מהו 'העצמי' של 'פסיכולוגית העצמי' – סקירה היסטורית
פרופ' פנחס נוי שיחות ט2 מרץ 1995

העצמי כמבנה
קרנברג מגדיר את העצמי : "משתי נקודות המבט, הקלינית והתיאורטית, אנו יכולים להגדיר את העצמי כמבנה אינטגרטיבי בעל רכיבים רגשיים וקוגניטיביים, מבנה הטמון באני, אך הנובע ממקדמי האני -  תת מבנים תוך-נפשיים הקודמים לאינטגרציה של המבנה בעל שלושת החלקים" ( 6, עמ' 914 )

הגדרה שיוצאת מההשקפה שלא ניתן לתפוש את העצמי כאירגון/מבנה/מנגנון
העצמי מהווה צרור או אוסף של מצבי עצמי, דהיינו דימויים, מחשבות, רגשות וחוויות, המופיעים זה לצד זה וזה אחר זה על אותו המסך הפנימי של התודעה. ( דויד יום 1777 , 7 )

העצמי כייצוג פנימי
גרוסמן : העצמי הוא המונח בו משתמשים בד"כ על מנת לספק את המוקד הארגוני כדי לייחס אליו את החוויה הפנימית. זה נראה, לכן, כאילו הייתה זאת יישות מוחשית ואנו מתייחסים אליה כל'עובדה' ניסיונית. העצמי, הוא אך פנטזיה מוגדרת, עם שפה ומערכת התייחסויות אופייניות משלה ( 18, עמ' 925 )… בקיצור, העצמי הוא מה שקריס ( 19 ) כינה "מיתוס אישי", מיתוס אותו מפתח כל אחד בנוסח פחות או יותר מקורי משלו. ( 18, עמ' 929 )

קירשנר : עצמי, אפילו תחושת העצמי, אינה אינטריסית, אלא, כפי שאני חייבים להניח, היא מחייבת חוויה אינטר-סובייקטיבית … כאשר תיאוריה כלשהי מניחה שקיים איזה שהוא מוקד של אחדות בנפש, אם כגרעין פנימי של העצמי ואם כמבנה-על, היא אך ממחישה פנטזיה או 'אמונה במילוי משאלה', בדיוק כפי שחש דויד יום עוד בשחר העידן המודרני ( 20, עמ' 179-180 ) .

גישה זו מספקת את דרך הביניים בין העצמי-כמבנה לבין תפישת העצמי-כצרור. מאחר שהיא מאפשרת לשמור על דימוי העצמי כיישות מלוכדת ובעלת ארגון פנימי, אך ללא הצורך להניח את  קיומו ופעילותו של מוקד ארגוני כלשהו בתוך או מעל העצמי.
העצמי נתפס, אכן, בעינינו כאילו היה מבנה, אשר כל רכיביו מסודרים, פועלים ומשתנים לפי כללי ארגון וחוקי הפעלה נתונים; אך אין סדר, ארגון וחוקיות אלה נובעים מן המבנה עצמו, אלא הם אך מושלכים עליו ע"י מנגנון התפישה שלנו. במילים אחרות, העצמי הוא, אכן, רק צרור של 'מצבי עצמי' שונים – תחושות, דימויים, רגשות, רעיונות ושיפוטים המתייחסים לעצמנו, אך הוא נתפס ומתארגן בדמיוננו כאילו הייתה זאת מערכת. ( עמ' 96 )

מנקודת המבט הפסיכואנליטית האחראי על יצירת דימוי האחדות והארגון של העצמי הוא האני :
צ'ין ( 28 ) – מתאר את האני כמבנה מוטיבציוני-קוגניטיבי אשר תפקידו הוא להגן, להרחיב, להגביר, ולשמור על העצמי.
פרנסס ושות' ( 29 ) – האני הוא "קבוצה של פעילויות האחראיות על הדיפרנציאציה והאינטגרציה של  העצמי" ( עמ' 330 ).
 רוב החוקרים, הסבורים שאין העצמי מהווה מערכת או מבנה, נוטה לייחס את התכונות הארגוניות המאפיינות את תחושת העצמי לפעילותם של תהליכי העיבוד של האני. דהיינו – תחושת העצמי היא המוצר של פעילות האני.
מנקודת המוצא הפילוסופית, מרבית ההוגים נוטים לזקוף את תכונות הארגון, הסדר והרציפות של תחושת העצמי לזכותה של פעילות ההתבוננות העצמית. לדעתם זהו 'העצמי המתבונן בעצמו', בעל הכושר לסקור שדה רחב של מצבי-עצמי תוך שמירה על ריחוק מסוים, המסוגל לראות את הקשרים המשמעותיים בין ה'מצבים' הבודדים, ובעזרת יכולת הזיכרון ודימוי העתיד – לשזור את העבר, ההווה והעתיד לאותו הרצף המאפיין את תחושת העצמי.
הגישה הנוירו-פיסיולוגית נוטה לזקוף את תחושת אחדות העצמי לפעילות הדיבור הממוקמת בהמיספירה השמאלית של המוח. "הלשון, לפי השקפה זו, היא בסיס המציאות הסובייקטיבית של האדם… הסימון הלשוני מספק את תחושת החוויה הרציפה ומאפשר לחוויה האנושית המודעת, למרות תכניה המשתנים דינמית, להופיע יותר כסרט רציף ולא כסידרה מקרית  של צילומים" ( לה-דו, 31, עמ' 213 )

מהו 'העצמי' של 'פסיכולוגית העצמי' – הצגת התיאוריה
פרופ' פנחס נוי שיחות ט3 יוני 1995

מהו העצמי?
הצורך במושג – לפתח את זווית הראיה הסובייקטיבית, לפיה ניתן להכיר את האדם מתוך חוויותיו ורגשותיו הוא, כפי שאלה נתפשים כאשר הצופה/המטפל מתבונן בזולת באמצעות אמפתיה.
העצמי הוא ההיבט הסובייקטיבי של האישיות, דהיינו 'תחושת העצמי' ( sense of self ) או 'חווית-העצמי' ( self-experience ), שהיא הדרך בה האדם חש וחווה את עצמו, הדברים אותם הוא יודע וחושב על עצמו, התכונות אותן הוא מייחס לעצמו, והצורה בה הוא נתפש על-ידי הזולת כאשר הלז מנסה לקלוט תחושות, חוויות, מחשבות, ותכונות אלו בדרך האמפתיה. ( עמ' 180 ).
האני באמצעות תפקודיו ( תהליכים ראשוניים ומשניים, מנגנוני הגנה והתאמה ) הוא זה הממונה על פיתוח ותחזוקת תחושת-העצמי הסובייקטיבית. ההיבט האובייקטיבי קשור ל'אני' .
עיקרון הקומפלמנטריות  - אין בנמצא זווית ראייה היכולה לראות תופעה רחבה במלוא היקפה אלא רק מזווית ראיה אחת. לפי עיקרון זה מודל פסיכואנליטי יכול וצריך לשקף רק זווית ראיה אחת .ההיבט האובייקטיבי-פונקציונלי תחת הגג של מודל האני. וכל השייך להיבט הסובייקטיבי-חווייתי תחת הגג של מודל העצמי.
מתוך זה יוצא שהעצמי הוא 'מקבץ כל מצבי-העצמי' ( selfstates ), מקבץ של כלל התחושות, הרגשות, החוויות, הדימויים, המחשבות, הרעיונות וההערכות המתייחסים לעצמי.
מצבי-עצמי אלה שרויים בתנועה  דינמית מתמדת, מופיעים ונעלמים, מתחזקים ונחלשים בעוצמתם, מתחלפים זה בזה, מתחברים או דוחקים אחד את משנהו, כאשר בכל רגע נתון מצויים, לרוב, על הזירה מספר מצבים בעלי טיב, כיוון ועוצמה שונים ומשתנים ( מחשבות מנוגדות, רגשות אמביוולנטיים וכו' ).משך הקיום של כל אחד ממצבי העצמי שונה, יש לפרקי זמן קצרים ( התפרצות רגש שמחה המתחלף לעצב ) ויש מצבים המתקיימים שנים רבות, ואף לאורך כל החיים ( תחושת נחיתות ). חלקם של מצבי-העצמי מוחשים כנובעים מן העצמי (תחושות, רגשות ודימויים), חלקם מוחשים כמתייחסים אל העצמי (דעות, הערכות ושיפוטים אודות העצמי) וחלקם מוחשים לסירוגין או בו-זמנית כנובעים מן ו/או מתייחסים אל העצמי. ( עמ' 181 )
העצמי המלוכד ( הקוהסיבי )
קיים צורך נפשי חזק, הן לחוות והן להציג כלפי חוץ את מכלול מצבי- העצמי כאילו היו מאורגנים וקשורים זה לזה ע"י איזו שהיא מתכונת של סדר, חוקיות, והגיון פנימי. קיים צורך פנימי לתפוש את מצבי-העצמי הבודדים כאילו היו נובעים זה מזה (קשר סיבתי), שואפים זה לזה (קשר תכליתי), או מבטאים זה את זה (קשר ייצוגי), ועל כלל המצבים להופיע כאילו הם מהווים מירקם אחיד, מלוכד ומאורגן. קיום תחושת לכידות (cohesiveness) זו הינה התנאי לבריאות ולאיזון נפשי והיא מורכבת מתי תחושות בסיסיות : תחושת רציפות בזמן (continuity) ותחושת אחדות בחלל (unity).
תחושת הרציפות היא התחושה שלמרות השינויים החלים בתנאי חיינו, הרגשותינו ודעותינו, אנו ממשיכים להיות אותם בני-אדם שהיינו בעבר ונהיה בכל עתיד נראה לעין. קשור לחיפוש סיבתיות ותכליתיות.
תחושת האחדות היא התחושה שלמרות המגוון הרחב של מצבי-עצמי והשתנותם הדינמית המתמדת, הרי הם יוצרים מרקם אחיד, בו יש נימוק ברור להופעתו, קיומו והשתנותו של כל מצב-עצמי בודד, ולאופי קשריו עם מצבי-העצמי האחרים ולמיקומו, ערכו ותפקידו במסגרת המכלול. קשור למציאת  משמעות  למעשים והתנהגויות.
העצמי המלוכד המקנה את תחושת הרציפות והאחדות, חייב להיות בנוי לפי כל החוקים הארגוניים המאפיינים את הצורה ואת המבנה הדרמטי של עלילה (narrative) מושלמת, בה כל הדמויות והאירועים, גם אם הם נראים לכאורה מקריים, הם תמיד בעלי משמעות במסגרת מכלול הסיפור, וכל המתרחש כפוף לחוקיות פנימית של סדר זמנים, סיבה ומסובב, ציפיות והגשמתן. לעומת זאת, העצמי המופרע ( The disintegrated/fragmented self  ) מופיע לפנינו תמיד כעלילה בעלת מבנה לקוי; עלילה המתאפיינת בפערים פנימיים, במעברים בלתי הגיוניים, בשיבושי זמנים ובהופעת דמויות ואירועים בעלי משמעות בלתי ברורה.
מלאכת הארגון של מצבי-העצמי מתבצעת, בעיקרה, באמצעות ארבע קבוצות תהליכים :
הקניית משמעות, התבוננות עצמית, פעילות מנגנוני הגנה, קיום יחסי אובייקט.
הקניית משמעות
התכונה המאפיינת את האדם מכל היא היותו 'מחפש משמעות' בלתי נלאה, בעל צורך מתמיד לשכנע את עצמו וזולתו שאין מעשה משלו ואין אירוע המתרחש עליו, אשר אין להם סיבה או כוונה, גלויה או נסתרת, כאשר כל המעשים והאירועים מתקשרים ביניהם לפי איזושהי חוקיות פנימית. מבחינת תהליכי העיבוד האחראים להקניית המשמעות מתבצע הדבר ע"י קישור מצבי-עצמי באופן שמצב אחד מהווה את הפירוש למשנהו. הדוגמא השכיחה לקישור משמעותי כזה הוא התהליך של הקניית משמעות לרגשות. הצמדת שם לרגש, מקנה את המשמעות של הרגש ומאפשרת זיהויו. תהליך הקניית המשמעות הוא למעשה תהליך דו-סיטרי, מאחר שלא רק המילה והרעיון מקנים משמעות לרגש, אלא גם הרגש או מהלך רגשות מקנה משמעות לרעיון. זיכרון מקבל משמעות רק אם הוא טעון ברגש. תהליך ההצמדה בין לרעיון לרגש מהווה רק דוגמא אחת לתהליכי הקניית המשמעות. כל מצב-עצמי, על-מנת להשתבץ כמרכיב קבוע בתוך העצמי המלוכד, חייב לקבל את משמעותו במסגרת המכלול. משמעות זו נקנית ע"י הצמדת לפחות שני מצבי-עצמי בעלי איכות שונה זה לזה, כגון רגש לרעיון, חוויה למידע ועוד. כל ההצמדות מקנות המשמעות למצב עצמי הן תמיד הצמדות בין תוצרי התהליך הראשוני לבין תוצרי התהליך המשני.
התבוננות עצמית
אנו מסוגלים לחוש את העצמי שלנו כאילו היה מאוחד ומלוכד רק הודות ליכולתנו להפעיל את הכושר להתבונן, לחשוב, לבקר ולשנות את עצמנו. ( ג'ון לוק קרא לזה חשיבה רפלקטיבית ). רק מבט המופנה מנקודת תצפית מרוחקת וחיצונית למצבי-העצמי מסוגל להקיף את השדה כולו לתפוס את מתכונת הרצף, הסדר, יחסי גומלין והחוקיות הפנימית לפיה מאורגנים מצבי-העצמי. כל שש התכונות המאפיינות את האדם ותרבותו – היכולת להשתמש בשפה, ליצור אומנות, לפתח מדע, לשכלל שיטות חינוך, לחוש אמפתיה, ולציית לחוקי המוסר – התפתחו אך הודות לכושר החשיבה הרפלקטיבית, כלומר היכולת של העצמי להתבונן בעצמו.
ההתבוננות העצמית אפשרית הודות ליכולת להפריד חלק אחד ממשנהו וכאילו להציב אותו מולו. המשמעות מוקנית ע"י החלק האחד המספק את השם, הרעיון, הרגש, הפרוש, הערך או החשיבות לחלק האחר. עובדת היות המוח האנושי מכשיר עיבוד כפול, המעבד את האינפורמציה  בשני אופנים שונים ( תהליכי חשיבה ראשוניים ומשניים ), היא המאפשרת את ביצוע כל אותן פעילויות מורכבות – הקניית משמעות, התבוננות עצמית, ייצוג פנימי של העצמי, האובייקטים ופרטי המציאות החומרית ועוד הרבה מהכשרים האנושיים. אין עדות לקיומה של סוכנות נפשית כלשהי, אשר תפקידה המוגדר הוא ההתבוננות והפיקוח העצמי, מאחר שלא קיימת במוח או במערכת הקוגניטיבית שום חלוקה לסוכנויות קבועות, המופקדות כל אחת על איזושהי פעילות ספציפית. אלא, היכולת לבצע כל אחת מהפעילויות הנ"ל נובעת מכושרו של המכשיר 'לשחק' ולתמרן עם שני אופני העיבוד בהן ניחן, ובהתאם לצורך הדינמי, לצרפם זה לזה, להציבם זה מול זה, לכוון את האחד למען יבחן ויעבד את תוצרתו של השני ועוד…  
 זוהי הדיאלקטיקה של העצמי : תחושת האחדות של העצמי אינה נובעת מן האחדות  של פעילות המוח, אלא, מכושרו לפצל את פעילותו. האחדות היא תוצאה של הריבוי.
מנגנוני הגנה
בתהליכי יצירת תחושת-העצמי המאוחד והמלוכד מעורבים תמיד גם מנגנוני ההגנה של האני. הכוונה היא לאותם התהליכים הבלתי מודעים המפקחים על מה שאנו רשאים לזכור, להרגיש, לדמות ולדעת על עצמנו ולהציג לזולתנו. כדי למנוע מאתנו לדעת ולהציג את מה שעלול לסכן את האיזון הרגשי והבין-אישי שלנו, מנגנוני ההגנה מרשים לעצמם להעלים, לשנות ולסלף את האינפורמציה הזורמת אלינו מאברי החושים והזיכרון, ולעוות את תגובותינו הרגשיות כלפיה.
קוהוט ( 19, עמ' 141 ) : " מה שמכנים אנו הגנות-התנגדויות הן למעשה לא הגנות  ולא התנגדויות; אלא הסדרים בעלי ערך רב המיועדים להבטיח את העצמי, כאשר הוא חלש או זקוק  להגנה כנגד הרס או פלישה. רק אם נכיר שאין לרשות המטופל עמדה בריאה יותר מזו שהוא נוקט, נוכל להעריך נכונה את החשיבות של 'הגנות' ו 'התנגדויות'. המטופל מגן על העצמי הלקוי שלו, על מנת להיות מוכן ומזומן להמשיך את צמיחתו בעתיד".

