המולדת של התינוק לבין התנסויותיו הממשיות, הם שקובעים אילו פנטזיות ימשכו את התינוק יותר מאחרות. קליין מדגישה בבירור את האפשרות הראשונה :'כוחו של האני –המשקף את האיזון בין שני הדחפים- נקבע, אני מאמינה, באופן מולד'. אפשר להבין את דבריה כך: המינון היחסי הטבוע מראש, של דחפי החיים והמוות, הוא הקובע העיקרי על איזה צופן יסתמך התינוק בפירוש החוויה. לחוויה המפורשת בהתאם לדחף המוות תיוחס משמעות תוקפנית ומסוכנת, בעוד החוויה המאורגנת במונחי דחף החיים תובן במונחי משמעות של טיפוח ואהבה. תפקיד ההתנסות עם האם הוא חשוב, אך משני. גם כאשר יש דומיננטיות של דחף החיים ושל אהבה, יצרים הרסניים עדין יופנו כלפי חוץ וייצרו אובייקטים רודפניים ומסוכנים, המופנמים מחדש.
לדוגמא, חסך ממשי יאשר את המוכנות של התינוק לחוות את האובייקט שלו כמסוכן. תחושת הסכנה אינה נוצרת בשל החסך, הסכנה האמיתית פשוט מאשרת את ציפייתו המוקדמת של התינוק למצוא סכנה. גם בהעדר סכנה, לא תופרך לחלוטין הצפייה לסכנה. העניין מקורו בדומיננטיות המולדת של דחף החיים על פני דחף המוות. גם ילד שיש לו יחסי אהבה עם אמו, יש לו באופן לא מודע פנטזיה מאיימת להיבלע, להיקרע ולהיהרס לגזרים.