Psychoanalytic Dialogues,2 (4); 475-507,1992

פירוש הוא תהליך מורכב ואינטר סובייקטיבי, המתפתח באופן משותף בין המטפל והמטופל. בשביל  פרויד, לפרש משמעותו לתת משמעות לחומר של המטופל. במאמר זה אני מציע מעבר מהראייה המסורתית של הפירוש, המעביר מידע מהמטפל למטופל, על המתרחש בנפשו של המטופל, אל הראייה של הפירוש כתקשורת דו כיוונית בין שני אנשים, תהליך הדדי של מתן משמעות. פירוש חדש ומעודכן של הטבע של הפירוש הפסיכואנליטי, דורש פירוק של כמה מהמושגים, המונחים והעקרונות הפסיכואנליטיים היסודיים.
המידע שבפירוש
מנקודת המבט של הפסיכואנליזה הקלאסית, הפירוש הוא הסבר המעביר מידע מן המטפל אל המטופל, אודות חיי הנפש של המטופל (לווינשטיין 1951). מתוך פרספקטיבה זו, כל דבר שהמטופל אומר הוא אסוציאציה. המטופל אינו מפרש, משום שבהגדרה הפירוש מעביר מידע מהמטפל לעבר המטופל. כאשר למטופל ישנה תובנה והוא מסביר אספקט מסוים מהתנהגותו, נראה שהוא למעשה נותן פירוש להתנהגותו, אך המטפל צריך להתייחס גם לכך כאסוציאציה נוספת, כלומר תוכן גלוי שיש לפרשו ולגלות את הסמוי שבו. לעומת זאת, המטפל, מהעמדה המסורתית (פרוידיאנית או קלייניאנית) לעולם אינו מעלה אסוציאציות, קרי, אומר באופן חופשי את שעולה בדעתו, אלא נותן פירושים ( ממש כמו שמנהל לעולם אינו מאחר, הוא מתעכב...ע.ב.). המשמעות היא שהמטפל יכול לתת פירושים נוספים, כמו הבהרות או עימותים, אולם התערבויות אלו הן כמו הכנה לפירוש ויש לשמור אותן למינימום, משניות לפירוש כהתערבות העליונה, כדרך להעביר מידע אל המטופל. (כאן ניתן להבחין בחינוך הפסיכואנליטי המסורתי של לואיס ארון, ממש ברוחם של פרויד וקליין, ממש לא ברוחם של ויניקוט או ממשיכיהם- ע.ב.). מפרספקטיבה לא סימטרית מובהקת זו, אצ'גויין (1991) טוען כי מה שמגדיר השדה הפסיכואנליטי, הוא שהמידע אותו בוחנים מגיע מצידו של המטופל וכי המטפל 'נמנע במובהק מלתת מידע...מטרת הסיטואציה האנליטית היא ליצור שדה תצפיתי בו המידע מגיע אך ורק מצידו של המטופל'.
אצ'גויין, קלי יניאני כשלעצמו, כתב לאחרונה בנושא, את מה שיהפוך קרוב לודאי לטקסט פסיכואנליטי קלאסי המאחד את הספרות העולמית ונגזר מארבע שפות (אך למצער, אינו כולל את הספרות האמריקנית האינטרפרסונלית).  הוא מביא את הקונסנזוס הבינלאומי של הפסיכואנליטיקאים וטוען  שמטרת המטפל היא לפרש, כלומר להסביר את התנהגות המטופל ואת האסוציאציות שלו. המטרה אינה להוסיף מידע. על כן, אם המטופל ישנה השפעה מסוימת על המטפל, אם לדוגמא המטופל תמיד מבלבל את המטפל, הרי שכאשר המטפל אומר לו זאת, כלומר מתקשר עמו ישירות את המידע על תגובת ההעברה הנגדית, אין פירושו לתת למטופל הסבר אלא מידע חדש שיש להסביר אותו. עמדתו של אצ'גויין היא שדבר זה מנוגד לשיטה האנליטית. באופן דומה, לומר למטופל כיצד הגעתי לפירוש מסוים, גם אם ללא חשיפה של מידע כלשהו על חייו של המטפל, לא יהיה הסבר ביחס למידע שהתקבל מן המטופל, אלא יספק למטופל מידע חדש מצידו של המטפל; כלומר, שיהיה זה לספק למטופל אספקטים מתהליך החשיבה של המטפל ובמובן זה יהיה גילוי עצמי.
מעניין במיוחד לציין את עמדתו הא-סימטרית של אצ'גויין, משום הוא מודע לטבע ההדדי והא-סימטרי של הסיטואציה האנליטית. הוא מקבל את התקפות, לדוגמא, של טענתו של ברנג'ר(1966), שהסיטואציה האנליטית היא שדה דו קוטבי. ובכל זאת, לדידו של אצ'גויין והאנליטיקאים המסורתיים,  גם אם הסיטואציה האנליטית נראית כשדה בין אישי, כלומר, הדדית ודו צדדית, וגם אם האובייקט לחקירה הוא השדה עצמו ולא המטופל עצמו, השיטה ללמוד את השדה היא אסימטרית, מוגבלת לכך שהמטפל אוסף מידע מהמטופל ולא  שני צופים-משתתפים החולקים מידע זה עם זה, כאשר כל אחד לחוד ואחר כך ביחד מפרשים את המידע שהתקבל באופן הדדי.
התנגדותי לאצ'גויין הינה שבעצם חידוד ההבחנה בין מתן פירוש לבין הבאת מידע (על ידי אסוציאציה), הוא מערפל את ההכרה בכך שכל פירוש הניתן על ידי המטפל מכיל באופן בלתי נמנע אספקטים מהסובייקטיביות של המטפל. לדעתי, גם כאשר המטפל מנסה לפרש בלי לחשוף מידע אסוציאטיבי משל עצמו, בכל זאת יעלה משהו אישי במהלך הפירוש, אם הפירוש יהיה משמעותי. רק הפירוש העקר והבנאלי ביותר, יכול להיות מעובד עד כדי כך שיהיה פיסת מידע רציונאלית, נטול מן ההומאניות והסובייקטיביות של המטפל.  הייתי רוצה לבוא כנגד הגישה המסורתית והא-סימטרית, עם הניסוי הנועז בהיסטוריה של החקירה הפסיכואנליטית, ביחס לשימוש בגישה סימטרית.
האנליזה הסימטרית/הדדית של פרנצי
בשנות העשרים המאוחרות ובשנות השלושים המוקדמות, שנדור פרנצי החל את ניסוייו באנליזה הדדית, כחלק מתכניתו הניסיונית הכללית על טכניקה, שהתמקדה על רגיעה והתמסרות. הוא נחשב למטפל האנליטי הטוב בזמנו, והקליניקה שלו כללה עבודה עם המקרים הקשים ביותר. הוא נחשב כהזדמנות האחרונה ומטופלים רבים היו מגיעים אליו אחרי שנים של אנליזה קודמת. הוא היה מחויב לעיקרון שאסור למטפל להרים ידיים ביחס למטופליו או להגדירם כבלתי ניתנים לטיפול. במקום זאת, האנליסט צריך להמשיך בטיפול כל עוד המטופל מעוניין להגיע לטיפול ובמקום להטיל את האשם בהתנגדות המטופל, על המטפל להניח שהקושי בטיפול נובע ממגבלותיו האישיות או מהטכניקה של המטפל.
אם ההתנגדות נמצאת לפחות באופן פוטנציאלי במטפל, אזי המסקנה הייתה שעליו לפתור את התנגדותו, לפני שהוא יכול לעשות אנליזה מוצלחת למטופל. אשר על כן, פרנצי היה הסנגור הגדול ביותר של מה שהוא קרא לו 'החוק הבסיסי השני של הפסיכואנליזה', שאומר שהניסיון האנליטי שעבר המטפל צריך להיות עמוק יותר מאשר של מי שאינו מטפל, תוך 'הגעה אל קרקעית' כפי שהיה אומר (1933). בשל מגבלות ההכשרה האנליטית שלו אצל פרויד ובמגבלות האנליזה העצמית, פרנצי החל לערוך ניסויים כשהוא מאפשר למטופליו לעשות לו אנליזה. היה לו ברור שמטופליו ראו דברים רבים ומשמעותיים ביחס אליו ושהתעלמות ממידע זה תהיה חזרה על טראומה מרכזית מילדותם, בה ההורים מכחישים אספקטים מטרידים שילדיהם רואים ביחס למה שמתרחש סביבם (1933). על כן הוא פעל באומץ ובמחיר של השפלה, קושי, בושה והשפלה, והחל את ניסוייו באנליזה הדדית, אותה הוא תעד ביומניו הקליניים(1932).
הפרוצדורה של פרנצי הייתה למעשה שמטופליו טיפלו בו. היו להם שיחות עוקבות, בהן החליפו אסוציאציות חופשיות ופירושים זה עם זה. לא ארחיב על כך כאן, אלא אומר שהיומן הקליני המתעד ניסויים אלה, הוא אחד מהטקסטים המרתקים אך גם מטרידים, בהיסטוריה של הפסיכואנליזה. על פי היומן הקליני, ניסוייו עם אנליזה הדדית עמדו בסכנה בשל קשיים פרקטיים. הדבר החשוב הוא שנושא החיסיון הפך בלתי אפשרי למימוש, משום שבעצם חובתו להעלות אסוציאציות חופשיות למול מטופליו, היה חייב לחשוף מידע חסוי על מטופליו. מעבר לכך, משום שחלק ממטופליו היו מטפלים אלו של אלו, באנליזה ההדדית הם היו חושפים פרטים אישיים אודות פרנצי למטופליהם, משום שהם היו גם מטפליהם. ניתן בקלות לראות כיצד כל הפרוצדורה קורסת. בקריאת היומן, הופתעתי מכך שפרנצי ייחס את קריסת הניסוי לקושי פרקטי שכזה. אני מאמין שהקריסה קרתה בשל סיבות עקרוניות ובסיסיות הרבה יותר. הדילמה הפרקטית של החיסיון היא רק סמל למה שהשתבש בניסוי. להערכתי, פרנצי היה בכוון הנכון בהציעו אנליזה הדדית, אך טעה בכך שהאנליזה ההדדית הפכה לאנליזה סימטרית. לא זו בלבד שהוא עודד את מטופליו למטפל בו כשהם מזהים משהוא לגבי כמטופל, אלא שהוא הפך באופן ממשי להיות המטופל. התפקידים היו זהים, ללא גבולות בין המטפל למטופל. בעוד הוא ייחס את קריסת הניסוי לבעיות של חיסיון, להערכתי הוא זיהה והכיר בבעיות שמקורן בסימטריה. ככל שהפסיכואנליזה נתפסת יותר ויותר כשדה הדדי, 'פסיכולוגיה של שני אנשים' (ארון,1990), או כשדה דו קוטבי, עולות שאלות ביחס לאופן בו יכולה האנליזה להיות סימטרית או הדדית. כמה מן האסוציאציות של המטפל אפשר וצריך לחשוף למטופל? מהם הגבולות הנחוצים והמתאימים ומהי חלוקת העבודה בין המטופל למטפל? אני מאמין שניתן לשמר את הרווח המרכזי מהאנליזה ההדדית של פרנצי, אלא שניתן לקיים את האנליזה בתוך מסגרת סימטרית באופן יחסי, ולהבחנה בין סימטריות להדדיות אפנה להתייחס כעת.
