המונח הגנה הופיע לראשונה בספרות הפסיכולוגית במאמרו של פרויד "נוירופסיכוזות של הגנה" (1894) כמושג המתאר את מאבק האגו עם רעיונות שגורמים כאב, וההגנה היא לכן מנגנון של האגו מפני תביעות האינסטינקטים. פרויד התייחס בהתחלה להדחקה בלבד ובהמשך התייחס גם להגנות נוספות, אולם אנה פרויד (1936) פיתחה את המושג ותיארה 10 מנגנוני הגנה מרכזיים. היא דרגה אותם לפי מודל התפתחותי, מן הנמוכות שמאפיינות את הינקות (למשל, הימנעות והכחשה) ועד המפותחות המאפיינות את הבגרות (למשל, רציונליזציה וכניעה-אלטרואיסטית). גם חוקרים אחרים סיווגו באופן היררכי את מנגנוני ההגנה. קרנברג (1976) למשל הציע כי קיים ארגון היררכי של רמות הפתלוגיה, הקשור לסוגים שונים של הגנות המתפתחות בהתאם לרמת ההפנמה של יחסי האובייקט. הוא הציע שתי רמות של ארגון הגנות:

1. ברמת הארגון הנמוכה, לפני שהושגה קביעות אובייקט, ההגנה המרכזית היא פיצול או דיסוציאציה פרימיטיבית, ונלוות אליה ההגנות: הכחשה, אידיאליזציה פרימיטיבית, אומניפוטנטיות, דוואליואציה פרימיטיבית והזדהות השלכתית. הגנות אלו עוזרות לאדם להגן על ייצוגי העולם הנחווה כלא יציב ופגיע. הגנות אלו מאפיינות את יחסי האובייקט של המטופל הגבולי. הוא מזדהה עם אובייקטים אידיאליים כשהוא עומד בפני אובייקטים הרסניים ורודפניים.

2. ברמת הארגון הגבוהה, ההגנה המרכזית היא הדחקה, וקשורות אליה ההגנות: אינטלקטואליזציה, רציונליזציה, ביטול וצורות גבוהות יותר של השלכה והכחשה.

ההגנות העיקריות
תיאוריות שונות התייחסו להגנות שונות. כאן יובא לקט, מסודר באופן חלקי בצורה התפתחותית.

פיצול: הפרדה בין דימויי אובייקט/עצמי חיוביים ושליליים ע"מ להפחית קונפליקטים, אמביוולנטיות  וחרדה דיפוזית. מאפשר בזמן מסויים להתייחס רק לטוב תוך התעלמות (הכחשה) מהרע, ובכך מגן על ההשלכות וההזדהויות החיוביות. קרנברג (1975) רואה שני שלבים בהתפתחות מנגנון הפיצול: "חלוקה זו של יחסי אובייקט מופנמים ל"טוב" ו"רע" מתרחשת תחילה רק בגלל חוסר יכולת לאינטגרציה של האגו המוקדם. מאוחר יותר, מה שהחל כחוסר יכולת לאינטגרציה משמש באופן הגנתי ע"י האגו המתפתח כדי למנוע את ההכללה של החרדה וכדי להגן על לב האגו הנבנה סביב הפנמות חיוביות". Cooper & Arnow (1986) מבחינים בין רמות של פתלוגיות: מטופלים המנסים להגן על יחסי אובייקט מתוקפנות, לעומת מטופלים המראים פלואידיות, משנים במהירות דימויי אובייקט, ומתקשים לשלב באופן יעיל ייצוגי אובייקט סותרים. בדומה, פיצול הגנתי של ייצוגי עצמי יכול לשמש כדי לשמור על מבט חיובי של העצמי, לעומת פיצול השייך לשלב המוקדם שיכול להיות קשור בפלואידיות בחווית העצמי.
דיסוציאציה: תגובה שמשמשת כהגנה נגד כאב, פחד, חוסר אונים, פאניקה ורגשות ומחשבות עוצמתיים אחרים, נוכח מצב טראומטי, חוויה של כאב עוצמתי או משבר זהות. תחת לחץ, זרם התודעה לא מצליח לאחד את כל המחשבות, הרגשות, התחושות הגופניות, תחושת הזהות והידע לגבי הארוע. דוגמאות לדיסוציאציה: מופיע בהפרעה פוסט-טראומטית, איבוד זיכרון, תחושות מוקהות, דה-פרסונליזציה, MPD, מצבי בלבול או פוגה. בנוסף, אדם יכול לזכור את הארוע אך לא את הרגש.