בנוסף, יש לראות במנגנוני ההגנה תהליכים השותפים תמיד לתהליכי גיבוש תחושת-העצמי הן הנורמאלית והן הפאתולוגית. הדימוי שיש לנו מעצמנו, הסיפור של מי אנחנו, מה מניע אותנו ולאן מועדות פנינו, לעולם אינו כולל את כל מה שאנו יודעים, זוכרים, או מקווים לו, אלא תמיד מתלווה לו תהליך בלתי מודע של סינון ועריכה, הבורר את פריטי האינפורמציה הראויים להיכלל בתמונת או סיפור העצמי, ומסלק או מעוות את יתר הפריטים.
הצורך בשמירה על תחושת-עצמי מגובשת מפקיד בידי מנגנוני ההגנה תהליך עריכה דו-שלבי. בשלב הראשון 'הצנזור' (פרויד)  מוציא את כל מה שלא נראה לו. ולאחר מכן עורך את הסיפור מחדש כדי שיהיה רציף ורהוט. העורך אינו מייחס חשיבות ל 'אמת ההיסטורית' אלא דואג רק ל 'אמת הנרטיבית' .
צורך פנימי זה לבנות 'סיפור' רציף ורהוט, חרף כל ההשמטות והסילופים, הוא חיוני לתחזוקת תחושת-העצמי הבריאה ועלינו לקחת אותו בחשבון בתכנון תהליך הטיפול הפסיכוטרפויטי, המיועד לשקם את העצמי. החזרת האינפורמציה האבודה-לכאורה אינה מספקת כדי ליצור תובנה או תהליך של שינוי, אלא נדרש לשלב 'פריטים חסרים' אלו        ב 'סיפור של העצמי'. רק כאשר אלה שולבו כבר במרקם הסיפור הערוך מחדש והפכו לחלק אינטגרלי של תחושת-העצמי, הם יכולים להגיע לידי ביטוי בשינויים בהרגשה ובהתנהגות.

יחסי אובייקט 
אחד הגורמים החיוניים ליצירת ותחזוקת תחושת-העצמי התקינה הוא קשר עם לזולת.
וולף ( 1988, 22, עמ' 11 ) : " המימצא הבסיסי ביותר של פסיכולוגית העצמי הוא שלצורך הופעתו של העצמי דרוש יותר מאשר נטייה מולדת לאירגון החוויה. נדרשת גם הנוכחות של האחרים, המכונים טכנית כ 'אובייקטים', המספקים את סוגי החוויות שתעוררנה את הופעתו ותחזוקתו של העצמי. המונח המקובל, המגושם אולי במשהו, הוא 'חוויות זולת-עצמי', המקוצר בדרך כלל ל- 'זולת-עצמי' ( selfobject ). חוויות זולת-עצמי נכונות מעודדות את הלכידות המבנית ואת העוצמה האנרגטית של העצמי, בעוד שחוויות זולת-עצמי פגומות פותחות את הדרך להתפוררות והתרוקנות של העצמי. כל אדם זקוק, בנוסף למזון וחמצן, לחוויות זולת-עצמי מותאמות לגילו, מתקופת ינקותו עד קץ חייו".
"חוויות זולת-עצמי נכונות" לפי אסכולת קוהוט הן משלושה סוגים :
1. שיקוף – mirroring .
2. אידיאליזציה – idealization .
3. הצורך לתחליף-אני – alter-ego .
שלושת אלה מיצגים, בהכללה, את הצורך האנושי לזכות בהכרה ובאישור מצד האובייקטים המשמעותיים, את הצורך בהגנה וביטחון קיומי, ואת הצורך בשיתוף חוויתי ורגשי עם הזולת.
 המסקנה -  אדם מסוגל לפתח תחושת-עצמי תקינה רק בתנאי שהוא מקיים מערכת יחסים רגשיים עם בני אדם אחרים, המכירים בקיומו ובזכותו לחוש, להרגיש, לחשוב ולרצות; המסוגלים להבטיח את קיומו והמשך התפתחותו; והנמצאים עמו בתקשורת חווייתית ורגשית משמעותית.
העצמי כהנעה (מוטיבציה)
לצורך הפסיכולוגי לפתח, לתחזק ולהגן על תחושת-העצמי יש כוח הנעתי ניכר. משמעות הדבר שניתן להסביר חלק גדול מן הפעילויות הקוגנטיביות, ההתעוררויות הרגשיות, והתנהגויות הפרט, הקבוצה והחברה כמונעות ע"י כוחות, שמקורם בצרכים הנגזרים מן הצורך הכללי לקיים תחושת-עצמי תקינה. ( פרויד למשל הניח שהכוחות המניעים את ההתנהגות האנושית גזורים תמיד בלעדית אך מן הצרכים היצריים בעלי המקור הביולוגי).
כיום אין עוד ספק ביחס לשתי עובדות :
1. אין עוד בידי תורת היצרים להסביר את המניעים לכל עושר הפעילויות הקוגנטיביות וההתנהגויות האנושיות.
2. לפחות חלק מפעילויות אלו מסתברות רק כאשר מניחים שהמניע להן הוא הצורך לפתח ולתחזק תחושת עצמי תקינה, או לחילופין – הצורך להגן על תחושת-עצמי פגומה.
הלקח הקליני – במידה שנכיר יותר את הצרכים השונים הנובעים מן הצורך הכללי לפתח ולתחזק את תחושת-העצמי, כך צפוי שנצליח להבין טוב יותר רבות מאותן פעילויות קוגנטיביות והתנהגויות.
קוהוט (26, עמ' 177 ) : " מבנה זה מהווה את הבסיס לתחושתנו את עצמנו כמרכז בלתי תלוי של יוזמה וקליטה, הנמצא באינטגרציה עם האמביציות והאידיאלים המרכזיים ביותר שלנו ועם החוויה שגופנו ונפשנו יוצרים יחידה בחלל ורצף בזמן".
למשימה התפתחותית זו של בניית העצמי יש עדיפות הנעתית בשנות החיים הראשונות, כשהמשימה היא יצירת מבנה עצמי מגובש. יחד עם זאת, משימת בניית העצמי המגובש אינה מסתיימת בילדות אלא שהשקעת המאמץ במה שקרא קוהוט – self sustenance היא משימה לכל החיים. זה אומר שהעצמי כגורם הנעתי משפיע על הנעת ההתנהגות לאורך כל החיים.
סביר להניח שעוצמת הכוח ההנעתית של העצמי תעמוד ביחס הפוך למידת הגיבוש של תחושת-העצמי. וכאשר הפגמים הם חמורים, עלולה המשימה של השמירה על עצם קיום העצמי לצרוך כה הרבה 'אנרגיה' נפשית, עד כי תהפוך למניע העיקרי לכל הפעילויות וההתנהגויות של האדם. ואכן, המאפיין את ההפרעות הנרקיסיסטיות הקשות  היא ההשתלטות הבלעדית של ההנעות הנרקיסיסטיות על פני כל זירת ההתנהגות, עד כי לא נותרת עוד שום התנהגות בין-אישית או חברתית היכולה להיחשב 'conflict-free' מבחינת צמידותה ליעדי העצמי.
תחושת-העצמי היא חוויה סובייקטיבית המשתנה ומתחדשת כל הזמן, כך שכל אירוע או התנסות חדשה, דורשים כל פעם מחדש השקעת כוחות ארגוניים נפשיים על-מנת להטמיע אותו ( אסימילציה ) לתוך תחושת-העצמי וכדי לסגל את תחושת העצמי אליו (אקומודציה). משימת  התחזוקה השוטפת של תחושת העצמי והתאמתה לשינוי הגיל, מצבי החיים, תנאי הסביבה, והמשימות הנפשיות העומדות בפני האדם, מהווה את אחד הכוחות המוטיבציונים החזקים ביותר להניע חלק גדול מכלל הפעילויות הנפשיות וההתנהגותיות הבין-אישיות והחברתיות של האדם.
העצמי היצירתי
המניעים לכל הפעילויות היצירתיות מקורם בצרכים הפסיכולוגיים לתחזוקת העצמי. הפונקציה הפסיכולוגית העיקרית של החלום, הפנטזיה, והפעילות האומנותית לצורותיה השונות, היא לסייע לאני במאמציו לפתח, לתחזק ולשמר את תחושת-העצמי תקינה.( תיאוריה של המחבר ).