מאמר זה, הבוחן  את הפירוש כביטוי של הסובייקטיביות של המטפל, מבוסס על מאמר מוקדם יותר(ארון,1991) החוקר את חוויית המטופל ביחס לסובייקטיביות של המטפל. הדגשתי, בעקבות גיל(1982) והופמן(1983) שכחלק אחד מאנליזת ההעברה, היה חשוב למטפל לבחון ולחשוף את תפיסתו של המטופל ביחס לסובייקטיביות של המטפל. כתבתי שביסוס הסובייקטיביות שלו, חשובה למטפל בתוך הסיטואציה האנליטית אך גם בעייתית. כאן אטען שהדרך האופטימאלית למטפל כדי לבסס את עצמו כסובייקט הינה על ידי שימוש בפירושים, שהם במוצהר מתייחסים למטופל, אך נושאים מידה רבה של מידע סמוי אודות הסובייקטיביות של המטפל.
אני בוחר להדגיש שהחוויה של המטופל את הסובייקטיביות של המטפל, תוך יישום טכני של הדבר, המטפל מספק למטופל הזדמנות נוספת לצפות, לחוות, לחשוב, לפנטז ולשער אודות האדם שהוא המטפל. כל התערבות וכל הימנעות מהתערבות, חושפים משהו בפני המטופל על הפסיכולוגיה של המטפל, מה מעסיק אותו, מדאיג אותו, מניע אותו, סתום בעיניו, רגיש אצלו, או כל דבר אחר. היות שמטופלים מחפשים להתחבר למטפל שלהם וצריכים בחרדה רבה להיזהר מפניו, הם מונעים בעוצמה לבחון אותו ולגלות מעבר לפסאדה שלו, ללמוד על המטפלים שלהם כאנשים. אנונימיות היא לעולם אינה אופציה למטפל. אתה יכול לשבת, אך לא להתחבא (בפרפראזה על 'לברוח אך לא להתחבא' ע.ב.) מאחורי הכורסא! התפיסות והאבחנות של המטופל ביחס למטפל, הן רלוונטיות גם אם המטפל אינו מזהה את עצמו בתיאור של המטופל. כוונתי היא שהמטפל אינו בעמדה ייחודית לשפוט את הדיוק של ההתבוננות של המטופל. גישה רלטיביסטית ואינטר סובייקטיבית זו  לפסיכואנליזה קלינית, היא זו שהתייחסתי אליה כ'פרספקטיביזם התייחסותי' (ארון,1992).
בירק(1992) קרא את מאמרי הקודם כאילו הוא מציע ליצור אסטרטגיה טכנית של אנונימיות. הוא מסכם, אף שהוא מצטט אותי בחיוב, כהרחבה של המידה בה גילוי עצמי הוא בלתי נמנע. הוא ככל הנראה בלבל את עמדתי הזהירה, עם מרשם טכני לאנונימיות. כפי שאמרתי קודם, גילוי עצמי פזיז הוא בלתי נמנע, ובנוסף לכך אני מאמין בכך שפעמים רבות ביטוי ישיר של חוויית המטפל הוא יעיל. להיות ספציפי, אני מאמין שפעמים רבות כדאי לשתף את המטופל באסוציאציות , כאשר האסוציאציות של המטפל מספקות מידע שנעדר מהאסוציאציות של המטופל אך רלוונטי באופן ישיר. פעמים רבות אני מגלה שחשיפת האסוציאציות שלי מתרחשת בעת הסבר למטופל כיצד הגעתי לכדי יצירה של פירוש מסויים. מה שבעיני בעייתי במיוחד, הוא גילוי עצמי בו המטפל מצהיר על רגשותיו ביחס למטופל באופן שסוגר את המשך הדיבור, לדוגמא, לומר למטופל 'כן, אתה צודק, אמרתי את זה כי התעצבנתי' או 'לא, אני לא חש שאני חסר סבלנות כלפיך'. צורות אלה של גילוי עצמי הן מטרידות, לא משום שהן חושפות יותר מדי על המטפל, אלא משום שהן מרמזות על יותר מדי ודאות מצידו של המטפל, ומצמצמות את המידה בה גם למטפל יש תהליכים לא מודעים, ולכן הן מסכלות גילוי נוסף מצידו של המטופל (הופמן,1983, ובולס בהמשך). כמובן שאם המטפל יודע לציין ברגישות שיש יותר מאשר מה שהוא חש שאינו בתודעתו, הרי שזה יכול לשמש כהזמנה למטופל לשער אודות המטפל או לשתף במחשבות נוספות, ובמובן זה , עשוי הדבר להועיל. העניין המהותי הוא האם התערבויותיו של המטפל מזמינות או שמא מסכלות העלאת חומר נוסף, תיקונים, מחשבות ואסוציאציות מצידו של המטופל.
לאורך מאמרו, בירק (1992) מעמיד את המושג הדדיות כמנוגד לעיקרון האסימטריה וטוען, לדוגמא, שעיקרון ההדדיות מוביל את המטפל לגילוי עצמי תדיר יותר ושעיקרון האסימטריה מוביל את המטפל לגילוי עצמי נדיר. אני מאמין שהוא מערב בטעות שני עקרונות של האינטראקציה האנליטית כאילו היו אחד. מימד אחד מתייחס לסימטריה-אסימטריה והשני להדדיות-העדר הדדיות. בירק מגדיר אסימטריה כאילו היא מתייחסת למימד של המידה בה דומות או שונות החוויות  של המשתתפים, והוא מגדיר הדדיות במושגים של עד כמה שיתופית, או דו-צדדית היא איכות האינטראקציה הטיפולית. אני מאמין שהגדרה זו היא לא מדויקת ומבלבלת ושהיא הובילה לקריסה של שני המימדים הללו לכדי אחד ולכן הוא מתנגד לאסימטריה והדדיות.
אני מעדיף להגדיר סימטריה-אסימטריה כמימד המתייחס לדמיון או אי הדמיון ביחס לתפקיד והמשימה של המטפל והמטופל בתהליך האנליטי. כוונתי היא שסימטריה-אסימטריה מתייחס לחלוקת האחריות באינטראקציה.  באומרי תפקידים ופונקציות כוונתי לכלול דברים כמו אסוציאציות חופשיות, פירושים, עימותים של התנגדות, יצירת חוקים בסיסיים. אני רואה הדדיות-העדר הדדיות כמימד המתייחס למידה בה משותפים האינטראקציה והחוויה של האינטראקציה. השאלה היא, האם שני המשתתפים בהדדיות ובמשותף משפיעים זה על זה וחווים שהם משפיעים זה על זה גם יחד? הדדיות-העדר הדדיות אינה מתייחסת דווקא להתנהגויות אלא לאופן בו נתפסים היחסים. לדוגמא, העמדה של העדר הדדיות תופסת את ההעברה כמשפיעה על ההעברה הנגדית, בעוד העמדה ההדדית תופסת את ההעברה וההעברה הנגדית כנוצרים במשותף ומגדירים במשותף זה את זה. על כן, לדעתי, למטפל עשויה להיות עמדה המדגישה הדדיות, מכירה בהשפעה המשותפת שיש למטפל ולמטופל זה על זה, אך בה בעת הוא יכול להיות בעמדה טכנית המדגישה סימטריה או לחילופין א-סימטריה. באופן דומה, מטפל יכול לעבוד מעמדה שרואה את האינטראקציה באופן יותר חד-כווני, ומבינה אותה כ'פסיכולוגיה של אדם אחד' לדוגמא, ולהאמין שרוב הזמן ההעברה עולה באופן עצמאי בשל תרומתו של המטפל. מטפל זה יכול לבחור ליצור סיטואציה אנליטית שהיא סימטרית או א-סימטרית. לדוגמא, מטפל כזה יכול להיות יותר או פחות פעיל, יותר או פחות תחת גילוי עצמי.
כעת ברור יותר מה התכוונתי כאשר טענתי (ארון,1991) שהסיטואציה האנליטית היא הדדית אך אסימטרית. אני תופס את היחסים האנליטיים כהדדיים לחלוטין, ועל הציר של הדדיות- העדר הדדיות אני ממקם את עצמי ואת בירק, בקצה הקיצוני של המימד ההדדי. (אני מאמין כי זו הייתה כוונתו של בירק כאשר הוא כלל את העמדה של שנינו כבינאישית במובן הרחב). אנו שונים, עם זאת, בעמדתנו ביחס למימד הסימטריה-אסימטריה. כאן נראה לי שבירק קרוב יותר לקוטב הסימטרי, בעוד אני רואה את עצמי כנוטה יותר לקוטב האסימטרי, אף שלא בקצה הרחוק. היות שבקונספטואליזציה שלי אלו הם מימדים ולא קטגוריות, אין איש חייב לבחור צד.