אידיאליזציה: הכחשת המאפיינים השליליים של האובייקט, והשלכת הליבידו או האומניפוטנטיות של האדם עליו. המטרה היא לשמור על האובייקט מפני אובייקטים רודפניים. בגיל צעיר זוהי ראייה נורמלית של הילד את הוריו, ראיה המקנה לו תחושת ביטחון וערך בכך שהוא קשור אליהם ושואף להיות כמותם. בבגרות, האידיאליזציה אינה יציבה, מאחר וככל שהאובייקט הופך להיות יותר אידיאלי, כך סביר יותר שיעורר קינאה (envy).
אומניפוטנטיות: אידיאליזציה של העצמי, ופנטזיות שהאובייקטים קיימים כדי לשרת את צרכיו.
דווליואציה: נטייה להוריד מערך, להכתים ולהפחית מחשיבות האובייקטים הפנימיים או החיצוניים. הדווליואציה מהווה מטרה של הקינאה וגם הגנה מפניה. כשהאדם מרגיש שאינו יכול להיות טוב כמו האובייקט, הוא מחפש לקלקל את הטוב באובייקט וכך להסיר את מקור הקנאה.
הזדהות השלכתית: חלקים של העצמי מפוצלים ומושלכים על אובייקט חיצוני. תהליך זה שונה מהשלכה בכך שמה שמושלך על האובייקט לא נחווה כזר לאגו. האובייקט מקבל את ההשכלה היות והיא מתאימה לחלק לא מודע שלו, והוא מרגיש ומתנהג לפיה. מתקיימים 3 תת-תהליכים במנגנון זה: (1) אקסטרנליזציה של חלקים של העצמי תוך התעלמות ממאפיינים אמיתיים של האובייקט החיצוני; (2) טשטוש גבולות בין העצמי והאחר; (3) צורך לשלוט באחר.
הכחשה: סירוב להודות במצב מאיים, בעובדות או ברגשות כואבים. יכולה להיות הכחשה בפנטזיה, שבה אדם הופך בדמיונו את המצב המציאותי כך שיהיה נעים ונסבל יותר (במצב הקיצוני האדם מתעלם מהמצב החיצוני המאיים). למשל, בפנטזיה אדם יחווה את חולשתו כחוזק. הפנטזיה יכולה לעבור לדיבור ("זה לא כואב לך") ואף לפעולה (במשחק דמיוני של ילדים; או בהתנהגות כפייתית בכל פעם שנחשפים למציאות מסויימת). בילדות יש להכחשה תפקיד התפתחותי, אך בבגרות היא ננטשת, פרט לשימוש רגעי במצבים כואבים במיוחד. שימוש קיצוני בהכחשה פוגע בבוחן המציאות.
רגרסיה: חזרה לדפוסי התנהגות ורגשות קודמים, אליהם האדם חוזר באופן אוטומטי ברגעי מצוקה.
התקה (displacement): שינוי מושא הדחף/הרגש (לעתים קרובות כעס) מהמטרה המקורית (המסוכנת) לאדם בטוח יותר. מושא הדחף/רגש הוא שמודחק.
פניה נגד העצמי: וריאציה של התקה – התוקפנות המתעוררת כלפי אחרים מותקת כלפי העצמי, וכתוצאה היא הופכת למאיימת פחות. מאפיין מקרים של דיכאון ואובדנות.
הדחקה (repression): הדיפת מחשבות ודחפים לא מקובלים וזכרונות טראומטיים הקשורים אליהם אל הלא מודע. זה מה שקורה לדחפים הלא מקובלים בילדות (כמו גילוי עריות). לעתים חלומות, פליטות פה או הומור חושפים מוטיבים מהלא מודע. (זהו מנגנון ההגנה העיקרי לפי פרויד).
פנטזיה: חלומות בהקיץ וצפייה באופרות סבון כדרך להמנע מדאגות ונטל החיים. האדם שחש כשלון יכול לדמיין את עצמו מצליח, ולהפיג לרגע את הכאב. הפנטזיה יכולה להועיל כאשר האדם מתרגל מטלות שעליו לבצע, ויכולה להיות מזיקה אם אדם מדמיין תוצאות הרות אסון המובילות לפחדים ודיכאון. הפנטזיה מהווה מנגנון הגנה רק כשהיא משמשת לבריחה מהמציאות, ולא כשמהווה דרך לבטא רגשות שעל האדם לפרוק מעליו.
פיצוי או תחליף: נסיון לפצות על רגשות חוסר התאמה ע"י הצטיינות בדבר כלשהו. לפי אדלר, רוב חיינו מוקדשים לפיצוי על החולשות האמיתיות או המדומיינות שלנו.