    
האישיות ממוקדת-העצמי -  חלק ג'
פנחס נוי – שיחות כרך יא'-1 נוב' 1996 .
במושג 'תשתיות-העצמי' נכללים כל הגורמים התורמים ליכולתו של האני לייצר ולקיים את התחושה של עצמי מלוכד והמשכי. חלקם של גורמים אלה הוא חיצוני – התגובות וההתייחסויות הרגשיות להן זכה הילד, המתבגר והמבוגר מצד זולת משמעותי (הורים, משפחה, חברים), ומצד החברה, וחלקם פנימי – הכלים הקוגניטיביים המולדים והנרכשים העומדים לרשות האני לבצע את מלאכת הארגון הפנימית הנחוצה לתחזוקת תחושת-העצמי.
הגורמים החיצוניים הודגמו, נוסחו ונחקרו על-ידי קוהוט ובני אסכולתו תחת מושג הגג 'התנסויות הזולת-עצמי' ( selfobject experiences ) הכוללות את הצרכים הבאים :
1. התנסות בתגובות של הכרה, אישור, והערכה ( mirroring ) מצד הזולת.
2. תגובות המקנות כוח, ביטחון, שלווה, ותחושות של היות מוגן ( idealization ).
3. תחושת קירבה ושיתוף רגשי עם אחרים (alterego ).
הגורמים הפנימיים מוכרים פחות. יש להניח שתהליכים אלה הם בחלקם בעלי רקע מולד וחלקם תלויים בתנאי הגדילה והשפעות ההורים ויתר המחנכים, אך אין אנו יודעים עדיין את ההשפעה היחסית של כל אחד מן הגורמים על התגבשות ותחזוקת תחושת-העצמי התקינה.
הליקויים בתשתיות העצמי הם, לפי זה, משני סוגים :
1. חסרים ( deficiencies ) – חסר בחלק או בכל אותן 'התנסויות הזולת-עצמי' ויתר החוויות הביו-אישיות, החינוכיות, והחברתיות, החיוניות הן למען התפתחות הכלים האירגוניים של האני והן להתגבשות תחושת-העצמי התקינה.
2. פגמים ( defect ) – ליקויים גנטיים או נרכשים בכלים האירגוניים של האני המשתתפים בתהליכי גיבוש ותחזוקת תחושת-העצמי. האני, על מנת להצליח בכל אופן למלא את משימתו האירגונית, יאלץ במקרים אלה להשקיע יתר מאמצים במטרה, או למצוא קשרי אובייקט חליפיים שיספקו לו את התנסויות זולת-עצמי החסרות, או להשתמש בכלים חלופיים לבצע את העבודה האירגונית הנדרשת, או שניהם יחד.
האני זקוק לתשתית חוויות זולת-עצמי של הכרה, אישור והערכה, ושל ביטחון, שלווה והיות מוגן, על מנת לארגן את תחושת העצמי המלוכד וההמשכי, וכן, סביר להניח שבמקרה שהילד המתפתח לא קיבל את המנה האופטימלית של 'ויטמינים' אלה, הרי יחפש לאורך כל חייו את אותם  הקשרים הבין-אישיים במסגרתם יוכל למצוא את התחליפים לחוויות ראשוניות אלה.
ה 'צרכים לתחזוקת עצמי' הם יותר מחוויות זולת עצמי מטיבות, אלא מיגוון רחב יותר של חוויות, אישיות או בין-אישיות, חיוביות או שליליות, מספקות או מתסכלות, אותן חותר האדם להשיג ולחזור להתנסות בהן על מנת לשמר את התחושה שהוא 'עצמי' מלוכד, המשכי, ואוטונומי. ועד כמה שרבים הליקויים בתשתיות העצמי, כך יאלץ הפרט להשקיע יותר ויותר ממשאביו הנפשיים בחיפוש אחר אותן החוויות הספציפיות עליהן נשענת תחושת העצמי שלו.
האישיות ממוקדת העצמי – self-centered personality : הפרעת אישיות הנובעת מן הצורך המתמיד להשקיע את חלק הארי של כוחות האני בתחזוקה השוטפת של תחושת-העצמי.
מדובר באנשים שהפרעה זו אצלם הינה חלק קבוע ממבנה האישיות ודפוסי ההתנהגות, ולא באלה שבאופן זמני, עקב מצב טראומתי כלשהו, משקיעים את מירב כוחותיהם בשיקום ותחזוקת העצמי.
הגבול בין האישיות הנורמלית לאישיות ממוקדת-העצמי הוא כמותי בעיקרו. ולכן, יש מקום לדבר על הפרעת אישיות רק במקרים בהם עקב הפרעות שונות בתשתיות העצמי, משתלטים הצרכים לתחזוקת העצמי על חלק הולך וגדל של הפעילות המנטלית והמניעים להתנהגות, עד כדי יצירת מצב בו רוב מחשבותיו ומעשיו של האדם, המודעים והבלתי-מודעים, נקבעים על-ידי שיקולים ממוקדי-עצמי, דהיינו – שיקולים סובייקטיביים ולא אובייקטיביים.
מדובר בטיפוס אישיות המהווה יחידה נוזולוגית חדשה, שאינה זהה להגדרה של הפרעת אישיות נרציסטית.
האישיות ממוקדת העצמי בטיפול
 ארבעה מאפיינים עיקרים של מטופלים עם הפרעת אישיות ממוקדת-עצמי:
1. המטופל/ת מופיע/ה באופן טיפוסי כ 'פציינט טוב' ומתאים לטיפול דינמי-אנליטי. הוא להוט 'להעמיק' בהבנת עצמו, לחשוף אסוציאציות מעניינות, וקשוב לפירושים. מטופלים אלה מאוד בקיאים ב 'שפה הטיפולית'. מכיוון שלרובם יש ידע מוקדם אודות הטיפול, הם מופיעים לעיתים כמו קונים בחנות היודעים מראש מה עליהם לדרוש מן המוכר ומקפידים שלא יסדר אותם. חרדים לשמירת חוקי הטיפול יותר מהמטפל עצמו, רגישים מאוד לאפשרות של בזבוז זמן הטיפול היקר, ולעיתים מפקחים על המטפל שלא יסטה מן הנושא.
2. רובם עסוקים במצבם הגופני, עיסוק המגיע עד לדרגות של היפוכונדריה. אך בולטת הנטייה לייחס רקע נפשי לכל הפרעה גופנית, ולעיתים הם גוררים את המטפל לחפש 'סיבות פסיכולוגיות' אף למחלות גופניות בעליל.
3. ניכרת נטייה לדרמטיזציה, בייחוד של מצבים בין-אישיים העלולים להתפרש כמעליבים, משפילים, או פוגעים בדרך אחרת בדימוי העצמי. הבעיה שמטופלים אלה מצליחים במקרים רבים לסחוף את המטפל להזדהות יתר עם 'הטרגדיה' שלהם, או לסחוף אותו בדרך של הזדהות-השלכתית 'לשחק' אחד התפקידים בדרמה הבין-אישית הזאת.
4. היחס למטפל מורכב מתערובת מוזרה ומביכה של רגישות, לעיתים חדה ביותר, למחשבותיו, רגשותיו, ובעיותיו, מלווה באטימות מוחלטת כמעט לחלק אחר של תגובותיו הרגשיות. יש שמטופל רגיש לקלוט שינויים חולניים זעירים במצבו הגופני של המטפל, או שינויים במצב רוחו, אך עלול להגיב עליהם בחוסר טאקט מוחלט,  בלי לחוש כלל במבוכת המטפל שנאלץ אז להתייחס לדברים מהם רצה להתעלם בשעת הטיפול. עניין זה עלול להקשות על המטפל כשהוא שרוי במצוקה נפשית ממשית.
תכונות ודפוסי התנהגות באישיות ממוקדת-העצמי
1. הסגנון הקוגניטיבי : הפרעת האישיות מתבטאת בתצורה מיוחדת של אופני החשיבה, התפיסה, התגובה והריגוש. בעוד האדם הבריא מקדיש לצרכיי התחזוקה השוטפת של תחושת העצמי בעיקר את הפעילויות המנטליות עתירות התהליכים הראשוניים – החלום, הפנטזיה, הפעילות האומנותית והיצירתית, וחלק מן הפעילות האירגונית הבלתי-מודעת המלווה בדרך-כלל את הפעילות המודעת היומיומית (5) – נאלץ האדם בעל תשתיות העצמי הפגומות להשקיע לצורכי התחזוקה השוטפת גם חלק הולך וגדל מן הפעילויות הקוגניטיביות המודעות עתירות התהליכים המשניים, המיועדות בדרך-כלל לסייע לו בפיתרון הבעיות הקשורות במציאות היום-יומית. התוצאה היא שאדם כזה נוטה להשקיע נתח גדול מן הרגיל של חשיבתו הרציונלית, מאמציו להבין ולפתור בעיות, ושיקוליו הביקורתיים, בעיבוד בעיותיו הפנימיות יותר מאשר בהתמודדות בבעיות המציאות. אופן ההתייחסות לצורך פנימי חריג זה, שונה מאדם למשנהו. רבים חשים צורך זה כנטל, כעין צורך כפייתי, והיו רוצים להשתחרר מנטיות כגון : "אני לא מסוגל ליהנות ממשהו מבלי לבחון את עצמי ולחשוב באותו זמן מדוע אני נהנה מזה?". בקצה הנגדי עומדים אלה המעלים את הנטייה להתבונן, לבחון, להבין ולבקר את עצמם האופן מתמיד לדרגת אידיאל, ומעריכים את עצמם כאילו היו נעלים ומפותחים יותר מאותם אנשים 'פשוטים', המרגישים, נהנים ומתלהבים מבלי לשאול את עצמם שום שאלות. המאפיין של בעלי אישיות זו היא הנטייה לדבר על עצמם, בעיותיהם וחוויותיהם, ולשתף את בעלי שיחם עד לעייפה בכל התחבטויותיהם. התגובות ממוקדות-העצמי של טיפוסי אישיות אלה בשיחה מקבלות לעיתים ממדים מוזרים, ועלולות, במקרה הטוב, להתמיה ולהביך את השומע, ובמקרה החמור – להעליב ולפגוע בו. חשוב לציין שהתגובות האלה אינן נובעות לרוב מחוסר יחס רגשי, למרות שלכאורה הן נראות כך, אלא מן העיוות הטיפוסי בחשיבה. חולשת העצמי ומצב הכוננות המתמיד לקדם כל מצב העלול לערער את יציבות תחושת העצמי, מחייב אותם למקד את המחשבה, בכל מקרה של גירוי חדש, קודם כל על השאלה "איך זה עלול להשפיע עלי?" ורק לאחר שרכשו ביטחון מסוים שאכן יוכלו להתמודד עם כל הכרוך בכך, חופשיים הם להפנות את חשיבתם ותגובותיהם לכל המשתמע מן העניין עצמו. המשמעות הסובייקטיבית של אירוע חדש תמיד קודמת למשמעות האובייקטיבית שלו.
2. הזדהות השלכתית : לאנשים בעלי אישיות ממוקדת-העצמי יש יכולת מיוחדת להניע את המטפל להזדהות עם בעיותיהם ועם האופן הייחודי בו הם רואים ומפרשים את המציאות שלהם, ולגרור אותו 'לשחק' את אחד התפקידים המרכזיים של אחת הדרמות הפנימיות שלהם. יכולת זו מתוארת בפסיכואנליזה בעזרת המושג 'הזדהות השלכתית' ( projective identification ). מושג זה בהגדרתו הבין-אישית אומר : המטופל משליך מיגזרים מעולמו הפנימי על המטפל ועל ריקמת יחסיהם ההדדיים ומצליח לעורר את המטפל להזדהות עם חלק מן החומר המושלך עד כדי הנעתו לשחק בפועל, ולרוב מבלי להיות מודע לכך, תפקידים שונים הגזורים מן המשאלות, החרדות, והדרמות המשפחתיות והבין-אישיות אותן חווה המטופל או חווה בעברו. צורת ההפעלה הינה תהליך לפיו נדחף המטפל, באמצעות מיגוון של מהלכים בלתי-מודעים שונים, מילוליים ולא-מילוליים לשחק תפקיד מיוחד מסוים עבור הפציינט. (11). אחד מהתכונות המאפיינות את האישיות ממוקדת העצמי הוא הכישרון המיוחד להפוך את ההשלכה בפנטזיה לאקט המשנה מעשית את התנהגות המטפל. ההסבר העיקרי לתופעה קשור כנראה לפרדוקס המאפיין את רוב הפרעות האישיות – עד כמה שהצרכים המניעים התנהגות מסויימת הם פאתולוגיים יותר, כך הכושר לבצע התנהגות זו גבוה יותר. בעל האישיות  ממוקדת העצמי, בייחוד זה אשר ליקוייו נובעים בעיקר ממחסור מצטבר ב 'חוויות זולת-עצמי' מספקות, נידון לחזור ולחפש כל חייו רק את אותם אובייקטים אשר במערכת היחסים עימהם יכול למצוא את הפיצוי לחוויות הילדות בהן לא זכה, או להמשיך בעזרתם את מאבקי הילדות אותם לא השלים. ניתן לדמותו לאותו במאי תיאטרון אשר באמתחתו מצוי רק מחזה אחד, והוא מסתובב כל חייו בעולם לחפש את השחקנים המתאימים לשחק בדרמה זו. במקרים הקיצוניים, משועבדים כל היחסים הבין-אישיים לצורך זה בלבד, כך שכל אדם אותו ילמד בעל האישיות ממוקדת-העצמי להכיר יעורר בו עניין רק במידה שניתן להשתמש בו כ-'זולת-עצמי' לספק באמצעותו את אחד או כמה מצרכי תחזוקת העצמי.
3. הכושר לאמפתיה : ההבדל בין בעלי הפרעת האישיות ממוקדת-העצמי לבין היתר אינו ברמת הכושר הכללי לאמפתיה, אלא בצורה, או נכון יותר בעיוות המיוחד בהפעלת כושר זה. כושר האמפתיה שלהם לוקה תמיד בסלקטיביות טיפוסית אותה ניתן לכנות "אמפתיה ממוקדת-העצמי". העיוות המאפיין סוג זה של אמפתיה הוא : רגישות אמפתית חדה לגבי מגזר אחד של רגשות וחוויות הזולת לצד אטימות מוחלטת לגבי מגזר אחר. המפתח לסלקטיביות זו הוא במידת הנגיעה של רגשות וחוויות הזולת לרגשות וחוויות המקבילות של האדם עצמו. העיוות הוא שבניגוד למכשיר האמפתיה הנורמלי המיועד לאפשר לנושאו לקלוט, לזהות, ולעלות על הגל הרגשי של הזולת, מכוון מכשיר האמפתיה של בעל האישיות ממוקדת-העצמי לקלוט ולזהות בלעדית רק את אותם המצבים בהם מסוגל הזולת לעלות על הגל הרגשי של העצמי. כושר אמפתי זה עלול להיות  גם לרועץ ( self defeating ), ולגרום להרחקת המטופל ואנשים קרובים. התוצאה, רבים מבעלי האישיות ממוקדת-העצמי חיים בבדידות ממנה הם סובלים באופן קשה.
4.  התפקוד החברתי והמקצועי : רמת התפקוד החברתי והמקצועי של בעל האישיות ממוקדת-העצמי תלויה במידה בה הוא מקבל העיסוק או המקצוע בו הוא פעיל חשיבות כאמצעי התורם לתחזוקת הזהות, הדימוי, וההערכה העצמית שלו. חשיבות זו בולטת בעיקר באותם מקצועות המקנים זהות ויוקרה חברתית מסויימת לעוסקים בהם. בהרבה מקרים הופך העיסוק והמקצוע למעין 'זולת-עצמי'  החיוני לתחזוקה השוטפת של תחושת העצמי, והעוסק כה מזהה עצמו עם עיסוקו עד כי הוא מופיע לא רק בעיני הזולת אלא גם בעיני עצמו לא בשמו ובאישיותו הפרטית אלא בעיסוקו (הרופא, העו"ד). הזדהות יתר עם העיסוק או המקצוע מתבטאת בד"כ ביחס של רצינות, אדיקות, יושר, חריצות, והתמסרות לעבודה. מכיוון שערכו העצמי ודימויו החברתי תלוי במידה רבה בדימוי וביוקרה הציבורית לה זוכה אותו עיסוק, חרד הוא להגן על הקיים ולפעול כנגד כל שינוי או חידוש העלול להפחית את הערך של העיסוק הזה.מאחר שזהותם העצמית נשענת בחלקה הגדול על תחושת השייכות לקבוצה מלוכדת של חברים, חשובה להם ביותר השמירה על הזהות הקבוצתית. למרות כמיהתו להכרה וחיבה מצד הזולת והחברה, אין הוא בהכרח הטיפוס של "ייסמן", בהרבה מקרים מוכן הוא להתעקש, לעמוד על שלו, ולצאת למאבקים למען הקבוצה, בתנאי שהוא נושא את הדגל למען הקבוצה אשר זהותו העצמית תלוי בקיומה.
העיסוק המשמש כ"זולת-עצמי", שבו תלויה הזהות וההערכה העצמית, הינו בחוויה הפנימית. ולכן נדיר למצוא אדם המזדהה עם מקצועו שימה או ימעל, נהפוך הוא, בלהיטותו להגן על טוהר המקצוע, עלול הוא להופיע כאותו "מצפון" הרודף את עמיתיו בחוקים ותקנונים, ולהוט לחשוף תקלות ושחיתויות. אך מכיוון שהצורך הוא לשמור על דימויו העצמי קודם כל בעיני עצמו, אין מצפונו המקצועי מרשה לו לפתור את הבעיות המקצועיות בדרכי הונאה קטנים שכולם עושים. וכאשר הוא אינו יכול לעמוד בציפיותיו של עצמו, נותר לו רק מפלט אחד ההונאה העצמית. יושרו ונאמנותו "מרופדים" בהגנות – מנגנוני התעלמות, שיכחה, השלכה, או רציונליזציה המאפשרים לו להונות את עצמו ויחד עם זאת להישאר צדיק בעיני עצמו. מנגנונים אלה  "עובדים" רק עליו וכל האחרים קולטים היטב את מה שהוא מנסה להסתיר. וכך מאבקי הצדק שלו נתפשים כצדקנות, ויושרו ומסירותו כהתחסדות.