הקונספטואליזציה של הדדיות ואסימטריה כנמצאות על גבי שני מימדים שונים, הינה בעלת נוחות חקירתית על מנת להבין את מידת הדמיון והשוני בין תיאוריות וקלינאים שונים, ומשמשת להבהיר את המשמעות של עבודותיי הקודמות, כמו גם את אלה של בירק. במקום להסיק, כפי שעושה בירק, שאני מציג את הסימטריה כמנוגדת להדדיות, הסכימטיזציה שלי מבהירה שאני מציע הדדיות קיצונית לצד מידה מתונה של אסימטריה. למרות הבנתו המוטעית של בירק, כאילו עמדתי מציעה אסטרטגיה טכנית של אנונימיות, מסקנותיו ביחס לאסטרטגיה טכנית דומות במידה רבה לאלה שהצעתי קודם לכן, כלומר, שכל זיווג בין מטפל למטופל צריך ליצור דרך ייחודית לנהל את המתח הדינאמי שבין השתתפותו של המטפל לבין היותו לא חודרני (ארון,1991).
אני ממקם את עצמי כנוטה לקוטב האסימטרי במימד הסימטריה-אסימטריה, בכך שאני מאמין שמטפלים צריכים להיות זהירים ביחס לגילויים עצמיים, משום שהם תמיד מסובכים ובעיתיים; עם זאת, כל דבר שהמטפל אומר או שאינו אומר, הוא מסובך ובעייתי. הדבר הקריטי אינו אם המטפל בוחר לחשוף משהו ברגע מסוים למטופל, אלא מיומנותו להשתמש בכך בשירות התהליך האנליטי. האם המטפל, או יותר מדויק, האם הדיאדה המסוימת של מטפל מטופל, מסוגלת להשתמש בגילוי העצמי של המטפל לשם הבהרה ומתן פירוש של מאפייני האינטראקציה שלהם? במילים אחרות, האם התערבות זו מובילה לאנליזה נוספת של ההעברה- העברה נגדית? דיון על כמה מההתפתחויות הטכניות העולות מתוך המסורת הויניקוטיאנית.

ויניקוט על פירוש
תרומתו של ויניקוט לתיאוריה של פירוש והתהליך האנליטי, ובמיוחד הדרך בה רעיונותיו זכו להתפתח בקרב הקבוצה הבריטית העצמאית, מספקים אלטרנטיבה למודל האסימטרי המסורתי, במיוחד כפי שהוא מוצג על ידי אצ'גויין.
ויניקוט היה מאוד ביקורתי, כמו גם מלא הערכה וכבוד, לשתי השיטות הפסיכואנליטיות השולטות, הפרוידיאנית והקלייניאנית, ומרבית הכתיבה שלו עשויה להפרש כביקורתית ביחס אליהן (פיליפס,1988). ויניקוט פתח נקודת השקפה שהסיטה את הדגש של התהליך הפסיכואנליטי מידע ותובנה, אל הכרה וקבלה אינטרסובייקטיבים של ספונטאניות ומשחק, כלומר של העצמי האמיתי. באופן הדרגתי ומעודן הפך את השיטה הפסיכואנליטית מאחת ששמה דגש על הפנמת ההיגיון, הרציונאליות והתובנה של המטפל על ידי המטופל, לכזו הנשענת על 'השימוש באובייקט' שעושה המטופל במטפל, על מנת לתת ביטוי לעצמי האמיתי שלו.
היות שויניקוט לא הכריז בריש גלי על משמעויות התרומה שלו לטכניקה הפסיכואנליטית, יש להגדיר את האמצעים הטכניים מתוך הכתיבה שלו. בהסתמך על האלבורציות היצירתיות ומלאות הדמיון של כריסטופר בולאס (1987,1989) ולחקירה הביוגרפית של כתביו על ידי אדם פיליפס (1988) אתאר שלוש מטפורות ויניקוטיאניות השופכות אור עמדתו של ויניקוט ביחס לפירוש.
ויניקוט (1944) תיאר כיצד השתמש במרית לאבחון ילדים. הוא צפה באם ותינוק ליד מכתבתו, שם השאיר כפית מבריקה. הוא ראה כיצד התינוק היסס לפני ששלח יד את הכפית, והבחין כיצד התינוק בודק את אימו ולאחר מכן את מבטו של ויניקוט לפני שהוא מרים את הכפית. בהדרגה הוא לקח אותה, שיחק עמה, נשך אותה, מצץ אותה וזרק אותה לרצפה, שם שיחק עמה. כאן ויניקוט מספק לנו מטפורה אחת על פירוש. על המטפל להביא למטופל פירוש ולבחון כיצד הוא מקבל את פרט המידע הזה. הפירוש, בדומה לכפית המבריקה, מרגש את החמדנות של המטופל, והמטופל רוצה עוד ועוד מהמטפל. בעקבות מטפורה זו, אנו מצפים מהמטופל להסס, לקחת את הזמן והחליט אם הוא יכול לקבל בבטחה את הפירוש. התנגדות אינה סירוב לקבל מידע חדש, אלא 'פרק זמן של היסוס', הכרה איטית. לנסות ולכפות על מטופל פירוש, יהיה כמו לדחוף את הכפית לתוך פיו של הילד. בעזרת המטפורה של הכפית, ויניקוט מסיט את הדגש מהמטפל, היוצר באופן פעיל וזהיר ומספק את הפירוש, אל המטופל כמשתתף פעיל הלוקח את מה שהמטפל מציע, מעצב ויוצר אותו מחדש, בהתאמה לצרכים שלו.
המטפורה השנייה המתארת את עמדתו של ויניקוט (1951) ביחס לפירוש, היא זו של אובייקט המעבר. ההורה יכול להציב מגוון של פריטים בעריסתו של התינוק ולקוות שיבחר פריט כזה או אחר כאובייקט מעבר, אך ההורה אינו יכול לבחור מה יהיה האובייקט המסוים שהתינוק יבחר. הוא שכך נכון גם לגבי פירוש. המטפל מציע פירושים רבים, אך אינו יכול לבחור מה מהם יתפוס או יבחר המטופל. יותר מזה, הפירוש עשוי להתברר כיעיל לא משום שהוא מספק מידע, אלא משום מייצג קשר עם המטפל. הוא יכול לקחת את הפירוש ולמצוץ אותו בהיעדרו של המטפל. המטופל יכול לשחק עם הפירוש, להיאחז בו , לבלוע אותו, לאהוב אותו ולשנות אותו, להתקיף אותו לבטל אותו, לשנות אותו ולזרוק אותו בחזרה לעבר המטפל.
באמצעות המטפורה השלישית, אנו יכולים לראות את מלוא ההתפתחות של עמדתו של ויניקוט כלפי הפירוש. המודל של משחק השרבוט,  טכניקה טיפולית שויניקוט פתח לשימוש עם ילדים גדולים יותר, רלוונטי כמודל לסוג כללי של אינטראקציה עם מטופלים, שויניקוט עשוי היה לסנגר עליה. במשחק השירבוט, ויניקוט (1971) משחק עם מטופליו בחופשיות ובספונטאניות. הוא היה מצייר קו על פיסת נייר, והילד היה הופך את הקו לדבר מה אחר. אז הילד היה מצייר קו, וויניקוט היה משלים אותו. של מי השרבוט הזה? של הילד? של ויניקוט? ממש כמו אובייקט המעבר, הוא לא נמצא בפנים או בחוץ, אינו שייך לויניקוט או למטופל. כמו פירוש, טוען ויניקוט, הוא אינו מגיע מעם המטופל או מעמו של ויניקוט, אלא עולה מהמרחב המעברי שביניהם.
כאשר ויניקוט משרבט את הקו, הוא עושה זאת באופן ספונטאני. יש לו בראש המטופל. עם זאת, הוא אינו מתכנן את הקו באופן מכוון. ההיפך הוא הנכון, השרבוטים מבטאים את הספונטאניות שלו והם השתקפות של העצמי האמיתי שלו, של פעולותיו הספונטאניות. הוא לא בהכרח יודע מה ייצא כאשר הוא מתחיל לצייר. אילו ידע, זה היה נראה מאולץ וכוזב. באופן דומה, באחרית חייו, טען ויניקוט שיש לחשוב על התהליך האנליטי כביטוי של משחק בין המטפל למטופל. גרולניק (1990) מתאר את התהליך האנליטי כסוג של שרבוט עם מבוגרים וכותב:
שירבוט, משחק דו צדדי והדדי, הוא מימד נוסף של דו שיח, מעבר לטכניקה הסטנדרטית של אסוציאציות חופשיות... הטבע המהפכני של טכניקת השרבוט, הוא בכך שהיא כולל שיתוף של דימויים תגובתיים, במטרה להגביר את היכולות הבניה האסוציאטיבית והסימבולית.
ויניקוט שינה באופן יסודי את ההבנה שלנו ביחס למשמעות ותפקיד הפירוש. במקום בו מטפל היו ממוקדים בלהבין, ויניקוט התעקש שהמטפל צריך לשאת אי ידיעה. הוא ראה את הצורך לפרש ולהבין, כמבוסס במקרים רבים על החרדה של המטפל והצורך שלו לעשות משהו בשביל המטופל. ויניקוט הסיט את המוקד שלנו מראיית המטפל כפעיל ובשליטה באמצעות הפירוש, לעמדה על פיה הדגש הוא על המטופל כפעיל בתהליך הקבלה לתוכו של מה שהוא מצא יעיל, תוך עיצוב הפירוש שיתאים לצרכים שלו. הוא מעודד את המטפל לשאת אי ידיעה, במובן שאין לו ידע אובייקטיבי וחיצוני, ובמקום זאת הוא מעודד את המטפל להציע תגובות ספונטאניות ואותנטיות, תוך שהפירוש מטרתו להראות למטופל שהוא מלא חיים ולא מושלם. הקונספטואליזציה של ויניקוט ביחס לתופעת המעבר הורסת את ההבחנה החדה בין פירוש לאסוציאציות חופשיות או ביחס לאופן יצירת המידע, דבר שהוא מרכזי בטכניקה הקלאסית, במובן זה, הטכניקה של ויניקוט נעה יותר ויותר לעבר כוון הסימטריה.
פירוש וביטוי עצמי: הקבוצה הבריטית העצמאית
מטפלים מהקבוצה הבריטית העצמאית, שהלכו בעקבותיהם של ויניקוט ובאלינט (1968) המשיגו מחדש את הפירוש כאירוע שהוא התייחסותי בבסיסו. קלאובר (1981) ציין כי המטפל צריך להיות גם אותנטי וגם ספונטאני, לא רק למען עצמו, אלא על מנת שהמטופל יוכל 'להשתמש' בו. לטובת טענת הספונטאניות, קלאובר תקף ישירות את המחשבה שהפירוש צריך לעבור תמיד דרך המסננת של חשיבתו של המטפל. נימוקו היה שהמטופל יודע על המטפל הרבה יותר מאשר נדמה היה והוא הבין את הטבע של הפעולה הטיפולית כדבר הנובע מ'השתתפות הדדית בהבנה האנליטית', שבה פירוש מוביל לקשר רגשי עמוק בין שני המשתתפים, וזהו תהליך מרפא.