השלכה: ייחוס רגשות, דחפים ומחשבות מאיימים לאובייקטים חיצוניים. חרדה או אשמה הקשורים לקונפליקט תוך נפשי הופכים לפחד מסכנה חיצונית (ממנה ניתן לברוח). זהו מנגנון המופיע מוקדם בהתפתחות, כשההבחנה בין "אני" ל-"לא אני" אינה טובה דיה. השלכה פרנואידית מתרחשת כאשר ביקורת עצמית מיוחסת לאחר, והוא חש שהביקורת מועברת עליו ע"י אנשים סביבו.
תצורת תגובה (reaction formation): הכחשה והיפוך של רגשות. זו ההגנה הבולטת ביותר הנמצאת בבסיס הסופר-אגו הנוקשה הלוחץ על האובססיבי-קומפולסיבי. האדם מגיב באשמה עוצמתית, לא תמיד מודעת, לביטויים אינסטינקטואליים, גם אם הם מובעים בצורה מקובלת חברתית. זהו נסיון לטהר את העצמי. הרגשות והפעולות הנלווים לתצורת תגובה הם לעתים מוגזמים וקולניים, כאילו האדם מנסה להפריך את החשדות נגדו (למרות שאלו באים מבפנים). למשל, ילד יביע אהבה מוגזמת לאימו לאחר מריבה קשה עמה. ההתכחשות לדחף דרך תצורת תגובה, הופכת לעתים לעמדה פנאטית, המבססת עוד יותר את ההדחקה או ההכחשה. השימוש בהגנה מאפשר קשר פעיל ומודע עם נגזרות של החומר האסור, ולכן מאפשר מידה מסויימת של סיפוק. למשל, נקיינות יתר נחווית כעיסוק מתמשך עם לכלוך.
ביטול (undoing): צעד אחד נוסף על תצורת תגובה – משהו חיובי נעשה לאחר משהו הפוך שנעשה קודם לכן, למעשה או בדמיון. הפונקציה היא תיקון פעולה או מחשבה שמזוהמת ע"י דחף אסור. למשל, ביטול הדחף לאונן ע"י רחיצת ידיים.
בידוד: ניתוק הרגש או הדחף מהרעיונות הקשורים אליו, כך שהרגש/הדחף אינו מורגש עוד. בזמן אחר תתכן הצפה רגשית שהאדם לא יידע את מקורה.
רציונליזציה:  הכחשה חלקית – תפיסת המציאות בצורה אחרת, ע"י מתן הסבר הגיוני למה שקרה, הסבר אותו האדם יכול לקבל. רציונליזציה של המציאות הפנימית, לא מובילה להדחקת הדחף/הרגש המאיים, אלא מספקת הסבר המצדיק את קיומו. מונע גינוי ואכזבה מהעצמי או מאחרים. רציונליזציה היא סוג של בידוד – האדם מדבר וחושב בצורה הגיונית, המנותקת מהרגש.
אינטלקטואליזציה: סוג של הכחשה, בידוד ורציונליזציה. האדם מתנתק מהרגש/הדחף המאיים תוך שהוא מפליג במילים ותיאוריות. הרעיונות מודעים אך הרגש חסר. כוללת התמקדות במציאות החיצונית והלא אנושית ע"מ להימנע מאינטימיות עם אנשים, וע"מ להימנע מביטוי רגשות, וכן תשומת לב לפרטים שוליים ע"מ להימנע מתפיסת התמונה השלמה. שכיח אצל אנשים בעלי יכולת אינטלקוטאלית מפותחת.
הזדהות: התקרבות לאדם אחר, ותחושה של להיות כמוהו, ע"מ להרגיע חרדה. דוגמאות: הזדהות עם ההורה מאותו המין כפתרון התסביך האדיפלי, הזדהות עם דמויות מפורסמות, הזדהות עם קליקות בתיכון.
סובלימציה: טרנספורמציה של צרכים לא מקובלים לשאיפות ופעולות מקובלות. למשל, הבחירה להיות רופא מנתח במקום הדחף לרצוח.

רורשאך
פיצול
מיקום: בעיקר  W פשוט (לא קומבינטורי ולא מפותח), מאחר ומאפשר התייחסות התרשמותית ומעורפלת. גם תשובות D יהיו פשוטות ומעורפלות.