המטפל ממוקד העצמי
סביר להניח ששיעור בעלי האישיות ממוקדת-העצמי גבוה יותר במקצועות העוסקים בטיפול נפשי מאשר ביתר העיסוקים, בהתחשב שאצל רבים מבין בעלי הפרעת אישיות זו מהווה האינטרוספקציה, החיטוט הפנימי, הביקורת העצמית והצורך להביא את התחושות והרגשות לידי מודעות, חלק אינטגרלי של סגנונם הקוגנטיבי.
הקשיים האופייניים למטפלים בעלי אישיות ממוקדת-עצמי הם משלושה סוגים עיקריים :
צמצום הטווח הטיפולי, רגישות יתר לתגובות שליליות מצד המטופל, והפרת האיזון בין סיפוק אינטרסים של המטופל והמטפל.
צמצום הטווח הטיפולי
 תחום היכולת להבין ולהזדהות עם המטופל ומערכת יחסיו הבין-אישיים מוגבל להתנסויותיו האישיות של המטפל עצמו ויחסיו עם הדמויות הקרובות לו. גם האדם הממוצע משתמש בניסיונו האישי אך הוא אינו מוגבל על ידו. אחת המגבלות של המטפל בעל האישיות ממוקדת העצמי היא שכמעט שאינו מסוגל להפעיל את הדימיון וכושר ההיסק שלו על-מנת לחרוג בעזרתם  מעבר לתחום התנסויותיו האישיות. הסיבה למיגבלה זו שעקב הצורך להשקיע את רוב המשאבים הנפשיים בתחזוקה שוטפת של תחושת-העצמי, לא מתפתח אצל בעלי אישיות זו כלל המניע להעשיר את תחום החוויות הבין-אישיות ולכן לא מתפתחים הכלים הקוגניטיביים המתאימים לכך.
רגישות יתר
הנטייה של בעלי האישיות ממוקדת-העצמי היא להפוך כמה מפעילויותיהם היום-יומיות – ריקמת היחסים עם אדם מסויים, עיסוק מקצועי, פעילות חברתית או פוליטית, עיסוק באומנות לכעין 'זולת עצמי', דהיינו גורם עליו נשענים חלקים נכבדים של הזהות העצמית, הדימוי בעיני הזולת, או ההערכה העצמית; ואזי סביר שהאדם יגיב ברגישות יתר לכל שיבוש או סכנת אובדן של גורם זה. עוצמת התגובות לסכנה כזו משתנה בהתאם לחשיבות הגורם במאזן הכללי של תחזוקת העצמי, מחרדה, צער, עלבון או כעס, עד לדיכאון ותחושות של התפוררות העצמי. רגישות יתר זו ניכרת כמעט בכל המטפלים בעלי אישיות ממוקדת העצמי, ועלולה להתבטא בתגובות קיצוניות ובלתי צפויות לתקלות ושיבושים שונים ביחסי מטפל-מטופל. מוקדי רגישות  היתר עלולים לשבש קשות את מהלך הטיפול התקין, בייחוד מכיוון שההפרעות הנוצרות הן ברובן פרי הפתולוגיה של המטפל.
אין בנמצא מטפל, אם הוא אכן מסוגל לפתח מעורבות רגשית כלשהי עם מטופליו ועם תהליך הטיפול, שלא יגלה רגישות אישית כלשהי להתנהגויות מסויימות של המטופל. המנגנון העיקרי בעזרתו מגן המטפל על עצמו מפני היפגעות אישית הוא יצירת הריחוק הרגשי, היכולת לקבל את התנהגות נמטופל כאילו אין היא מכוונת אליו אישית (העברה). ההבדל בין המטפל הרגיל למטפל ממוקד העצמי הוא בעיקרו כמותי ולכן עבור האחרון יצירת הריחוק הרגשי הוא מאבק פנימי רציף.

הפרת האיזון
ברור שעיסוק כה דרשני מבחינה רגשית כמו פסיכותרפיה, אחד העיסוקים המקצועיים היחידים בהם נדרש העוסק לשטח על שולחן העבודה את כל רגשותיו, חוויותיו, וזיכרונותיו הכמוסים, מחייב אותו להמשיך ולעבוד על עצמו כל זמן שהוא מטפל באחרים. הבעיה של המטפלים בעלי האישיות ממוקדת העצמי היא לכן כמותית בעיקרה, למעשה – בעית האיזון האופטימלי. בעוד שהמטפל הרגיל נדרש להשקיע את החלק המירבי של תשומת הלב והמאמצים בהבנה ובטיפול בבעיותיו של המטופל, עלול המטפל בעל האישיות ממוקדת-העצמי להפר את האיזון ולהשקיע אצ המירב בהבנה ובטיפול בעצמו, ולעיתים במידה כזו, עד כי אין הוא מסוגל להביא עוד כל תועלת טיפולית למטופל ואפילו – לגרום לו נזק. חלק מן הסיבות נעוץ באותה רגישות יתר, שתוארה לעיל, המחייבת את המטפל להשקיע את מירב המאמצים הטיפוליים בעצמו, אך החלק החמור יותר נובע מן הנטייה של המטפל להשתמש באופן בלתי מודע במטופליו למען פיתרון בעיותיו האישיות. אלה 'מטופלים המשמשים את המטפל לצורך תחזות העצמי'. מושג זה רחב יותר ממושג "האספקה הנרציסטית" המתאר מטופלים המקנים למטפל שלהם 'סיפוק נרציסטי' בעזרת חוויות של הצלחה,אהבה והערצה. מגוון צרכי תחזוקת העצמי עלול להיות רחב בהרבה ולכלול גם את הצורך לסוגים שונים של חוויות שליליות, משפילות או מכאיבות. ההבדל בין 'סיפוק נרציסט' לבין 'שימוש לצורך תחזוקת עצמי' הוא בסכנה שהמטפל , אחר שהצליח למצוא מטופל העונה לאחד מצרכי תחזוקת העצמי שלו, או הצליח לתמרן אותו באמצעות הזדהות-השלכתית למלא במדוייק את התפקיד הנדרש, לא ירשה לו להשתנות ו'לזוז' מן התפקיד שנועד לו. היותו של תהליך זה לא מודע מבחינת המטפל מכפילה את הסכנה.
התיאוריה אודות הפסיכותרפיה עוסקת בשלוש צלעות המשולש – המטופל, המטפל, וריקמת היחסים בינהם, כאשר אחד ההבדלים העיקריים בין האסכולות השונות הוא במידת החשיבות המיוחסת לכל אחת משלוש הצלעות. הנטייה של המטפלים בעלי האישיות ממוקדת-העצמי היא לאמץ לעצמם אותן אסכולות העוסקות בעיקר במטפל ובריקמת היחסים בין המטפל למטופל, על חשבון אלו המתמקדות יותר במבנה הדינמי ובפסיכופתולוגיה של המטופל. אסכולות אלו, המדגישות בעיקר את ההתרחשויות התוך-נפשיות של המטפל ואת תגובותיו הרגשיות להתנהגות המטופל, עלולות לספק לאותם מטפלים את הכיסוי התיאורטי ולשחרר אותם מרגשי אשם על נטייתם לעסוק יותר בעצמם מאשר במטופליהם.