לומאס (1987) מציין את מגבלות הפירוש, כאשר ניטלת ממנו התגובתיות הרגשית של המטפל. הוא מעודד מטפלים לנסות 'לגלות את רגשותיהם האמיתיים ככל שניתן', כשהרציונל הוא שתוך חשיפה של תגובות העברה נגדית, המטפל מעצים את תובנתו של המטופל ביחס לאופן בו הוא משפיע ללא יודעין על הסובבים אותו. לומאס מתייחס בביקורת לגישת הלוח החלק, לאנונימיות והינזרות, משום שהם מסתירים את המציאות הבינאישית ויוצרים מיסטיפיקציה, ובמקום זאת הוא ממליץ לחשוף את עצמנו בפתיחות ובכנות כך שהמטופל יהיה בעמדה טובה יותר להבין היכן השלכותיו מנוגדים למציאות.
סימינגטון (1983) הדגיש כי לא זו בלבד שפירושים צריכים להיות אותנטיים וספונטאניים, אלא שהם גם מסמנים שינוי ביחסים בין המטפל למטופל. במקום לחשוב על הפירוש כמחולל שינוי במטופל, מדויק יותר לראות את הפירוש כביטוי של שינוי שכבר קרה. אם נחשוב על פירוש יותר מאשר כמידע שעובר אלא כנשא של היחסים, אזי צריך שינוי ביחסים על מנת שהמטפל  יוכל לפרש באופן שלא יכול היה לפרש קודם לכן.
הפעולה הפנימית של חופש אצל המטפל, גורמת לשינוי טיפולי אצל המטופל ולתובנה חדשה, למידה והתפתחות אצל המטפל. הפירוש הוא חיוני בכך שהוא נותן ביטוי לשינוי שכבר התרחש והופך אותו זמין לתודעה. הנקודה היא שהסוכן המהותי של השינוי הוא הפעולה הפנימית של המטפל ושפעולה פנימית זו נתפסת על ידי המטופל וגורמת לשינוי (סימינגטון, 1983).
שימושים אקספרסיביים של העברה נגדית
ההרחבה הבהירה והיצירתית ביותר של המסורת הויניקוטיאנית, היא של בולאס (1987,1989) הטוען כי המטפל צריך לבסס את עצמו כסובייקט בשדה האנליטי. על מנת להשיג זאת, הוא טוען בזהירות כי ישנם רגעים בסיטואציה הקלינית בהם יש לחשוף את ההעברה הנגדית, ובזה הוא מתכוון לחשיפה של תכנים חשיבתיים, תהליכים נפשיים, מציאות רגשית או מצב נפשי שתואם את אופיו של המטפל, כלומר באופן אותנטי. בולאס טוען שהואיל ומטופלים משתמשים בהזדהות השלכתית, הם ממקמים במטפל שלהם אספקטים דיסוציאטיבים של עצמם. מטפלים הופכים להיות 'תווך לתהליכים פסיכוסומאטיים של הפסיכו-סומא של המטופל' (1989). על כן, רוב המידע שיש לעבד אותו אנליטית, נמצא בתוך המטפל ולא בתוך המטופל, והעבודה האנליטית צריכה להתרחש בעיקר במטפל. בולאס ממליץ על שיטה שהוא קורא לה 'הדיאלקטיקה של ההבדלים', בה המטפל חושף יותר ויותר מעצמו מאשר המסורת מרשה. הוא מעודד את המטפל לתאר למטופל כיצד הגיע לפירוש המסוים, ולא רק לתת פירוש בפורמט הסופי של התהליך המשני. כשהוא מגן על תהליכים אלה, בולס קורא לזהירות ומקפיד להבהיר שהם דורשים משמעת. עם זאת, כמו ויניקוט לפניו, בולאס ממעיט במשמעות הצעותיו כנקודת מפנה בשיטה של הפסיכואנליזה הקלאסית. המלצותיו מייצגות שינוי מהפכני בטכניקה משום שבחשיפת התהליך הפנימי, בולאס חולק עם המטופל את האסוציאציות שלו ובכך הוא יוצר יותר ויותר סימטריה בין המטפל למטופל. הוא כבר לא הנציג של ההיגיון והמציאות כמו במודל הקלאסי, אלא חושף את המציאות הפנימית שלו. משמעות ההמלצות של בולאס היא שהמטפל תורם למעשה מידע ולא רק הסברים ביחס למידע. המטפל לוקח על עצמו פונקציה שבעבר הייתה נחלתו הבלעדית של המטופל.
הפרוצדורה של בולאס קוראת למטפל להעלות אסוציאציות חופשיות עם המטופל. הוא מתייחס לאסוציאציות אלו כהרהורים אותם ניתן לחלוק בחופשיות עם מטופל, כך שהמטפל והמטופל משרבטים להם ביחד. כדוגמא, המטופל יכול לחלוק עם המטופל את האסוציאציות שלו ביחס לחלום של המטופל, כדרך על האסוציאציות של המטופל. באופן מעניין, מטפלים שכותבים מתוך המסורת בינאישית הקיצונית, עם דגש על יותר ויותר סימטריה כמו גם הדדיות, מוכנים לשתף מטופל לא רק באסוציאציות לחלומות שלו, אלא להביא גם את החלומות של עצמם למטופלים (טאובר,1954). כאן ניתן לראות את היישומים הטכניים המנוגדים, של עמדות שונות לאורך הציר שבין סימטריה לאסימטריה.
בולאס מעודד את המטפל להתלבט בתוך עצמו. הוא יכול לחלוק על פירוש אחר שנתן קודם לכן. בעשותו כך, הוא לא רק מביא לתוך הסיטואציה האנליטית את המציאות הפנימית שלו, אלא באופן ספציפי מציג אספקטים מתונים של הקונפליקטים הנפשיים שלו. בולאס מדגיש את הרגעים הללו בהם המטופל חולק עליו, כדבר הסולל את הדרך בשבילו לחלוק על המטופל ובכך לעמת אותו עם פרספקטיבות נוספות. נראה לי שעל ידי ביסוס המחלוקות הדיאלקטיות הללו, בולאס מקל על המטופלים להכיר בקונפליקטים הנפשיים שלהם, שכן הוא אינו דוחק אותם לעמדה בה הם היחידים בחדר החווים קונפליקט. על ידי שיתוף המטופלים באסוציאציות שלו, הוא מביא את עצמו בסופו של דבר לשתף אותם בחלק מן הקונפליקטים שלו. במעבר משיטה בה המטופל מביא את כל המידע אותו חוקרים, לכזו בה המידע מגיע לאנליזה על ידי שני המשתתפים, בולאס שינה את המערך הקלאסי, בו רק המטופל היה זה שמביא את המציאות הנפשית בעוד המטפל ייצג את המציאות החיצונית, ההגיון, התהליך המשני והרציונאליות. בהצגת המטפל כסובייקט בשדה האנליטי, עם האסוציאציות שלו, המציאות הנפשית והקונפליקטים, בולאס הפך את הסיטואציה האנליטית לא רק להדדית יותר, אל גם יותר סימטרית, בכך שהחלוקה לתפקידים שנשמרה באופן חד כל כך במודל הקלאסי, כבר הרבה פחות מוחלטת. בעוד תרומתו של בולאס היא בבירור במסורת הויניקוטיאנית, הוא ברור הרבה יותר ביחס להמלצותיו לטכניקה הפסיכואנליטית הקלינית ביחס לויניקוט, ועל כן, למרות שהוא מציג את עצמו כחלק מהזרם המרכזי בפסיכואנליזה, הטבע המהפכני של תרומותיו ברור הרבה יותר.
הדדיות עם אסימטריות
לאחר שהגן על תהליכים שמדגישים שימושים אקספרסיביים של העברה נגדית והדיאלקטיקה של השוני והפערים, בולאס (1987,1989) שואל כיצד נוכל לחלוק את האסוציאציות שלנו עם המטופלים, מבלי שהדבר יהפוך לחדירה לתוך מה שצריך להיות המרחב של המטופל. כיצד נוכל למנוע מתהליך זה ליצור ' השתלטות שקטה על חיי הנפש של המטופל על ידי המטפל'?(1989). בולאס דוחה דיון שלם על העניין הטכני הזה, אך עונה בקצרה:
כאשר המטפל מדווח על המחשבות והאסוציאציות שלו, הדבר חייב להיות רגעי ולבוא נוכח מהלך דבריו של המטופל, והשקט שיוצר את המסך האנליטי. זרם מתמשך של מחשבות או הבנות של המטפל, לא יהיה נכון...כך שלמרות שיהיו מצבים בהם המטפל יעלה אסוציאציות, חשוב שהמטפל יעצור על מנת ליצור גבול סביב האסוציאציה.
במאמרי הקודם (1991) טענתי באופן דומה כי המטפל   'רשאי לוותר על האנונימיות המסורתית רק כדי להימנע מלכפות את הסובייקטיביות שלו על המטופל ובכך למנוע ממנו הזדמנות לחפש, לגלות ולמצוא את המטפל כסובייקט נפרד, בדרך שלו ובקצב שלו...התמקדות בלעדית על נוכחות המטפל, לא מאפשרת למטופל לשים את המטפל באופן זמני ברקע ולהתמסר לחוויה של להיות לבד בנוכחותו של המטפל'.
כאשר הופמן (1991) דן במאמר שלי, גם הוא הדגיש את 'חשיבות הסידור האסימטרי, שמטרתו להבטיח שחוויית המטופל תישאר במרכז תשומת הלב'. אז טענתי ואני ממשיך להאמין, שהיחסים האנליטיים צריכים להיות הדדיים, אך בה בעת אסימטריים ( ראו את ברנג'ר וברנג'ר 1966, וכטל 1986, הופמן 1991, לטענות דומות). מידה מסוימת של אסימטריה היא תנאי הכרחי אך לא מספיק בשביל אנליזה. מאזן המתח האופטימאלי בין השתתפות לבין אי חודרנות, בין סימטריה לאסימטריה, לא יכול להיווצר מראש על ידי מערך סטנדרטי של חוקים או על ידי 'מודל טכני', והוא חייב לעלות ולהופיע מתוך העבודה האנליטית שבין מטופל מסוים ומטפל מסויים, ועשוי להשתנות מרגע לרגע בתוך כל אנליזה.