דטרמיננטים: לצבע יש מקום מרכזי, מאחר ומהות הפיצול מתייחסת להפרדת החוויה הרגשית למחנות מנוגדים. הצורה תהיה כפופה לאספקטים הרגשיים, ותהיה דומיננטיות של תגובות CF ו-C. לתנועה האנושית גם יש תפקיד מרכזי, מאחר וייצוגי העצמי והאובייקט הם מרכזיים באישיות הגבולית. תופענה תגובות M מסוג אחד (למשל, active) ולא מסוג אחר (למשל,passive), אולם מאחר והמנגנון הוא פיצול ולא הדחקה, סביר שהסוג האחר יופיע במקומות אחרים, בעיקר ב-FM. אפשרות אחרת היא כי הפיצול יופיע באותה תגובה, כך שלאותו גירוי יינתנו שני M בעלי איכויות מנוגדות. למשל, יופיעו אינטראקציות חיוביות ואוהבות יחד עם אינטראקציות אגרסיביות ועוינות.
צורה: רמה סבירה של תפיסת הצורה יכולה להתקיים למרות הפיצול.
תוכן: באופן כללי, תכנים של טוב ומענג עולים מול תכנים של רע והרסני. הפיצול המוקדם (prestage) מתבטא בתכנים סותרים בתוך אותו פרספט או דמות, לעומת הפיצול ההגנתי שם התכונות ההפוכות ממוקמות בדמויות שונות או בתגובות שונות. דוגמאות:
• פרספט בודד המפוצל לערכים או לרגשות מנוגדים. למשל, כרטיס VI: "זה נראה כמו נהר כשהחצי העליון נראה מלכותי ואלוהי והחצי השני שטני ומרושע". (prestage)
• דמויות אנושיות המוצגות דרך ביטויים אפקטיביים קוטביים. למשל, כרטיס IV: "ענק. בחלקו התחתון יש סכנה, אך חציו העליון נראה נעים". (prestage)
• מלל פלואידי או סותר. למשל, כרטיס III: "שני ירכיים של נשים מבוסטון בדיסקוטק של נשים בלבד, נעלו נעלי עקב ומאוהבות אחת בשניה בגלל שהן כ"כ דומות. בין השדיים שלהן זה לא לבן, זה אדום, אז זה אומר שהן לא יכולות לתת חלב אחת לשניה, בלבבות שלהן יש רק זעם. אבל הן חושבות על ילודה, בגלל שזה משהו כמו עובר, די רזה, עובר תולה עם חבל טבור... אבל הן כלבות, בגלל שהידיים שלהן נראות כמו סכינים המצביעים כמו חרבות על עצמן". יש בתשובה תנודתיות פלטאידית בין אהבה וזעם, לידה ומוות. (prestage)
• ערכיות הפוכה בתגובה ובתחקיר. למשל התגובה המקורית לכרטיס IV: "זה נראה כמו אדם ידידותי". בתחקיר: "עכשיו הוא נראה כועס, כאילו הוא בא לתקוף אותי. בהתחלה הוא ידיותי, ואח"כ הוא רוצח, אני לא יכול לומר". מעיד על ייצוגי עצמי ואובייקט פלואידיים. (prestage)
• ברצף התגובות יש תנודות חדות בין פרספט המתואר באופן לגמרי חיובי ומיד אחריו פרספט המתואר באופן הפוך. למשל, "זוג יושב יחד לחי אל לחי"; והתגובה הבאה: "פושע מכוער עם אקדח". כרטיס V: "עטלף מגעיל ומרושע" ואז "פרפר יפהפה במעופו, הוא אינו מזיק, פשוט עף". כרטיס III: "אישה עם שדיים גדולים" ואז "ענן פטרייה מפצצת אטום". מתעורר צורך בקבלת הזנה ואהבה ומיד פולש אליו זעם. הפיצול נועד להגן על האובייקט אליו עורגים, מפני כעס וזעם. (פיצול הגנתי)
• בתגובה אחת נכללות שתי דמויות המתוארות באופן הפוך. למשל: "שתי דמויות, איש ואישה, הוא רשע וצועק עליה והיא כמו מלאך עומדת שם וסופגת את זה". הפיצול כאן נועד להדוף אמביוולנטיות ולהגן על יחסי אובייקט מרגשות תוקפניים. הפיצול לא חייב להיות רק לפי איכויות רגשיות או דחפיות, אלא גם לפי איכויות אחרות כמו כוח, כנות ועמידות. למשל, כרטיס VII: "שתי חיות, אחת אוכלת נבלות, פרזיטית, והשניה חזקה ויפה". יש כאן ביטוי לקונפליקט סביב תלות-עצמאות. (פיצול הגנתי)
• דמות אידאלית המקולקלת או מוכתמת ע"י תוספת של מאפיין אחד או יותר, או דמות דוואליואטיבית המוגדלת ע"י הוספת מאפיין אחד או יותר. למשל: "מלאך ללא ראש". (פיצול הגנתי)

אידאליזציה פרימיטיבית
האידאליזציה (כמו הדווליואציה) של אובייקטים מדורגת לפי 3 מימדים (Lerner & Lerner, 1980):
1. רמת האנושיות של הדמות. פרספטים אנושיים יותר כמו מלצרים או ליצנים מדורגים גבוה יותר מצורות מעוותות יותר כמו מפלצות ואבייקטים מיתולוגיים.