פסיכולוגיה של העצמי: התהלכים התקניים לתחזוקת תחושת העצמי – החלום – חלק ד'
פנחס נוי – שיחות כרך יב'-1 נוב' 1997 . כרך יב-2 מרץ 98

החלום, אותו העריך פרויד כ"דרך המלך אל הבלתי-מודע", משמש בטיפולים הפסיכואנליטיים והפסיכודינמיים מאז ועד היום כאחד האמצעים העיקריים להגיע אל ולחשוף את תכני ודרכי הפעולה של הבלתי מודע. המשותף לכל האסכולות היא ההנחה הבסיסית שאין לראות בחלום משום תופעה מקרית, אלא שכל המופיע בו הוא בעל משמעות הניתנת לחשיפה ולהבנה, בעוד המחלוקת נוגעת בעיקר לאמצעים בעזרתם ניתן לחשוף משמעויות אלו, לאופנים לפיהם יש להבינן, ולשימושים שניתן לעשות בהבנות אלו במסגרת הטיפול.
המחלוקות כמעט אינן נוגעות להבנת שפת החלום, דהיינו – לאמצעים בהם נוהג החלום לבטא, לעבד, או להסוות את תכני הבלתי-מודע, ובד"כ אין למטפל, הבקי ברזי שפת התהליכים הראשוניים המשמשים את עבודת החלום, קושי מיוחד לזהות את הנושאים בהם עוסק החלום והבעיות עימן הוא מנסה להתמודד. המטפלים נבדלים באופן שהם מטפלים בחלום, יש כאלה הנוטים להסתפק ברמת הבנה כללית, ונוטים לצמצם את פירושיהם רק למידה הדרושה להפנות את תשומת ליבו של המטופל 'אל מה שבאמת מעסיק אותו', וכאשר השיגו זאת – לזנוח את החלום ולהפנות את הדיון אל אותה בעיה מודעת או לא-מודעת , אשר נחשפת בעזרת החלום.
רוב המטפלים אינם מוכנים להסתפק ברמת שימוש ראשונית בלבד זו של החלום, מתוך שכנוע שניתן לדלות מן החלום והאסוציאציות המתלות אליו מידע רב נוסף אודות המקורות, הכוונות, והפונקציות של החלום. מידע בו הם יוכלו להשתמש, הן  בפירושיהם למטופל והן לצורך הבנת תופעת החלום בכללותה. אך הבעיה היא שכל פירוש שהוא מעבר לרמה ראשונית זו מצריך הסתמכות על תיאוריה כלשהיא אודות החלום, ואזי, ישתנו גם הפירושים ממטפל למטפל בהתאם לתיאוריה בה הוא מחזיק. הצרה היא שלא ניתן לדעת איזהו הפירוש הנכון, ולמעשה, כל שהחלום מוכן לחשוף הן רק סצינות נבחרות מהתוצר הסופי, וגם זה לרוב רק בקמצנות רבה.