פרספקטיבה התייחסותי על הביטוי העצמי של המטפל
תיאורטיקנים התייחסותי ים המשיגו מחדש את הטבע של השינוי האנליטי ובמיוחד את האינטראקציה בין תובנה, שינוי מבני והיחסים האנליטיים, והדגישו את הדרך בה פירושים הינם כשלעצמם 'אירועים התייחסותי ים מורכבים' (מיצ'ל ,1988). ויניקוט לא ראה בפירוש סיפוק של הבנה חדשה, כמו הכרה וקבלה של המטפל את העצמי של המטופל, באמצעות שותפות ספונטאנית, משחקים ואותנטית עם המטופל. חקרנו כמה מהתרומות שבאו מהקבוצה הבריטית העצמאית לאורך שורות אלה. באופן דומה, קוהוט (1984) העביר את המוקד של המאמץ הפירושי, מהסבר להבנה וטען שחוויה חדשה עם המטפל כזולתעצמי, חשובה ממש כמו ההסבר. גם לוולד (1960) שכתב במסורת הפרוידיאנית, קידם את התפיסה שהפירוש מעביר את האהבה והכבוד של המטפל כלפי האינדיבידואליות של המטופל וההתפתחות האינדיבידואלית שלו. המטפל מתפקד כמו  ההורה בהתפתחות, בהיותו אובייקט אמיתי, קשור רגשית ועכשווי, ויכול להציע למטופל הזדמנות ליצור אינטגרציה אישית חדשה וטובה יותר.
המסורת הבינאישית מספקת פרספקטיבה שונה טבע הפירוש, בהדגישה את הפירוש כהשתתפות בינאישית של המטפל. הגישה הבינאישית רואה את המטפל כצופה-משתתף (סאליבן,1953) או 'משתתף-נלווה' (וולשטיין,1981) הפועל בתוך שדה בינאישי, ו'החקירה המפורטת' (סאליבן,1954) הינה 'חקירה מתוך שיתוף פעולה' (1980, Chrzanowski) בה המטפל הוא חופשי לספק מידע, בדומה למטופל. היות שהמטפל חופשי לספק מידע ולא רק לפרש, מטפלים בינאישיים טוענים שהמטפל יכול בעת המתאימה לשתף את המטופל באסוציאציות או החוויות שלו, גם לפני שהוא יודע מה המשמעות או הפירוש שלהם (ארנברג,1984). פרוצדורה זו מוצעת מתוך תקווה שהדיון עם המטופל בחוויות שלו, ייצור משמעות בעלת ערך.
מתוך פרספקטיבה בינאישית עכשווית (לוינסון,1972) אינטראקציות של העברה- העברה נגדית, נבנות ביחד ולא ניתן רק לדבר עליהן אלא תמיד תתרחשנה תוך כדי הדיבור. על המטפל להכיר בהשתתפותו במימוש ההתנהגותי ולעבוד את דרכו החוצה, או על ידי חקירה נוספת או על ידי פירוש. גם כאשר הוא מפרש במדויק התנהגות של העברה-העברה נגדית, ותוך כדי עבודה אל מחוצה לאינטראקציה, המטפל עשוי להיות משתתף או מממש אינטראקציה אחרת. על כן, מה שעשוי להיות פירוש (עיבוד הדרך שלו החוצה) של ביטוי מימוש התנהגותי של העברה-העברה נגדית, עשוי להיות השתתפות (כלומר משיכה פנימה) של מימוש התנהגותי אחר (גיל,1983). דיבור משמש תמיד יותר מטרות מאשר תקשורת פשוטה.  דיבור משמש תמיד גם כצורה של פעולה. כאשר אנחנו מדברים, אנו פועלים על האדם אתו אנחנו מדברים. משמעות עמדה זו היא שאין לראות בפירוש רק כאמצעי לתקשר מידע או ידע למטופל, אלא שהפירוש הוא כשלעצמו פעולה בינאישית. פירוש הוא צורה אחת, אולי הצורה בה המטפל משתתף באינטראקציה עם המטופלים שלו.
התייחסתי לכך שהמטפל נתפס, או נמשך פנימה ליחסים עם המטופל, כלומר פועל מתוך 'תגובתיות לתפקיד' (סאנדלר,1976) בתגובה למטופל. גיל (1983) ולפניו לוינסון (1972) תיארו זאת במונחים של השתתפות ומציאת הדרך החוצה מן ההשתתפות, באמצעות הבנה. בירק (1992) מזהה נכון את גיל, כמי שתופס את מהות העמדה הסימטרית בתיאור הזה של התהליך האנליטי, ומבהיר שזו הצעה מאוד מעוררת מחלוקת. בירק מציין שגיל, הופמן ואנוכי, בתמכנו בעמדה האסימטרית, מציגים את ההשתתפות המטפל כאילו היא צריכה להיות לא מכוונת ולא רצונית, כלומר שהמטפל נמשך לתוך ההשתתפות לא בכוונה ואז מנסה במכוון למצוא את דרכו החוצה מהאינטראקציה, על ידי הבנה. לעומת זאת, טוען בירק, כי מטפל הפועל מעמדה של הדדיות (לפי המושגים שלי הכוונה מעמדה של סימטריות) יאפשר לחשוב על המטפל כמי שפועל במכוון לתוך האינטראקציה, וכמובן גם כמי שעושה את דרכו במכוון החוצה.
אינני מאמין שעמדתם של גיל והופמן, או עמדתי, שוללים את הביטוי הספונטאני או ההשתתפות של המטפל עם המטופל. יתר על כן (ומשום כך אני מעדיף לחשוב במימדים ולא בקטגוריות), אני מאמין שכל אחד מאיתנו מדגיש את הצורך באסימטריה יחסית וכדי ליצור איזון אני מדגישים את הסכנה הטמונה ביותר מדי ביטוי עצמי מצד המטפל. כדי שהמטפל יוביל במכוון את דרכו לתוך האינטראקציה עם המטופל, כפי שבירק מציע, פירוש הדבר שהוא יתערב באופי האינטראקציה שהמטופל מנסה ליצור. האינטראקציה היחידה הלגיטימית שהמטפל ינסה להכניס עצמו לתוכה, היא זו של הניסיון להבין את משמעות האינטראקציה. כמובן, לא באופן מכוון המטופל ימשך לתוך אינטראקציות או התנהגויות אחרות ובנוסף לכך שהוא 'ימשך פנימה', המטפל, מתוך דפוס היחסים הבינאישי שלו, ינסה באופן לא מכוון להוביל את המטופל לתוך דפוסים מסוימים של התנהגות. צריך להיות ברור שצריך להגדיר גם את המטפל וגם את המטופל, ככאלו שמושכים ודוחפים זה את זה, אם מדובר בקונספטואליזציה הדדית או אינטר סובייקטיבית. מטרת המטפל, עם זאת, היא להבין דפוסים אלה עם המטופל ובעוד שהוא מכיר שההשתתפות וההתנהגות הינן בלתי נמנעות והוא אפילו יברך על ההתפתחות הזו כצעד הבא הבלתי נמנע בהתפתחות הטיפול, הוא לא אמור להשתתף, כלומר לקחת תפקיד מסויים, בכוונה או שלא בכוונה. השתתפות צריכה לקרות באופן לא מכוון, ככל שניתן, כמו התגובה למטופל, ולא כפרובוקציה מכוונת או השפעה בינאישית סוגסטיבית. לראות את השתתפות המטפל כבלתי נמנעת, היא תיאור הפעולה האנליטית ולא הנחייה לפעולה (גרינברג,1981). המושג של סאנדלר 'תגובתיות לתפקיד', תופס ומכיל את העמדה הזו היטב, בהדגישו את ההשתתפות של המטפל בתגובה לדרישות ההתייחסויות של המטופל, ולא כחלק מאסטרטגיה טיפולית, דבר שמבחין אותה ממשחק תפקידים, הנקשר לחוויה הרגשית המתקנת של אלכסנדר (אלכסנדר ופרנץ', 1946).
טיעון נוסף, התומך באסימטריה תוך שהוא מכיר במימדים הסובייקטיביים של הפירוש, מוצע על ידי סמית' (1990) המציע שכל האינטרפרטציות המוטטיביות מופיעות קודם כמימוש התנהגותי בהעברה הנגדית ושהמטפל נעשה מודע לאופי של ההעברה באמצעות מימוש התנהגותי זה. במילים אחרות, באופן שגרתי, איננו יודעים מהו הפירוש הנכון עד אחרי שאנחנו נותנים אותו. רק על ידי מתן הפירוש, שזו דרכנו האנליטית להשתתפות, נוכל לזהות את אופי האינטראקציה בה אנו מעורבים עם המטופל. סמית', בניגוד לתיאורטיקנים הבינאישיים הקיצוניים, אמנם מכיר בכך ש'ניטראליות ממשית היא פיקציה', אינו מסיק מכך שיש לוותר על הדדיות. במקום זאת, הוא טוען שבאופן פרדוקסאלי 'ככל שפחות אפשר להיות ניטראלי למעשה, כך צריך יותר לשאוף לכך'. עמדתו של סמית', לפי תפיסתי, היא כזו המכירה בהדדיות, אך תומכת באסימטריה מחמירה, בניגוד, מצד אחד, לפרנצי(1932), ארנברג(1984) ובירק(1992) המצדדים בהדדיות וכן במידה גבוהה של סימטריה, ומצד שני בניגוד לבולאס (1987,1989) הופמן ואנוכי, התומכים בהדדיות ובמידה מתונה של אסימטריה. באופן מעניין, אני חולק על בירק, הרואה בבולאס כמי שתומך בעיקרון ההדדיות ולא בעקרון האסימטריה. כאשר אני קורא את בולאס, במיוחד כפי שזה עתה ציטטתי, הוא מגן גם על עקרון ההדדיות וגם על אסימטריה יחסית.
כדי לסגור את ההשוואה הזו של פרספקטיבות התייחסויות ביחס לאופי הפירוש, ברצוני להדגיש את התרומה של ברנג'ר וברנג'ר (1966) הכותבים מתוך מטא-פסיכולוגיה קלייניאנית. הם מציינים כי גם המטפל וגם המטופל נוטים לחזור על דפוסי יחסים בעיתיים מן העבר בחייהם הבינאישיים בהווה. על כן הם טוענים כי הפירושים של המטפל מטרתם לעצב את יחסי המטפל עם המטופל וכן את יחסי המטופל עם המטפל. אם לומר זאת בפשטות, הפירוש, בכך שהוא מפחית את הפתולוגיה של השדה הבינאישי, משמש כגורם מרפא בשביל המטפל באותה מידה שהוא משמש כגורם מרפא למטופל. עם זאת, הם תופסים את עבודתם הקלינית כמדגישה את הסימטריה בין המטופל והמטפל. אצ'גויין (1991) תמה, באופן לגיטימי, באיזה מובן עמדתם של ברנג'ר וברנג'ר היא אכן אסימטרית.

תיאורי מקרים
התיאורים הבאים הנן נקודת מוצא לדיון  בפירוש, המאיר את התהליכים המורכבים והרב ממדיים בפרקטיקה הקלינית, תוך שימוש במימדים של הדדיות – העדר הדדיות וסימטריה – אסימטריה, כמסגרת מארגנת. לאחר הדיון במקרים, אני מסכם במחשבות שלי המחברות מגוון פרספקטיבות התייחסויות על הפירוש כביטוי של הסובייקטיביות של המטפל.
מתוך הופמן
הופמן (1992) טוען כי מודרכים עשויים לדווח כי הם נאבקים בעבודתם עם מטופלים, משום שהיו רוצים לומר למטופלים X אבל הם חוששים מ-Y. ברגעים אלה, הוא אומר שהוא ממליץ למודרכיו לומר זאת למטופל, כלומר 'אני רוצה לומר לך X אבל אני חושש מ-Y'. הוא נותן מספר דוגמאות כאלה. באחת , הוא מעודד מודרך לומר משהו כזה. 'אני נמשך לראות את נקודת הראות שלך או לצדד בעמדה שלך בקונפליקט שאתה מתאר עם החבר. עם זאת עלי להודות שאני חש סימפטיה גם לאותו חבר משום שדברים דומים קרו בינינו ואני חשתי שהייתי באותה עמדה'. בדוגמא דומה, הופמן מציע התערבות באופן הבא :' אני נוטה לחזק אותך כפי שאתה מבקש משום שנראה שזה מה שאתה צריך, עם זאת אני דואג שאם אעשה כך אני רק משמר את התלות שלך, כאשר למעשה אין בכך צורך'. מבלי לדעת יותר על מצבים היפותטיים אלה, איננו בעמדה להחליט כמה יעילה תהיה התערבות זו. הנקודה שלי היא, שבקו אחד עם  הטענה של בולאס, הופמן חושף כאן, או מעודד את המודרך לחשוף את הסובייקטיביות שלו. באופן יותר מדויק, אינני חושב שמדובר בתאונה, אף שהופמן אינו ברור בעניין זה, שמה שהוא חושף באופן מיוחד הוא אספקט של קונפליקט בתוך המטפל (בכל זאת, ראו את הדיון של הופמן על תפיסת המטופל את הקונפליקט שבמטפל, 1983). כפי שתיארתי קודם לכן כאשר דנתי בבולאס, מהרגע בו המטפל עושה את הצעד בו הוא מביא מידע מהחוויה שלו, הוא חושף אספקטים מהמציאות הנפשית שלו, באופן טבעי זה יוביל גם לשימת דגש על הקונפליקטים של המטפל. כאשר בולאס מתעמת עם עצמו ויוצר דיאלקטיקה של עמדות שונות, הוא חושף את הקונפליקטואליות של עצמו. אני מאמין שבמידה המאוזנת, דבר זה שימושי מאוד בכך שהוא ממחיש למטופל שהמציאות הנפשית שלו אינה שוכנת לבדה בחדר ובנוסף לכך הוא לומד כיצד המטפל חושב על מציאות נפשית, כלומר במושגים של קונפליקט (ראו את מיצ'ל,1988, המתייחס למרכזיות הקונפליקט בתיאוריות ההתייחסויות). מובן, ההשפעה של המטפל המהווה דוגמא, היא צורה של סוגסטיה שיש להביאה לתוך הטיפול ברגע הנכון.
הדוגמא הבאה מדגישה את העוצמה הטיפולית של פירושו של המטפל, המכיל אספקטים של הסובייקטיביות שלו ובמיוחד, אספקטים של הקונפליקט הנפשי של המטפל.
מתוך קייסמנט
מתוך מה שנהייה מקרה לימודי ידוע ומצוטט מאוד, קייסמנט (1982) מציג את הדילמה שלו עם מטופלת שדרשה שייתן לה לאחוז בידו במהלך תקופה מסוימת בטיפול. מטופלת זו נכוותה בהיותה  תינוקת ובגיל 17 חודשים עברה ניתוח שנעשה תחת הרדמה מקומית. במהלך הניתוח אמה התעלפה והמטופלת הגיבה בפאניקה כאשר ידה של האם נשמטה מידה. תחילה, קייסמנט חשב להיענות לבקשתה, אך לאחר שחשב על כך במהלך סוף השבוע, אמר לה שהוא חשב שתהיה זאת טעות, משום שיהיה זה להימנע מחווייתה הטראומטית מהילדות ולכן בכך שייתן לה יד, הוא יכשל בתפקידו כמטפל. המטופלת חשה שבכך שהוא חזר בו מהסכמתו, הוא שיחזר את הטראומה, בכך שהוא נתן לה יד ולאחר מכן משך אותה חזרה. היא הסיקה מכך שהוא לא יכול לסבול להישאר במגע עם הגילוי הרגשי של החוויה הטראומטית. בתגובה לתחושת נטישה זו, המטופלת פיתחה העברה פסיכוטית וביטאה מחשבות אובדניות.
המאמר של קייסמנט מתאר את העבודה האנליטית העקבית והרגישה שהוא עשה עם מטופלת זו ושבסופו של דבר הובילה להתאוששותה מהמצב הדיכאוני. מקרה זה זכה לדיון על ידי פוקס (1984), שהדגיש שעיקרון ההינזרות דורש לשמור על איזון בין תסכול וסיפוק צרכים, בצורה של זמינות רגשית. על פי פוקס, קייסמנט צדק כשחשב שאם יאחז את ידה של המטופלת, הוא היה מספק חוויה רגשית מתקנת. עם זאת, פוקס מאמין שבכך שתחילה הוא שקל לתת לה יד ולא סרב מיידית, הוא סיפק לה איזון אופטימאלי בין תסכול לבין זמינות רגשית.
הייתי רוצה להדגיש אספקט אחר בטכניקה של קייסמנט. בעקבות התפתחות ההעברה הפסיכוטית, המטופלת הפכה אובדנית ומיואשת מהטיפול וחשה שלא תוכל להמשיך בטיפול. היא איבדה את התחושה שהמטפל לא באמת היה אימא שלה או הרופא המנתח. בנקודה זו, קייסמנט מציע את הפירוש הבא:
את גורמת לי לחוות בתוך עצמי תחושת ייאוש ואי אפשרות להמשיך, שאת מרגישה. אני מודע שאני נמצא בתוך מה שמרגיש כמו פרדוקס מוחלט. במובן אחד אני מרגיש שלא ניתן להגיע אליך כעת, אך במובן אחר אני מרגיש שכאשר אני אומר לך זאת,  זו אולי הדרך היחידה להגיע אליך... באופן דומה אני מרגיש כאילו אי אפשר להמשיך יותר, אך עם זאת אני מרגיש שהדרך היחידה בה אוכל לעזור לך להתגבר על זה, היא על כך שאהיה מוכן לסבול את מה שאת גורמת לי להרגיש ואת מה שקורה.
קייסמנט מציין את הפירוש הזה כנקודת המפנה בהחלמת המטופלת מהמצב הפסיכוטי והייאוש האובדני. זה דומה למקרה המפורסם בו ויניקוט (1960) אומר למטופל דכאוני שהוא אובד עצות ביחס לטיפול אך מוכן להמשיך, אמירה שלראשונה נותנת למטופל תקווה.
הצגת המקרה הבהירה והמרתקת של קייסמנט, מעלה נושאים מעוררי מחלוקת הנוגעים לטכניקה פסיכואנליטית. אני מעוניין לחדד את הדרך בה הפירוש שלו מכיל ומעביר מידה רבה מהסובייקטיביות שלו ובמיוחד, את הדרך בה הוא מבטא את הקונפליקט האישי שלו ביחס ליחסיו עם המטופלת. בעיני, רק כאשר הוא מעביר לה בגלוי את המאבק שלו, התקווה והייאוש שלו ביחד לניסיון להגיע אליה ובכך הוא חולק עמה את מציאותו הנפשית, היא יכולה לעלות מתוך ההעברה הפסיכוטית. נראה לי שמה שהיה טיפולי במקרה זה לא היה שקייסמנט הלך על חבל דק של הנזרות, כפי שחשב פוקס, אלא שהוא נחשף באופן מלא למטופלת על ידי כך ששיתף אותה במציאות הנפשית שלו באמצעות פירוש שהבהיר גם את התפקוד הנפשי שלו ושל המטופלת וגם את המפגש האינטר סובייקטיבי שהתפתח ביניהם.
מתוך אצ'גויין
אצ'גויין (1991) מתאר ארוע בו הוא העתיק את מקום מגוריו לדירה באותה קומה בה היתה הקליניקה שלו ואשתו העבירה את שטיח הכניסה מחזית הקליניקה לחזית הדירה. מטופלת שלו, שאותה הוא מתאר כמי שהתאוששה מתקופה ארוכה של בילבול, אמרה לו שהיא חשבה שהיא בטוח משתגעת, משום שהיא ראתה את השטיח הישן מול דירה אחרת בקומה. הוא מפרש לה שהיא חשבה שהשטיח עבר מהמשרד הקודם ושהיא האמינה שהוא כאילו במכוון העביר את השטיח כדי שתדע היכן הוא גר. הוא הוסיף שבכך שאמרה לו שהיא בטח משתגעת, היא למעשה שיתפה אותו במחשבה שלה שהוא השתגע. היות שבדרך כלל ראתה אותו כאדם נוקשה, היא ידעה שזה לא הסגנון שלו להשאיר את השטיח במקום שניתן יהיה להבחין בו, כך במבחינתו לעשות דבר מעין זה, אומר שהוא בטח השתגע. הוא אומר שלאחר הפירוש שלו חרדתה ירדה כבמגע קסם וגם הוא חש נינוח. המטופלת אומרת שהבחינה בשטיח ביום בו הוא עבר ומסיקה שאשתו העבירה אותו מבלי שהוא ידע על כך. אצ'גויין טוען כי כפסע הוא בין ארוע זה, לבין 'הסצנה הראשונית'. אני רוצה להמשיך ולבחון וינייטה זו.