התיאוריות הפסיכואנליטיות אודות החלום.
הפסיכואנליזה, גיבשה שלוש תיאוריות מרכזיות אודות הפונקציה של החלום, המתאימות כל אחת לאותה תיאוריה כללית שממנה נבעה : תורת היצרים, פסיכולוגית האני, ופסיכולוגית העצמי.
לפי התאוריה המקורית של פרויד, הנובעת מתורת היצרים שלו, הפונקציה המרכזית של החלום, שמטרתו הכללית היא להגן על השינה, היא – מילוי משאלה. המשאלה לפי פרויד, היא הנציג הנפשי של היצר או של אחד מנגזרותיו ומילויה העקיף בתכני החלום מהווה, לכן, פורקן חלקי או עקיף לאותם יצרים או נגזרותיהם, שאילולא כן היו עלולים לסכל את השינה.
לפי התיאוריה שגובשה בעקבות התבססותה של פסיכולוגית האני, הפונקציה המרכזית של החלום היא לשרת את האני במאמציו לפתרון בעיות, שליטה (mastery) והסתגלות (adaptation).
לפי התיאוריה שהוצעה בעקבות פיתוח פסיכולוגיית העצמי ושמקורותיה כפולים – הן במושג "הוויסות העצמי" של יונג והן ב"חלומות מצב-העצמי" של קוהוט – הפונקציה העיקרית של החלום היא לסייע בתחזוקה של "העצמי" המלוכד (קוהסיבי) ובהטמעת החוויות וההתנסויות החדשות, העלולות לסכן ולערער את שלמותו ורציפותו של העצמי.
שלוש התיאוריות האלו אינן חילופיות זו לזו, ואין האחת שוללת את הפירושים הניתנים על בסיס שתי האחרות. אדרבא, כל תיאוריה חדשה אך מרחיבה את תכולת הקודמות לה בהוסיפה זוויות ראייה חדשות לפירושים.
במאמר הנוכחי תפורט התיאוריה המסבירה את הפונקציות של החלום מזווית הראיה של פסיכולוגית העצמי. מתוך תפישה המגדירה את החלום כאחת מפעילויות האני, אשר תפקידה לפתח ולתחזק את תחושת-העצמי המלוכד וההמשכי. תיאוריה זו רחבה דיה על מנת לכלול את רוב התיאוריות אודות תפקיד החלום המצויות כיום בשימוש האסכולות הפסיכולוגיות השונות, יחד עם זאת היא צרה מספיק כדי למקד את תפקיד החלום לצרכי העצמי. החלום – אותו העריך פרויד כתוצר המובהק ביותר של פעילות התהליכים הראשונים – הוא תמיד אך ורק ממוקד-עצמי, הווה אומר, עסוק בקידום האינטרסים העצמיים בלבד.
את פונקציות תחזוקת-תחושת-העצמי של החלום נחלק לשלוש בהתאם לשלוש הפונקציות העיקריות של התהליכים הראשוניים ביחס לעצמי: הטמעה (self assimilation), התאמה (self accommodation) ואינטגרציה (self integration).
הטמעה
אחת הפונקציות המרכזיות של החלום היא לסייע לאני להטמיע באופן שוטף את ההתנסויות, החוויות והלקחים מאינפורמציות הקלט החדשות לתוך 'העצמי'. דהיינו – לאפשר הטמעתם כמרכיב דינמי של תחושת העצמי והדימוי העצמי.
האדם הנורמלי חש ומדמה את ה'עצמי' שלו כישות עצמאית, בעלת קיום קבוע ונפרד מן הזולת והסביבה הפיסית, המאורגנת כמבנה מלוכד, יציב ובעל  רצף היסטורי. ישות זו מצויה בקשרי גומלין ובחיכוך עם סביבה אנושית ופיסית, קולטת גירויים, מגיבה להם, ומסוגלת ליזום פעילות המשפיעה ומשנה סביבה זו. אחת ממשימות תחזוקת העצמי העיקריות של האני היא, לכן, השמירה על תחושה זו של יציבות, אחדות ורציפות נוכח הצורך לקלוט, להגיב, ולפעול לגבי סביבה אנושית ופיסית הנמצאת ברצף זרימה ושינויים דינמיים מתמידים. כדי להצליח במשימה זו חייב האני לעדכן באופן שוטף את תחושת העצמי לתנאים, לנסיבות, ולדרישות המשתנות של הסביבה המציאותית, וזה ע"י הטמעת השינויים והחידושים הסביבתיים לתוך המארג הארגוני של תחושת העצמי , מחד, וע"י התאמת תחושת העצמי לתנאי המציאות המשתנים, מאידך.
מיד עם התרחש אירוע בחיינו, האדם יודע מה שקרה ובדרך כלל אף מבין את השלכותיו, אך לרוב עובר עוד זמן ממושך עד שהשינוי הופך לחלק מהוויתו, דהיינו – עד שהידע וההבנה הרציונליים מוטמעים כחלק אינטגרלי של הדימוי ותחושת הזהות העצמית. תהליך הטמעה זה, אשר המשך שלו שונה מאדם לאדם בהתאם לעוצמת הפגיעה או ההישג, חוזק האני, רקע העבר וכו', מתבצע באמצעות דיבורים, העלאת זיכרונות, מחשבות, רקימת דמיונות ובעיקר חלימה, ויש מצבים בהם הנושאים להטמעה הם כה קשים ומורכבים, עד כי הם תופשים וממלאים את כל נפח החלומות (החלומות הפוסט-טראומתיים).
במהלך היום הולכות ומצטברות התנסויות וחוויות חדשות, שעקב המאמץ המושקע בהתמודדות עם המציאות, אינן זוכות לעיבוד המספיק הנחוץ להטמעתן בתחושה ודימוי העצמי. עבודת הטמעה זו נדחית אזי בד"כ לשנת הלילה, בה מנותק האדם מן העשייה קשורת המציאות.
טיפוסי לחלום הוא עיבוד המידע החדש במימד ההיסטורי, דהיינו – כל התנסות או חוויה חדשה מעובדת לאור ההתנסויות והחוויות הדומות לה האגורות בזיכרון, וכל בעיה חדשה נשקלת לאור בעיות העבר הדומות לה עימם הצליח או לא הצליח האני להתמודד בזמנו. כאשר החלום מנסה תמיד למזג (condensate) ולשלב את החדש בישן.
על מנת לבצע את עבודת ההטמעה במיטב היעילות, משתדל החלום להעלות ממאגרי הזיכרון את כל ההתנסויות והחוויות הקודמות, הנוגעות בדרך כלשהי להתנסות או לחוויה החדשה אותה עליו להטמיע, ועד כמה שזו 'קשת עיכול' יותר, יקפיד החלום לחטט במאגרי הזיכרון ולהגיע לכל פיסת מידע העלולה להיות רלבנטית לנושא. זיכרונות אלה מופיעים אזי בחלום הגלוי כאשר הם ממוזגים, או משולבים בדרך כלשהי עם החומר החדש אותו יש להטמיע, וניתנים אזי להפרדה וזיהוי לרוב רק בעקבות עבודה על האסוציאציות לחלום. תכונה זו של החלום, לשלוף מארכיבי הזיכרון את כל החומר הרלבנטי לעיבוד הבעיה קשת העיכול, הופכת את החלום לאמצעי רב עזר לתהליך הפסיכותרפיה. זיהוי הבעיות עליהן 'עובדים' החלומות ושיקום הזיכרונות אותם מעלה החלום לצורך עיבוד זה, יכולים לסייע למטפל לזהות את המקום 'שם קבור הכלב' ולכוון את הטיפול לעסוק בבעיות אלו.
השימוש בחלום לזיהוי מקורות הפסיכופתולוגיה חשוב בעיקר בתכנון הטיפול בתגובות פוסט-טראומתיות, תגובות האבל הקשות, ויתר ההפרעות האקוטיות הנובעות מתגובות-יתר לפגיעות אקטואליות. בכל אותם מקרים הסיבה להפרעה היא, אומנם, בפגיעה קשת ההטמעה במיוחד – טראומה של תאונה, קרב, פגיעה בשלמות הגופנית, או אבל על איבוד אדם, רכוש, עיסוק מקצועי, או כל נכס אחר בו היה תלוי הדימוי או הביטחון העצמי – אך היינו מצפים מן האדם בעל האני הבריא שיסיים עם הזמן את 'עבודת הטראומה' או 'עבודת האבל' ויצליח להטמיע את הטראומה או האבידה, לפחות במידה שתאפשר את המשך שגרת החיים. ההנחה המקובלת היא שבמקרים שזה לא קורה, קיימות 'אבני נגף' בצורת קונפליקטים בלתי-מודעים או פגיעות עמוקות בדימוי העצמי, המשבשים את עבודת ההטמעה. ולכן יש צורך בהתערבות מבחוץ, באמצעות טיפול פסיכותרפויטי בכדי לסייע לאותו אדם. ולחלום יש חלק חשוב בזיהוי אותן 'אבני נגף'.
התאמה
זהו תהליך העיבוד ההפוך להטמעה. האני אינו יכול  להסתפק אך בהטמעה רציפה של כל ההתנסויות והחוייות החדשות לתוך מארג תחושת-העצמי והדימוי העצמי, אלא עליו אף לעדכן ולהתאים באופן שוטף את התחושה והדימוי לשינויים המתמידים בסביבה המציאות ולדרישות שזו מעמידה לפני הפרט. עצם תהליך ההתבגרות מעמיד את הפרט, בכל שלב, לפני דרישות מציאות ההולכות ועולות בחומרתן, ומאלצות אותו לפתח טכניקות מורכבות יותר להתמודד עם מציאות זו, ולעדכן ולהתאים כל פעם מחדש את תחושת העצמי ואת הדימוי העצמי לתנאים החדשים. כמו בתהליכי ההטמעה, כן גם לגבי תהליכי ההתאמה, ישנם פערים בין השלב בו אנו יודעים אודות השינוי ומבינים את משמעותו לבין השלב בו חשים ומדמים אנו באמת את עצמנו במצב החדש.
גם בתהליך ההתאמה השוטפת, כמו בתהליך ההטמעה יש חשיבות רבה לחלום, אשר אחת הפונקציות המרכזיות שלו היא לסייע לנו בביצוע אותם השינויים בתחושה ובדימוי עצמי, המתחייבים מן השינויים החלים במציאות החיצונית ובדרישות אשר זו מציבה בפנינו. סיוע זה של החלום מתבטא בעיקר בהכינו אותנו להתמודד עם ולעמוד בכל מיני מצבי עתיד אפשריים, וזה באמצעות בימוי סצינות דרמטיות דימיוניות, אשר במסגרתן יתאפשר לנו להתנסות בטווח רחב ביותר של חוויות ורגשות המצופות לעזור לנו בהתמודדויות עתיד אלו. יש שהחלום עושה זאת בדרכי נועם ועידוד, על ידי בניית סצינות שכאילו צריכות להבטיח לנו שיש לנו כוח ויכולת לעמוד במשימה, ויש שהחלום עושה זאת בדרך הקשה, כשהוא מנסה להכניס אותנו למצבי לחץ קשים ואכזריים כדי להגביר את היכולת לעמוד בהם כאשר המציאות תחייב זאת בעתיד.
לסוג הראשון שייך "חלום הבחינות" שתואר כבר ע"י פרויד: זהו חלום חרדה בו הינך נכשל באחת מן הבחינות המכריעות בהן התנסית בעת לימודיך בביה"ס או באוניברסיטה. אלא שבאופן טיפוסי בוחר החלום כסצינה לאירוע דווקא אחת מאותן בחינות בהן עמדת בהצלחה. החלום מעלה סצינה מן העבר על מנת להרגיע אותנו באמצעותה. שני דברים נוספים טיפוסיים לסוג חלום זה: (1) אין החלום מתייחס בהכרח לבחינה מציאותית כלשהי מן העבר, אלא יש שהבחינה סימלית. (2) חלום הבחינות מופיע רק אצל אנשים הניצבים לפני משימה העומדת בעליל בניגוד לדימוי העצמי שלהם. החלום בא לעודד ולסייע לאותו אדם אשר כושרו לעמוד במשימות העתיד מותנה ביכולת לשנות משהו בסיסי יותר בדימויו העצמי.
לרוב אין החלום רחום ומעודד כל-כך, אלא מנסה להכין אותנו בדרך הקשה לקראת המשימות החדשות הנכונות לנו. סוג זה של חלומות מהווה את חלק הארי של מה שאנו חשים כ'חלומות רעים' דהיינו – אותם חלומות מפחידים, מאיימים, או בלתי נעימים במוזרותם, המפרים את שלוות שנתנו. רוב החלומות האלו מהווים ניסיונות לסייע לנו להסתגל ולהתאים את תחושת ודימוי העצמי למשימות המחר בעזרת 'משחקי דימיון', בהם אנו כאילו כבר עומדים מול הסכנות והאיומים עימם עלולים אנו להתמודד בעתיד. החלום לפי זה, ממלא תפקיד חשוב בהגדלת טווח ההתנסויות האישיות, חוויות שיסייעו לחולם להבין טוב יותר את עצמו ואת הזולת, אם הוא או הם יקלעו בעתיד למצב חוויתי דומה.
בפעילות החלום לצורך פונקצית ההתאמה מתגלות כמה מתכונותיו המעניינות של החלום. ראשית, כושרו להפעיל את הדימיון היוצר. בפונקציית ההתאמה מפעיל החלום את הדימיון להמציא יש מאין אירועים והתרחשויות חדשות. נראה שחלומות מקוריים אלה ( שתדירות החלומות הרעים גבוהה בהם במיוחד), המכניסים את החולם להתרחשויות חווייתיות ורגשיות חדשות דוגמתן טרם התנסה, שכיחים בעיקר בשלבים של התפתחות פסיכולוגית מואצת, כאשר על הילד או המבוגר להתאים את התחושה והדימוי העצמי תוך זמן קצר יחסית לתנאי סביבה וחברה משתנים במהירות.
גם 'החלומות הנבואיים' שייכים לקבוצה זו של חלומות בעלי פונקצית התאמה, ואין הכוונה לאמונות ותיאוריות המייחסות לחלום כוח נבואי, אלא רק לחוויה הסובייקטיבית של אותם חלומות, המותירים אותנו לאחר התעוררותנו בתחושה כאילו יש בתוכנם משהו נבואי. תפקידו של חלום זה הוא לסייע לך בדרך כלשהי באחת ממשימות העתיד, ולכן יש לשמרו בזיכרון לפחות עד שתסתיים משימה זו. התחושה 'זה חלום נבואי' מיוצרת ע"י או הבמאי שיצר את החלום עצמו, כאילו היה מדביק על החלום, טרם שיחררו לעלות על בימת החלימה, את הפתק "נא לא למחוק, יכול להביא תועלת בעתיד!". משמעותו של דבר שהחלום מסוגל לקלוט את המידע החדש עוד טרם הופעלו עליו תהליכי הצנזורה, מנגנוני ההגנה, העריכה וכו', ומיד להתחיל בעיבודו בהתאם לתפקיד המוטל עליו, וזאת ללא התחשבות בתהליכי העיבוד העוקבים והצורה בה יוצג מידע זה לבסוף על מסך התודעה. המסקנה – אם החלום משמש לנו כעזר בטיפול, אין זה ע"י גילוי נבואות אודות העתיד, אלא בספקו לנו את הרמזים לגבי אותן הסכנות והאיומים על שלמות העצמי הקיימים זה מכבר, אך שלא הגיעו עדיין לרמת מודעות מספקת שתאפשר את עיבודם בטיפול.
אינטגרציה
הפונקציה השלישית של החלום, היא לסייע לאני בתחזוקה השוטפת של תחושת-העצמי המלוכד (קוהסיבי). קיים צורך נפשי חזק, הן לחוות והן להציג כלפי חוץ את מכלול מצבי העצמי כאילו היו מאורגנים וקשורים זה לזה ע"י איזושהיא מתכונת של סדר, חוקיות והיגיון פנימי. האני, לפי זה, על מנת לפתח ולתחזק את תחושת-העצמי המלוכד, חייב לקשר באופן שוטף את כל מצבי העצמי השונים – תחושות, רגשות,זיכרונות,רעיונות, וכו' – לרשת של קשרי משמעות, ולארגנם לכדי קווי רצף היסטוריים-סיבתיים ובצורת מבנים אחדותיים בהם קשורים כל המרכיבים אלה לאלה לפי חוקיות ברורה. מאחר שתחושת-העצמי מצויה בתהליך שוטף של שינויים דינמיים, כאשר בכל רגע נתון היא מכילה תמיד תערובת של זיכרונות עבר, חוויות הווה, וציפיות לעתיד, אין לראות בעצמי המלוכד משום תחושה או דימוי סטטי, אלא יש לראות בו תמיד עלילה (narrative) מובנית, המתפתחת מן העבר לעתיד לפי חוקיות מסויימת.
תרומת החלום לתחזוקה של תחושת העצמי המלוכד היא, בבניית עלילות, באירגון מצבי העצמי המודעים והבלתי מודעים למירקמים עלילתיים, שבמסגרתם מקבל כל מרכיב את משמעותו ביחס למרכיבים האחרים, וביחס לריקמת העלילה בכללותה. כל אירועי וחוויות הילדות המשמעותיים, וכן כל הדמויות שהיו משמעותיות עבורי, רובם טמונים בזיכרוני כסיפורים, כפרקי עלילה מתוך אותו ספר חיים, המהווה את התמליל של תחושת העצמי הכוללת (superordinate self). חומר הגלם ממנו ערוכים עלילות אלה נובע משלוש מקורות:
1. מן הזיכרונות 'האמיתיים' של האירועים והחוויות בהם התנסיתי במציאות.
2. מן הזיכרונות המעוותים שמקורם באירועים אותם עדיין לא הבנתי על בוריים בעת שהתנסיתי בהם
3. מן הזיכרונות של מה שמלכתחילה היו רק משאלות ודימיונות.
בעבודת העריכה של החומר הזה, אשר מקורו חלקו במציאות הממשית וחלקו ב'מציאות הנפשית' (psychic reality), אין נאמנות עוד לא למציאות החיצונית ולא למציאות הפנימית אלא רק למה שספנס כינה ב1984 "המציאות הנארטיבית"; כלומר, העריכה הסופית מתבצעת יותר תוך נאמנות לחוקי המבנה הדרמטי הנכון, החלים על עלילות, ולאופן שעליהן להתחבר לריקמה הכללית של סיפור החיים, מאשר לאיזושהיא 'אמת אובייקטיבית'. פה יש תפקיד חשוב ל'מספר' (narrator) שהוא אחד המקורות החשובים לכל יצירתיות אנושית. מושבו כנראה אי-שם במעמקי הבלתי-מודע ולכן יש לו גישה ישירה לכל יתר אמצעי הביטוי האנושיים, כך שאין הוא מוגבל עוד לספר את סיפוריו רק בשפה המילולית השלטת במודע. גישה ישירה זו מאפשרת לו לא רק לספר, אלא אף לטוות מלכתחילה את עלילותיו בכל שפה שיבחר. מכל הבמות שלרשותו מבכר המספר את במת החלום, ואולי הסיבה לכך היא שרק עליה יכול הוא להציג את סיפוריו באופן המתקרב ביותר למציאות, ורק שם הוא יכול להשתמש בו-זמנית בכל השפות והמדיה הרבים בהם הוא מסוגל להתבטא – באומר, בצליל, בחזיונות, בתנועה ובמגע. נראה שעל-מנת להבין את שפע החלומות, יש לנסות להבין מה היא בכלל כוונתו של'המספר', לאיזה צורך הוא רוקם את עלילותיו, ומה הוא מצפה להשיג בעזרת סיפורים אלה. צורת החלום היכולה לסייע לנו להתקרב להבנה זו, היא זו של 'החלום החוזר'. חלומות אלה בנויים לרוב כ'נושא ווריאציה', כאשר מצד אחד יש נושא בסיסי המהווה את השלד הסיפורי לכל החלומות החוזרים, ומצד שני – מספר אין-סופי של וואריאציות, בהן זוכה הנושא הבסיסי כל פעם לעיבוד עלילתי חדש ומקורי. התעקשותו של 'המספר' לחזור ולחזור על אותו נושא בסיסי, וכושרו היצירתי להלביש כל פעם נושא זה בעלילה חדשה, נותנים לנו את הרושם הברור שכאן המספר מנסה להשיג משהו, כעין משימה שאין הוא יכול להניח לה עד שתושג מטרתו.
על במת הנפש מתרוצצים תמיד מספר רב של מצבי עצמי תלושים ומבודדים, חלקם מודעים וחלקם לא מודעים – תחושות, רגשות, קטעי זיכרונות, רעיונות ומחשבות – אשר איבדו אי-שם בעבר את קשרי המשמעות עם כלל יתר מצבי העצמי. אולם 'המערכת', אשר תפקידה לעבד ולערוך את מכלול מצבי העצמי לאותו 'ספר חיים' המהווה את התשתית לתחושת עצמי מלוכד, אינה סובלת מצבים בהם משוטטים מצבי עצמי שונים חופשי בחלל, ועליה לכן להתאמץ ולמצוא דרכים הולמות לקשר כל אחד מהם בקשרי משמעות עם הסמוכים לו, למען ניתן יהיה לשלבם איך שהוא לאחד מ'פרקי הספר'. תפקיד זה, של מציאת קשרי המשמעות לקשר בהם את מצבי העצמי המשוטטים חופשי, מוטל ע"י 'המערכת' בעיקר על כתפי 'המספר', מאחר שאין דרך טובה יותר להקנות להם משמעות מאשר לנסות ולשלבם לתוך הקשר עלילתי כלשהו, והדוגמא הטובה ביותר לחזות במאמץ זה היא, כאמור, החלומות החוזרים. יש לזכור שרוב רובם של החלומות מכיל אך קטעי עלילות בלי התחלה ובלי סוף, סיפורים העוברים מהקשר אחד לשני ללא כל רציפות, קטעי חזיונות חסרי מובן וכו', כאשר רק מיעוט קטן של קטעי העלילות ערוך בצורה המאפשרת לספר את תוכנם למחרת ולהטמינם בזיכרון כסיפורים. כנראה שרוב תכני החלום הם למעשה רק טיוטות, ניסיונות נפל של 'המספר' לארגן את מצבי העצמי המבודדים לכדי קווי עלילה בעלי מבנה. מאחר שקטעי חלומות אלה הם הרוב, הרי שהחלום משמש את 'המספר' בעיקר כמעבדה וזירת אימונים, כמקום בו הוא יכול להתאמן ולנסות את כל הצירופים האפשריים לחיבור סיפורי עלילה קוהרניטים. תיאוריה זו המציעה לראות את החלום כזירת האימונים לפעילות 'מחפשת קשרי המשמעות' של המספר, מתאימה גם לאותן אסכולות עדכניות בפסיכולוגיה קוגנטיבית הרואות בחלום כמייצג את התהליך הפנימי של עיבוד מידע שהוטמן במשך היום בצורה מפוזרת ב'זיכרון קצר' לקבצים המאורגנים בהתאם לדרישותיו של הזיכרון הארוך.
אחת המשימות של האני במסגרת תחזוקת תחושת העצמי המלוכד היא ההשלמה בין הניגודים
 ( reconciliation of opposites ). תחושת האני המלוכד, ההמשכי והמאוחד נמצאת, הן בנורמה והן במצבים הפאתולוגיים, בסכנת התפוררות מתמדת עקב הניגודים והקונפליקטים הפנימיים, הקיימים תמיד בין מרכיבי העצמי השונים. ברוב מצבי החיים מצויים אנו במצב בו משתוקקים אנו למשהו אך באותו זמן גם נרתעים ממנו, כועסים על מישהו אך יחד עם זה מרחמים עליו, רוצים לעשות דבר, אך נמנעים מלעשותו וכד'. כמעט שאין דבר כלפיו אין אנו אמביוולנטים וחשים כלפיו שניים  או יותר רגשות מנוגדים בו זמנית. וכן גם לגבי החשיבה, התיכנון, השיקול, הדעות בהן אנו  מחזיקים – מפקפקים, סותרים את עצמנו, מוצאים נימוקים לכאן ולכאן, וכמעט תמיד נקלעים למצבים בהם עלינו להתווכח עם עצמנו, לבחור ולהכריע בין חלופות שונות. גם לגבי פעילות זו של אינטגרציה והשלמה בין ניגודים יש ל'מספר' ולחלום כולו תרומה חשובה. הטכניקה השגורה על החלום לטיפול בניגודים היא קודם כל לבודד את המרכיבים ולהגדיר כל רגש, מחשבה או רעיון לעצמו, הפרדה אותה הוא משיג לרוב ע"י האנשה (פרסוניפיקציה) של כל אחד מן המרכיבים. ההתרוצצות הנפשית והקונפליקטים הפנימיים מומרים בדרך זו לדרמה בין-אישית, המרה המאפשרת, קודם כל, לבודד ולתאר ביתר פירוט כל אחד מן הכוחות והמגמות שבנפש, ואחר-כך להביאם לידי אינטגרציה ע"י שיבוצם למסגרת עלילה, בה פועלים הם זה עם זה וזה כנגד זה לפי כל כללי הדרמה. " כל הדמויות המופיעות בחלום מייצגות או חלקים שונים של אישיות החולם, או אובייקט מסויים עימו יש לחלק מסויים מאישיותו קשר, בד"כ על בסיס הזדהות, במציאות הפנימית".(פיירברן)