אצ'גויין מגלה לנו, אך לא למטופלת, שלמעשה היה זה השטיח שלו ושאשתו העבירה אותו לפתח ביתם. הוא אומר לנו שהיה לו קונפליקט ביחס לכך. תחילה הוא רצה לומר לאשתו לא לעשות זאת משום שמטופל כלשהו עשוי להבחין בכך ולגלות היכן הוא גר, אך אז הוא חשב שהוא מגונן על עצמו אנליטית יתר על המידה. הוא במכוון אינו משתף בדבר מכך את המטופלת, אינו מאשר או מזים את הנחתה שזהו השטיח שלו. זה תואם את אמונתו, אותה למד מסטרצ'י (1934), שהדרך הטובה ביותר להשיב למטופלת את הקשר עם המציאות, הוא לא על ידי כך שיראה למטופל את המציאות. יתרה מכך, על פי עמדתו המחמירה שהסיטואציה האנליטית צריכה להיות אסימטרית. עם זאת, כאשר המטפל אומר למטופלת שהיא חשבה שהוא רצה שתדע היכן הוא גר וכאשר המטפל אומר לנו שהוא מודע לכך שהיה לו קונפליקט ביחס למיקום הזה של השטיח משום שהמטופלים עשויים לדעת היכן הוא גר, דבר זה מעלה שאלה מעניינת. האם לא יתכן שהיה לו קונפליקט כלשהו ביחס לידיעת המטופלים היכן הוא גר וחלק ממנו רצה שהמטופלת תדע ? כאשר הוא מפרש במהירות כה רבה שהיא חשבה שהוא רצה שתדע וכאשר פירוש זה ניתן כל כך מהר, עם כל כך מעט מידע שמגיע מהמטופלת (או לפחות כך הוא מציג את הסיפור), האם לא יתכן שהמטופלת תשמע זאת כסוג של אישור שהמטפל היה בקונפליקט סביב העניין? כיצד אם לא בדרך זו, הסיק המטפל כל כך מהר, אלא אם הוא הדהד עם הקונפליקט של המטופלת? כפי שזינגר (1968), 'אחד כזה יזהה אחר כזה, ובפירוש המדוייק חושף המטפל שהוא למעשה גם הוא כזה'.
מה יכול היה המטפל לעשות אחרת? האם אני מציע לו לחשוף את הקונפליקט שלו למטופלת? כן ולא! במובנים מסויימים אני מאמין שהמטפל גילה לא מעט בפירוש היצירתי והפזיז. אני מאמין שבאופן סמוי הוא סיפק מידע שאיפשר למטופל להאמין שלמטפל היה קונפליקט ביחס לאפשרות שתדע היכן הוא גר. יותר מזה, האסוציאציות שלה גילו שהיא מאמינה שהיא מבחינה בדברים ביחס למטפל שלה שהוא אינו מבחין, בכך שהיא אומרת שהבחינה בשטיח אך קרוב לודאי שהמטפל לא הבחין בו.
המטפל  הבכיר מבואנוס איירס עקבי עם הטכניקה הקליינאינית  כשהוא מפרש כל כך מהר ובכזה ביטחון. אני מציע שעדיף היה לו לחכות ולאסוף עוד מידע, או לבדוק בין השורות. אם המטופלת חשבה שהיא ראתה את השטיח של המטפל, מה היא חשבה על האופן בו הוא הגיע לשם? אם היא האמינה שהמטפל רצה שהיא תדע היכן הוא גר, כיצד הסבירה זאת לעצמה? מה הבחינה ביחס אליו שהוביל אותה לחשוב שהוא ירצה שתדע היכן הוא גר? מדוע המתינה לפני שציינה את עניין השטיח, אם הבחינה בו מייד?  האם הבחינה במשהו אחר הקשור אליו שהיא מאמינה כי הוא אינו מבחין בו? ברגע שהמטפל נותן פירוש כמו אצ'גויין, יש לעשות חקירת המשך לגבי האופן בו המטופל חווה את  הפירוש. אני טוען שהמטופלת עשויה הייתה להתייחס לפירוש כאישור לכך שהוא רצה שהיא תדע היכן הוא גר. המטפל מסיק שהיה זה רק כפסע בינה לבין הסצנה הראשונית, אך למה לקפוץ מהר כל כך לסצנה הראשונית? מה מדמיינת המטופלת ביחס למטפל ולאשתו, שהיא מאמינה שהמטפל רוצה שתדע היכן הוא גר? שמא היא מדמיינת שאשת המטפל רוצה שתדע היכן הוא גר? במקום לעבור לסצנה הראשונית, הייתי בוחן לעומק קודם לכל את אמונות המטופלת, פנטזיות, אבחנות והשערות ביחס למטפל, כאן ועכשיו.
המטפל יכול לומר למטופלת שהיא חשבה שהמטפל בקונפליקט ביחס לרצון שהיא תדע היכן הוא גר. כמה זה שונה, אם המטפל אומר למטופלת שהייתה לה פנטזיה שהוא היה בקונפליקט ביחס לזה, או אם יאמר שהיא הבחינה שהוא עצמו בקונפליקט ביחס לכך. העניינים הסמויים הם החשובים, לא רק המילים אלא טון הדיבור והגישה. לדעתי, מה שמהותי הוא לא אם המטפל מכיר או שלא מכיר במצבים סובייקטיביים באופן גלוי, אלא אם זה נעשה באופן המאפשר את המשך החקירה האנליטית, או שמא בדרך סוגרת וחוסמת. אם המטפל מגלה משהו אודות עצמו בטון סמכותי או בטוח, הדבר עשוי לסגור חקירה נוספת במקום לפתוח. מאידך, המטפל עשוי לחשוף כמה אספקטים מהמציאות הסובייקטיבית שלו באופן הנותן מקום למטופל לקבל זאת, לשנות זאת, לאתגר זאת, או להמשיך מעבר לזה.
מתוך ארון
אשה צעירה, נשואה ומושכת, אמרה לי שהיא חשה שבמהלך השבוע האחרון נהייתי יותר מרוחק ביחס לעמדתי הרגילה. היא תהתה אם קרה לי משהו או שמא משהו לא בסדר. היא לא התייחסה לכך, אך זכרתי ששבוע קודם לכן התלוצצנו בהקשר של אסוציאציות בעלות מטען מיני שהעלתה. חשבתי שהיא צדקה. גם אני חשתי שהתרחקתי ממנה בעקבות דיאלוג זה, בנסיון לא להקלע לתוך התרחשות פתיינית או פלרטטנית. לא שיתפתי אותה בזה אלא הקשבתי לה. היא המשיכה ואמרה לי שאחד המנהלים שלה בעבודה שאל אותה לאחרונה אם יש לה אחות שהיא פנויה כדי שיוכל להכיר אותה. זה האופן הקרוב ביותר בו הוא רמז לה שהוא מעוניין במישהי כמוה. בעקבות שאלתו, היא הבחינה שהוא אינו מדבר אתה כמה ימים. אמרתי לה שהיא חשבה שהיה לי לא נוח עם האינטנסיביות של הקרבה שלנו, במיוחד כאשר שוחחנו על תכנים כל כך מיניים ולוהטים. היא בודאי הסיקה שהתרחקתי בשל אי הנוחות שלי, שהייתי בקונפליקט בנושא הפלירטוט אתה. היא הסכימה והמשיכה לדבר על הקונפליקטים שלה ביחס לפיתוי לרומן ומבוכתה ביחס לביטוי תחושותיה המיניות כלפי.
זו הייתה מטופלת 'טובה'; בכך כוונתי שהיא שיתפה פעולה והגנה עלי, בכך שלא חשה צורך ללחוץ אותי עוד יותר. היא יכלה לומר 'אז יש לך קונפליקט ביחס למשיכה מינית כלפי? האם נסוגת ממני משום שפחדת בעצמך להתפתות'? חשבתי שאין צורך שאחשוף את מחשבותי ותחושותי יותר ממידה זו עם מטופלת זו, בנקודת זמן זו. בפירוש שלי, חשפתי מספיק, כלומר, שחשתי נוח מספיק עם התחושות המיניות הללו, כך שיכולתי להסתכן ולדבר אתה על כך. אני מניח שהיא ידעה שלא הייתי יכול לפרש באופן שעשיתי, אלא אם חוויתי תחושות כאלה במידה מסויימת. דוגמא זו גם ממחישה את האופן בו מתן הפירוש מטרתו לרפא את המטפל, במובן שבעצם מתן הפירוש, מיקמתי את עצמי מחדש ביחס למטופלת;   הכוונה היא שבמתן הפירוש שחררתי את עצמי למול המטופלת, כך שלא הייתי צריך לשמור על מרחק כזה, מתוך עמדה הגנתית.
ומה אם לא הייתה מטופלת כה משתפת פעולה? אילו לחצה עלי עוד ושאלה אותי מה חשתי, או אם הייתי עשוי לחוות קונפליקט כזה ביחס אליה, במקום לנקוט בשתיקה והתחמקות כפי שעשתה, הייתי אומר או רומז שאני מצפה שיהיו לי מגוון מחשבות ותחושות כלפי המטופלים שלי, כמו גם קונפליקטים ביחס אליהם, ממש כמו שהייתי מצפה מהם ביחס אלי. אילו  הייתה ממשיכה ושואלת 'ובכן, אילו היו לך תחושות כאלה כלפי, האם היית אומר לי'? יכולתי רק לומר 'ראשית, לא הייתי צריך לומר לך כי היית יודעת, למעשה את יכולה להבחין בדברים כאלה ביחס אלי עוד לפני'. ולבסוף, הייתי יכול רק לומר 'אני אומר מה שאני חושב שיקדם את הטיפול'. זו האסימטריה. המטופלת היא זו שצריכה לנסות ולומר הכל. המטופלת צריכה לנסות לתת אסוציאציות חופשיות. המטפל יתן או לא ייתן אסוציאציה, על פי השיפוט הקליני שלו ביחס לאינטרס של המטופלת, או ליתר דיוק, האינטרס של התהליך האנליטי. לבסוף, לגיטימי  לשאול אם הייתי צריך לעמת אותה עם העובדה שלא שאלה אותי באופן ישיר אם התרחקתי ממנה מתוך החרדה שלי. בכך שלא דרשתי תשובה, היא הייתה מטופל 'טובה' באופן המסורתי או מטופלת המרצה אותי ובכך הגנה על הטיפול כמו גם על עצמה. האם לא צריך היה להביא זאת לתשומת ליבה?