פסיכולוגיה של העצמי: התהלכים התקניים לתחזוקת תחושת העצמי II – האמנות – חלק ה'
פנחס נוי – שיחות כרך יב'-3 יולי 1998 .
הנחת היסוד : האמנות מרחיבה דעתו של אדם.
אמנות – כל פעילות אמנתית שהיא – יצירה, ביצוע, לימוד, הוראה, והשתתפות פעילה, רגשית ו/או חשיבתית בהאזנה/צפייה/קריאה של יצירות אמנות.
השימוש בשפה עם כל יעילותו גורם לאדם לשלם מחיר של אובדן אופנויות תקשורת רבות שהיו לו טרם החל לדבר. האמנות  היא פיתוח של שפה תחליפית על בסיס ערוצי התקשורת שהוזנחו עקב השימוש בשפה המדוברת. אמנויות המושתתות על שפה – שירה וספרות – מנצלות את נקודות התורפה של השפה - נטייה להכללה, הבידוד והנייטרליזציה – ומשתמשות בתחבולות שפיתחה השפה עצמה, על-מנת להתגבר על חלק ממגבלותיה, הכל כדי להפוך את השפה ממערכת משנית המעבירה מידע אובייקטיבי לביטוי ראשוני המביע, נוגע, ומעורר את ההוויה הסובייקטיבית עצמה.
מה תורמת הרחבה זו של האמנות?
1. התיפקודים  והפעילויות הנרחבים תורמים ליצירת מתכונות אירגון רחבות היקף יותר של העצמי והאישיות ( ב'עצמי' הכוונה היא לתחושת-העצמי הסובייקטיבית של האדם, וב'אישיות' – לאוסף התכונות, התגובות, וקווי ההתנהגות המאפיינים אדם מן ההיבט האובייקטיבי )
2. אדם בעל מתכונות הארגון רחבות ההיקף יותר, מצופה להיות, בחוסר פסיכופתולוגיה רצינית אחרת, בעל עצמי ואישיות גמישים, אוטונומיים, ולכן בריאים יותר מבחינה נפשית.
רגשות : הפעילות האומנותית לצורותיה השונות תורמת לכל אחד מהשלבים של מודעות לרגש :
1. מודעות לרגש ( acknowledgment ).
2. ניסוח וביטוי של רגש באמצעות השפה ( articulation ).
3. אבחנה בין איכויות הרגש השונות ( differentiation ).
4. השלמה בין רגשות מנוגדים ( reconciliation of opposites ).
האמנויות ה'נמוכות' תורמות, כנראה, בעיקר למודעות ולביטוי הרגשות, והאמנויות ה'גבוהות' מסייעות לדיפרנציאציה ולהשלמה בין הניגודים הרגשיים.
אירגון העצמי והאישיות : הבעיה של ויסות ואירגון הרגשות מהווה רק פן אחד מן הבעיה הכללית והמשמעותית יותר – האירגון של תחושת-העצמי והאישיות. תחושה או דימוי סובבייקטיבי של 'עצמי' המשכי ומאוחד (קוהסיבי) אינה נוצרת פעם לתמיד אי-שם בשלבי ההתפתחות הראשוניים, אלא היא מצריכה תחזוקה מתמדת לאורך כל החיים, עבודה אירגונית פנימית רציפה, הכוללת הטמעה שוטפת של ההתנסויות והחוויות החדשות לתוך תחושה ודימוי העצמי, התאמה רציפה של תחושה ודימוי זה לתנאים הפנימיים והמציאותים המתחדשים, ושמירה על האירגון התקין של תחושה ודימוי העצמי, חרף השינויים הפנימיים והחיצוניים המתמידים. עבודה אירגונית זו של התחזוקה השוטפת של תחושת-העצמי מתבצעת בעיקר בעזרת הפעילויות עתירות התהליכים הראשוניים של האני, בהם תופשים מקום מרכזי – החלום והפעילות האמנותית על כל צורותיה.
לפעילות האמנותית יש חשיבות ייחודית הנוגעת להיבט חדש של הפסיכולוגיה של העצמי – היקף מתכונות אירגון העצמי.
היקף מתכונות אירגון העצמי : כל אדם מצוייד בטווח רחב ביותר של 'מצבי עצמי' – דחפים, משאלות, תכונות, קווי התנהגות, איכויות רגשיות, זיכרונות חווייתיים, כישורים, כשרונות, רעיונות, דעות, וכד' – המשתלבים למרקם ארגוני מורכב, אותו אנו מכנים מן הבחינה הסובייקטיבית – 'העצמי', ומן הבחינה האובייקטיבית – 'האישיות'. באף מקרה אין מרקם ארגוני זה מקיף את מכלול מצבי-העצמי, אלא תמיד אך מבחר מהם. כל יתר החלקים – הדחפים, המשאלות, ושאר מצבי-העצמי, שלא נכללו במבנה העצמי – נדחים לבלתי-מודע להמשיך ולהתקיים שם כפוטנציאלים בלתי-ממומשים (במקרה הטוב) או כגורמי סימפטומים והפרעות התנהגות (במקרה הגרוע). הצורך לאפשר התארגנות של עצמי קוהסיבי ואינטגרטיבי מחייב בכל מקרה להוציא מצבי-עצמי מסוימים מכלל המרקם האירגוני. הסיבות לכך שונות : אי-התאמה ליתר או למכנה משותף של האירגון, דרגת התפתחות שונה, סיכון יציבות האירגון, או סתם חוסר ערך כאבן בניין.
כל שתואר עד כה מקובל על רוב העוסקים בפסיכולוגיה של העצמי. אך ישנו היבט שלא זוכה לתשומת לב – ההבדלים האינדיבידואליים המשמעותיים ביחס להיקף מתכונת האירגון של תחושת-העצמי והאישיות. הבדלים אינדיבידואליים אלה מתבטאים, הן מבחינה כמותית – הכמות היחסית של מצבי-העצמי, הזוכים להיכלל באירגון, לעומת כמות המצבים אותם יש צורך להותיר בחוץ, והן מבחינה איכותית – מידת האחידות וההתאמה הפנימית בין כל מצבי-העצמי, המשולבים במרקם האירגוני. כמובן שיש קשר הדוק בין שני נתונים אלה, מאחר שהמרקם האירגוני האחיד יותר מבחינה איכותית הוא, בדרך-כלל, גם המצומצם יותר מבחינה כמותית, ולהיפך. דהיינו – אם המשימה האירגונית היא ליצור אירגון עצמי ואישיות, בו כפופים כל המרכיבים למכנה משותף אחיד דומיננטי ( כגון צייתנות, אדיקות, מסירות לזולת, נכונות להקרבה), סביר שאחוז מצבי-העצמי שיתאימו למכנה משותף מצומצם כזה יהיה נמוך, לעומת האחוז היכול להיכלל במרקם  האירגוני  של אדם, המוכן להרשות לעצמו קיום של ניגודים פנימיים רגשיים, רעיוניים או ערכיים.
ההנחה היא שבמידה ומתכונת האירגון הפנימי של אדם היא רחבה יותר, הן מבחינה כמותית (הכמות היחסית של מצבי העצמי היכולים להשתלב בו), והן מהבחינה האיכותית (מגוון רחב יותר של רגשות, רעיונות, ודעות שונות וסותרות), בה במידה צפוי הוא להיות בעל אישיות גמישה, אוטונומית, חסינת משברים, ולמעשה – בריאה יותר.
הבעיה של בעל מתכונת-האירגון המצומצמת היא בהיותו זקוק, כדי לתחזק תחושת-עצמי מלוכדת, לקריטריון אירגוני בעל תוקף, שיהווה מכנה משותף ברור לכל מצבי-העצמי הנכללים במרקם האירגוני של העצמי, ושיצליח לסייע בדחייה ובבידוד של כל יתר מצבי-העצמי שאינם כלולים באירגון. יש לזכור שבה במידה שמתכונת האירגון מצומצמת יותר, כן גדל יחסית מגזר מצבי-העצמי הנותרים מחוץ לאירגון, ועימו כמובן גם הנטל על האני, הנאבק כנגד לחצם הגובר של הגורמים הבלתי מודעים ( דחפים, משאלות, רגשות, מניעי התנהגות) שעקב כמותם היתירה, מאיימים לפגום ולפורר את הלכידות של תחושת-העצמי.
בעל מתכונת-האירגון המצומצמת זקוק,לרוב, למשענת חיצונית כלשהי כדי לסייע לו בתחזוקת תחושת העצמי. משענת כזו יכולה להיות אידיאולוגיה ולפעמים גם דת. אותם תאפיין בד"כ פנאטיות והיעדר חשיבה ביקורתית.  האמונה של בעלי מתכונת-אירגון רחבת היקף תינבע מבחירה חופשית, הזדהות ושיכנוע עמוק.
ככל שמתכונת האירגון רחבה יותר, כן היא מסוגלת להכיל ולשאת ניגודים רגשיים ורעיוניים
 (tolerance of complexity), ולפתור את רוב הבעיות במספר דרכים חילופיות. מתכונת-אירגון רחבת היקף כזו מקרינה כמובן גם על 'דימוי-האובייקט', דבר המתבטא בכושר אמפתי לקלוט ולשאת גם את הניגודים הרגשיים והרעיוניים של הזולת, וביכולת להגיב על ההתלבטויות והקונפליקטים שלו ביתר סובלנות והבנה. היכולת של בעל מתכונת-האירגון הרחבה להכיל ולשאת את השונות ואת הניגודים, הן בתוך עצמו והן אצל הזולת, מגבירה את כושרו לעמוד כנגד ולהתאים עצמו ללחצי יתר פנימיים ודרישות חיצוניות חריגות ותורמת לכן לחוזק, לגמישות, ולמידת האוטונומיה של אישיותו. חשוב לזכור שהאדם בעל מתכונת האירגון הרחבה יותר הוא האדם הבריא יותר כאשר מדובר על אדם בעל תשתית אישיות בריאה והמצוייד ב'כוחות אני' תקינים פחות או יותר. במקרי פסיכופאתולוגיה ההרחבה יכולה להתגלות כהרסנית.
השאלה המתבקשת היא : במה תורמות ההתפרסויות הזמניות, להן גורמות הפעילות האמנותית, ליצירת מתכונות-אירגון קבועות של העצמי והאישיות?
פיתוח של מתכונת איגון רחבת היקף מותנה בשתי קבוצות של גורמים : טווח רחב של התנסויות רגשיות ובין-אישיות, ורכישה של תוכניות אירגוניות המתאימות לאירגון היקף גדול של רגשות, חוויות, דימויים ורעיונות בעלי איכות שונה ומגוונת. שני אלה – הן טווח ההתנסויות והן התוכניות האירגוניות המתאימות – מסופקות ביד רחבה על-ידי כל האמנויות. האמנויות מספקות לאדם חלק מן האמצעים הנחוצים לו לאירגון העצמי והאישיות, כאשר האמנויות התוכניות (ספרות, שירה, תיאטרון, ציור ייצוגי) מספקות בעיקר את טווח ההתנסויות הדרושות, בעוד שהאמנויות הצורניות (מוסיקה, ריקוד, ארכיטקטורה, אורנמנטציה, ציור מופשט) מספקות את התוכניות האירגוניות. חלוקה זו אינה מוחלטת כמובן, מאחר שבכל אמנות תוכנית משולבים גם רכיבים צורניים, ולהיפך. כמו כן, ניתן לדרג הן את ההתנסויות והן את התוכניות האירגוניות לפי מידת מורכבותן, כאשר המדד העיקרי למורכבות הוא הכושר לארגן ולווסת מגוון רחב יותר של רגשות מאיכויות שונות, משאלות ומניעי התנהגות מנוגדים, ורעיונות סותרים.
יש להניח שעיקר התרומה של העיסוק האמנותי נובעת מן האמנויות הגבוהות. גם לאמנויות הנמוכות יש השפעה פסיכולוגית מבורכת, אלא שתרומתם להרחבת תחושת-העצמי והאישיות זעירה, מכיוון שהתוכניות האירגוניות המפעילות פעילויות אלה אינן שונות מהותית מאלו המפעילות את יתר ההתנהגות היום-יומית. לעומת זאת התרומה של העיסוק באמנויות הגבוהות היא במקרים רבים ייחודית, בספקה לילד, למתבגר ולמבוגר טווח התנסויות, ובהעמידה דרישות אירגוניות החורגות מכל אשר הם עשויים להידרש בחייהם היום-יומיים.
הפעילות האמנותית אינה מהווה אמצעי יחיד להרחבת היקף תחושת העצמי והאישיות. חשובים לא פחות הם רקמת היחסים הבין-אישיים (קשרי אובייקט) אותם יוצר האדם, פעילותו המקצועית, הרחבת השכלתו ועוד. סדר החשיבות של גורמים אלה הינו אינדיבידואלי.
קירובו של הילד/המתבגר לאחת האמנויות, ומוטב לזו בה הוא נגלה כישרון ראשוני, תתרום תמיד לתחזוקת העצמי, ואם יצליח לפתח גם את הכשרים המתאימים להתמודד עם היצירות הגבוהות יותר באמנות זו, עתיד פיתוח זה לתרום גם להרחבת תחומי העצמי והאישיות.