החל מפרנצי (1932) מטפלים הכירו בכך שמטופלים יכולים לשמש במידה מסוימת כמטפליהם, בכך שהם מפרשים את ההעברה הנגדית של המטפל (הופמן,1983). סירלס (1975) התמיד להדגיש את הדרכים בהם המטופל יכול לשמש כמטפל למטפל. עם זאת, חשוב להכיר בכך שפירוש שנבנה באופן אינטר סובייקטיבי, חייב להיות בעל השלכה על שני השותפים בדיאלוג. פירוש הדבר שלפירוש יש השפעה על מי שנותן אותו כמו גם על מי שמקבל אותו. זו סיבה אחת לכך שכאשר מטופל מפרש למטפל, הדבר יכול להיות בעל ערך לא רק למטפל אלא גם למטופל עצמו וכך גם להיפך. הופמן (1983) הדגיש ש'ממש ברגע בו הוא מפרש, המטפל מחלץ את עצמו ממש כמו שהוא מחלץ את המטופל, מתוך הביטוי ההתנהגותי של יחסי ההעברה- העברה נגדית' ושפירושים הינם יעילים גם משום שיש להם 'אפקט רפלקטיבי' על המפרש עצמו. כל הפירושים הינם לפחות באופן משתמע פירוש עצמי (זינגר,1968). אשר על כן, פירוש הינו תהליך מורכב, אינטר סובייקטיבי והדדי, המניב רווח למפרש ולמי שאליו הוא מכוון. החומר הקליני שיובא להלן, ימחיש נקודה זו.
מטופל היה עסוק בשנים הראשונות של הטיפול בעבודה על הקונפליקטים שלו בנושא פתיחות וביטוי התחושות שלו, באופן כללי וכלפי המטפל במיוחד. כפי שהוא ציפה, הוא היה עסוק מאוד בפתחי הגוף שלו ובסכנה שנוזלים ותכני גוף ידלפו החוצה. הוא היה מאוד עסוק בפעולת המעיים שלו, עצירות ושלשול וגם בתשומת לב מוגברת לעיטושים, שיעולים, בכי, הזעה, הקאה ויריקה. את כל זה ניתחנו תוך קישור לקונפליקטים הקשורים להחזקה של מחשבותיו ותחושותיו מבלי לתת ביטוי לשום תחושה, במיוחד כלפי המטפל. כל זה עלה שוב ושוב, טופל שוב ושוב, אך רק לאחר המקרה שיתואר קיבל הדבר משמעות חדשה.
בנקודה מסוימת בזמן שהמטופל דבר על הפחד שלו לתת ביטוי לכעס שלו, המטפל השתעל, אך השתעל בשקט תוך עצירת מלוא עוצמת השיעול. המטופל, שהיה על הספה, הגיב לכך תחילה בכך שאמר שחשב שהוא שמע את המטפל צוחק והניח שמהטפל צחק עליו משום קושיו המתמשך לבטא את עצמו. המטפל שאל מדוע הוא חושב שהמטפל ייהנה מלהשפיל אותו. המטופל אמר שמחשבה נוספת חלפה בראשו: אולי המטפל השתעל אך הדבר נשמע כמו צחוק משום שהמטפל עצר את שיעולו. אך מדוע שהמטפל יעצור את שיעולו, הוא תמה, אלא אם היה ממש כמוהו, מחזיק בפנים את הביטוי העצמי שלו. המטפל אמר ' אז הייתי רוצה לצחוק עליך כדי להרחיק את עצמי ממך ולהרגיש מעליך, כדי שאוכל להימנע מלהכיר בכך שאנו כל כך דומים ולהכחיש מעצמי וממך שאני מתמודד עם בעיות דומות לשלך'.
המטפל מרוויח רבות מאינטראקציה זו בכך שהפסיק לעצור את עצמו והרגיש חופשי יותר החל מאותו הרגע והלאה בביטוי העצמי שלו למול המטופל. במהלך המשך העבודה האנליטית המטופל הבחין בהתגברות החופש והספונטאניות של המטפל ותרומתו של המטופל לשינוי זה זכתה להכרה על ידי המטפל והמטופל גם יחד. דבר זה הוביל לתובנה רבה יותר של המטופל ביחס לנטייתו להיות מעוכב והגבירה את הפתיחות והספונטאניות מצידו ביחס למטפל.
גיל (1987) הראה שעל מנת שהמטפל יוכל להכיר בכך שהמטופל רואה אותו בדרך מסוימת ועל מנת שהמטפל יכיר בכך כחוויה ממשית של המטופל, עליו לראות שהשתתפותו באינטראקציה מאפשרת למטופל לחוות זאת באופן ממשי. משום כך, בהקשיבו למטופלים, המטפל המשתמש בגישה בעלת פרספקטיבה התייחסותי, לומד כל הזמן אודות עצמו, ממש כמו שהוא לומד על המטופל שלו והפירושים של המטפל מכירים בגלוי או במשתמע במימד אינטר סובייקטיבי זה. באותה מידה בה שהמטפל מכיר שהשתתפותו יוצרת את הממשות של תפיסת המטופל, פירושי המטפל כוללים אספקט זה של האינטראקציה וכתוצאה מכך ממקמים מחדש את המטפל, על ידי המטופל ובכך מובילים לאינטגרציה בינאישית חדשה ובכך לשינוי במטפל ובמטופל.
פירוש כביטוי של הסובייקטיביות של המטפל
במאמר זה תיארתי כמה תיאורטיקנים פסיכואנליטים על מנת לבדוק מחדש את האופי של הפירוש מפרספקטיבה התייחסותי. אני שותף למיצ'ל (1988) בדעה שיש חשיבות לאחד את מגוון הגישות ההתייחסויות, למרות הטווח המטא-פסיכולוגי הרחב, בהגדרתן החדשה של אופי הפירוש.
הגישה ההתייחסותית-פרספקטיביסטית רואה במטפל כמשתתף שותף ביצירה הדדית ודו צדדית של אינטגרציית יחסי ההעברה – העברה נגדית. המטפל משתתף באופן בלתי נמנע על ידי ביטוי התנהגותי של מגוון דפוסים התייחסותיים עם המטופל. מה שעושה את האנליזה ייחודית הוא מחוייבות המטפל להרהר ולחקור, כך שהמטפל מנסה כל הזמן להבין ובו בזמן לשחרר את עצמו מביטוי בהתנהגות, תוך שהוא מכיר בכך שפעולת החופש של הפירוש, היא כשלעצמה השתתפות בעוד מעגל של ביטוי בהתנהגות. פירוש הוא שותפות בינאישית. זו התבוננות מתוך האינטראקציה ולא מחוצה לה.
פירוש הינו אירוע התייחסותי מורכב, לא בעיקר משום שהוא משנה משהו בתוך המטופל, לא משום שהוא משחרר תהליך התפתחותי מעוכב, אלא משום שהוא אומר משהו מאוד חשוב אודות היכן עומד המטפל ביחס למטופל, אודות איזה סוג של התייחסות הינו אפשרי ביניהם (מיצ'ל, 1988).
פירוש הינו תהליך יסודי באמצעותו מטפלים ממקמים וממקמים מחדש את עצמם באופן בינאישי, ביחס למטופלים שלהם ובמובן זה, פירושים מכילים אספקטים של הסובייקטיביות של המטפל, שהופכים להיות זמינים לשימוש על ידי המטופל. הואיל והמטפל תפס אספקטים של חיי הנפש של המטופל בפירוש מסוים וכל עוד הפירוש מבטא גם אספקטים מהסובייקטיביות של המטפל, מוטב לחשוב על הפירוש כמיכל המשוכלל ביותר והאמצעי להעביר את האינטר סובייקטיביות בין המטפל למטופל.
ראיית הפירוש כתהליך אינטרסובייקטיבי ולא מצידו של המטפל, נותנת יתרון בהתמקדות על ההקשר הבינאישי בו פירושים נבנים ביחד ועל תגובותיהם של המטפל ושל המטופל לפירוש. יותר מכך, ראיית הפירוש כתהליך ולא כפעולה, מדגישה את האופן בו פירוש משלים, מתקדם יד ביד ומהווה כשלעצמו אספקט אחד של החקירה הפסיכואנליטית.
התהליך הפרשני, הכולל את ההתערבויות המכינות לקראת הפירוש ואת התגובות לפירוש ובמיוחד את הגילוי והחקירה החיוניים לתהליך הפרשני, זו הצורה בה המטפל והמטופל משתתפים יחד במאמץ הטיפולי. הואיל ואלו הן פעולות בינאישיות של השתתפות, הרי שבאמצעות הפירושים המטופל וגם המטפל, לומדים היכן עומד המטפל ביחס למטופל ובאמצעות הפירושים המטפל מעביר בדרך הטובה ביותר את העניין שלו, היכולת שלו להבין והכבוד שלו לאינדיבידואליות של המטופל. ממש כמו שניתן לראות בתובנה כסמן של שינוי תוך נפשי, ניתן גם לראות בפירוש כסמן של שינוי אינטר סובייקטיבי. יש לראות בפירושים גם כמסמנים של שינוי ומסייעים לשינוי ביחסים בין המטפל למטופל, דבר שפירושו שהם משמשים להבהיר ובהדרגה לרפא את המטופל, המטפל ואת השדה האינטראקטיבי הנמצא ביניהם. הפירוש של המטפל משמש כביטוי של הסובייקטיביות של המטפל ומרחיב את התהליך האנליטי, שהוא אינטרסובייקטיבי, הדדי אך עם זאת אסימטרי.