התהלכים התקניים לתחזוקת תחושת העצמי III – היחסים עם הזולת והקבוצה – חלק ו'
פנחס נוי – שיחות כרך יד'-1 אוקטובר 1999 .
החד-צדדיות במטא- פסיכולוגיה של פרויד
המודל הבסיסי של המטא-פסיכולוגיה של פרויד מבוסס על תפישת המערכת הנפשית ( psychic appratus ) כ'מערכת להפחתת מתח'. המניע הבסיסי לכל התנהגות הוא, לפי זה, הצורך המתמיד לפרוק את המתחים העודפים, המצטברים באופן שוטף עקב לחצם של היצרים, שאינם יכולים להגיע לסיפוקם המיידי. הלחצים הייצריים גורמים להצטברות אנרגיה המוחשת כ'אי-עונג' וכאב, בעוד שההתנהגויות הפורקות עודפי אנרגיות אלה מוחשות כ'עונג'. היעד הכללי לכל התנהגות הוא, לפיכך, ואפילו אם אין הוא מושג לעולם בשלמות, פירוק מטעני האנרגיה תוך מגמה להגיע למצב של אפס טעינת מתחים. את הנטייה הזו ניסח פרויד כ'עיקרון הנירוונה' או principle of constancy. הגדרות אלה התאימו אז למי שפנה לטיפול וכך גם העמידו את המתח והחרדה במרכז ההפרעות הנוירוטיות : סימפטומים נפשיים, התנהגותיים וגופניים הנובעים ממתח וחרדה, או מן הניסיונות ההגנתיים לדכא ולעבד מתח וחרדה אלה.
עם הזמן, החלו להגיע סוג אחר של פונים, אנשים שלא סבלו משום לחצים פנימיים וחרדות, אלא רק התלוננו על תחושות של ריקנות, שעמום, חוסר מתחים ופעלתנות בחיים. לאלה לא ניתן היה להתאים את מודל 'הפחתת המתח'. ניסיונות הרחבה הגיעו על-ידי ממשיכי פסיכולוגיית האני שהציעו מניעים נוספיל להתנהגות : instinct of mastery עצמאי אשר סיפוקו גורם ל- affectance pleasure (הנדריק), competence (וייט), צורך חזק ל- ego-mastery (אריקסון) וכו'.
מה שמתחיל להסתכם הוא שהעיקרון המנחה את הפעילות הנפשית אינו פירוק גירויים אלא איזונם. האדם הנורמלי זקוק לצורך תחזוקת פעילויות האני התקינות שלו לרמה אופטימלית של גירויים, מתחים, ואף לחויות מעוררות חרדה, שישמשו את האני כתמריצים לגיוס כוחותיו לפתרון הקונפליקטים, להתמודדות עם הלחצים היצריים הפנימיים ודרישות הסביבה, ולהתאמת עצמו באופן שוטף לתנאים המשתנים של העצמי והסביבה.
המסקנה הקלינית היא שתפקידה של הפסיכותרפיה אינו רק בהפגה, אלא באיזון המתחים והחרדות.
חד-צדדיות של פסיכולוגית העצמי
גם מפתחי פסיכולוגיית העצמי חטאו בהכללת יתר מניסיונם הקליני עם אוכלוסיית סלקטיביות.
ע"פ פסיכולוגית העצמי שכדי לפתח תחושת-עצמי דרושים חוויות זולת-עצמי תקינות המעודדות את הלכידות המבנית (וולף) חוויות שיינתנו בתוך מיליה אנושי בעל רגישות אמפתית (קוהוט).
תפישה זו  מותירה חלקים גדולים מאוכלוסיית העולם מחוץ למשפחת האדם הנורמלי ( ילדי העולם השלישי שגדלים לרוב בתנאי יובש אמפתי) ובזה היא לוקה בחסר. לכן, כדאי לבדוק אם לא קיימת דרך אחרת, פרט לאספקת חמצן אמפתי, בה יכולה הקבוצה לסייע לפרט לפתח את תחושת-העצמי התקינה שלו :
• תחושת ערך מתוך השייכות לקבוצה מסוימת – היחיד מקבל את זהותו והגדרתו העצמית מעצם השתייכותו לקבוצת הצועדים בסך. בתוך הקבוצות ניתן היה ליחידים לחתור לאינדיבידואציה (להתקדם בתוך הקבוצה, לעבור לקבוצה אחרת או לפעול כ'זאב בודד'), אך חתירה זו בד"כ נתקלה בהתנגדויות. למרות זאת היו רבים שהצליחו. מה  הניע אותם?
• אחת ההנעות המרכזיות להתנהגותו של אדם היא החתירה למיצוי מלוא הפוטנציאלים האישיים הגלומים בו. "ההנאה שבפונקציה" – הנאה הנובעת מיישום מלוא היכולות האישיות (קארל ביהלר). הצורך ליעילות פועל כהנעה עצמית (הנדריק). 'הנאת היעילות – ההנאה בחווית העצמי כסוכן יעיל של שינוי (ג'ורג' קליין) ועוד כך שלמעשה כל האסכולות הפסיכודינמיות מכירות כיום בחתירה להגיע למלוא מיצוי הפוטנציאלים האישיים כהנעה עצמית. אך רובם ראו ניגוד בין חתירתו של הפרט למילוי הפוטנציאלים האישיים שלו לבין ההשפעה המופעלת עליו על-ידי הקבוצה. הקבוצה נתפשת כגורם המעכב את קידומו האישי של הפרט והשואפת להטמיעו בקרב ההמון.
• לקבוצה יש כוח להניע את הפרט למעשים ולעמידה במצבים החורגים מכל מה שהיה מסוגל, מוכן או מרשה לעצמו  כאשר הוא לבד. השפעות אלה יכולות להיות רגרסיביות  ו/או פרוגרסיביות. הצורך של העצמי המתפתח להשתייך לקבוצה כלשהי הוא כה חזק ובסיסי עד כי הילד או הנער המתבגר יהיה מוכן להצטרף לכל מסגרת שרק תיאות לאמצו. כאשר המניע המרכזי הוא הרצון להשתייך לקבוצה נבחרת כדי להרגיש מישהו.
מה מקור חד-צדדיות זו בתפיסת האסכולות הפסיכואנליטיות והפסיכודינמיות את השפעתה של הקבוצה על התפתחות העצמי?
ניסיון לענות על שאלה זו מחזיר אותנו להסבר החד-צדדיות של הפסיכואנליזה הקלאסית בתפיסת תפקיד המתח והחרדה במאזן חיי הנפש, מאחר ששניהם נובעים מאותו מקור - הדימוי המקובל של הרופא או הפסיכולוג המטפל.  הרופא, בחברת השפע המערבית, נתפש כאחד אליו פונים עם המצוקות הגופניות והנפשיות, בציפייה שיקשיב, יבדוק, יבין וישכיל להרגיע ולהציע אמצעי ריפוי. להיאחזות בדימוי זה היו שותפים גם המטפלים וגם המטופלים. דימוי זה נשען על צורך עמוק ביותר המשותף לכולנו – הציפייה המתמדת לדמות של אם אוהבת או אב מבין החשים את מצוקתינו, ושלבטח יתגייסו לעזרתנו. אלא שלצד צורך זה קיים גם הצורך המנוגד – הצורך לדמות מדרבנת, ממריצה ואינה שועה לחולשותינו.
האסכולות הפסיכודינמיות נענו כולן לצורך הראשון – הצורך במטפל המבין, אוהד, ואינו דורש או לוחץ; ופסיכולוגית העצמי מבית מדרשו של קוהוט אף הגדילה לעשות ובנתה תיאוריה התפתחותית, הגורסת שאין העצמי מסוגל כלל להתפתח ולהגיע למיצוי הפוטנציאלים שלו בלי 'החמצן' של האמפתיה, וחוויות הזולת-עצמי של השיקוף וההאדרה. גישה זו, למרות חד-צדדיותה, מניבה בד"כ תוצאות טובות בטיפולים הפסיכותרפויטים האינדיבידואלים, מאחר שרוב הפונים לטיפול, אכן זקוקים לאווירה זו של אמפתיה והבנה. אך בטיפולים קבוצתיים אין היא מספקת. הטיפול הקבוצתי, המנסה ליישם למטרות תרפויטיות את התהליכים הדינמיים של הקבוצות הטבעיות, חייב לנצל את שני סוגי הצרכים – הן את הצורך לאמפתיה והכרה והן את הצורך לדירבון והמרצה. רק בדרך זו יוכל הטיפול הקבוצתי לחקות את הדרך הטבעית בה מסייעת המשפחה, הקבוצה והחברה לפרט להגשים את מלוא הפוטנציאלים שלו – הן תוך הבנה סלחנית והתחשבות בנטיותיו וחולשותיו האישיות והן תוך קשיחות, הצבת אתגרים, ולחץ להתגבר על חולשות.