2. מימד הזמן והמרחב. פרספטים אנושיים בני זמננו במקום קרוב מדורגים גבוה מפרספטים מהעבר/מהעתיד הממוקמים רחוק.
3. עוצמת ההאדרה, כפי שמתבטאת בתיאור הרגשי.
דוגמאות לתגובות המדורגות לפי שלושת המימדים:
א. מימד האנושיות נשמר, אין הרחקה בזמן או במרחב, הדמות מתוארת בצורה חיובית אך לא יותר מדי. למשל: "שני אנשים נחמדים מסתכלים מעבר לגדר"; "אדם עם חיוך שמח".
ב. מימד האנושיות נשמר, יכולה להיות או לא להיות הרחקה של האדם בזמן או במרחב, הדמות מתוארת במונחים בולטים חיוביים במיוחד. למשל, "שני רוסים נאים וגבריים רוקדים ריקוד מפורסם"; "איזו דמות מלאכית. שיער ארוך, גלימה נופלת, ומבט של שלווה מושלמת".
ג. ממד האנושיות נשמר, אך נרמז על עיוות של הצורה האנושית, יכולה להיות או לא להיות הרחקה של הזמן או המרחב, ואם הדמות מתוארת במונחים חיוביים, התיאורים מתונים. יכול לכלול אובייקטים של תהילה, הערצה או כוח, כמו מנהיגים פוליטיים, פקידי ממשלה ואנשים מפורסמים. למשל: "צ'ארלס דה-גול"; "אסטרונאוט, אחד מאלה שנחתו על הירח".
ד. ממד האנושיות נשמר, אך נרמז על עיוות של הצורה האנושית, יכולה להיות או לא להיות הרחקה של הזמן או המרחב, והדמות מתוארת במונחים חיוביים במיוחד ובצורה בולטת. יכול לכלול סוגים דומים לאלו שתוארו בסעיף הקודם, אך התיאור החיובי קיצוני יותר. למשל: "לוחם. לא סתם לוחם אלא הגבוה ביותר, החזק ביותר והאמיץ ביותר"; "אטילה ההוני אך עם אברי המין הגדולים ביותר שראיתי בחיי".
ה. ממד האנושיות אבד, ונרמזת הגדלה של הזהות, יכולה להיות או לא להיות הרחקה של הזמן או המרחב, הדמות מתוארת במונחים נטרליים או חיוביים. יכול לכלול פסלים של דמויות מפורסמות, ענקים, סופרמן, דמויות מהחלל החיצון עם כוחות לא טבעייים, מלאכים ואלילים. דמויות חצי אנושיות בהן החצי הלא אנושי מוסיף למראה או לכוח של הדמות. למשל: "פסל חזה של המלכה ויקטוריה"; "יצורים מלאי כוח מכוכב אחר השולטים על היצורים האלה שהם רכים יותר".

קריטריונים נוספים לאיתור אידיאליזציה (Cooper & Arnow, 1986):
• פרספטים אחרים, כמו פרטי לבוש או כלים של דמויות מוערצות או חזקות: "כתר של מלאך".
• היחסים בין הנבחן לבוחן – אידאליזציה ביחס הנבחן לבוחן. למשל: "אתה באמת יודע איך להקשיב"; "המבחנים האלה באמת מדהימים – בטח למדת כ"כ הרבה עלי. אני יודע שאתה יכול לעזור לי". האידאליזציה מגנה על הנבחן מפני האובייקט הרע (הבוחן). כמו כן, הבוחן המואדר לא יכול להיהרס ע"י תוקפנות הנבחן. הנבחן יכול להעלות תמות של שיתוף עם הבוחן האידיאלי, ולספק בכך את צרכיו הנרקיסיסטיים.

אומניפוטנטיות
• יחסי בוחן-נבחן – תיאורים ישירים של העצמי באופן חיובי במיוחד, כמו הערות המהללות את יכולותיו המיוחדות של האדם עצמו, בין אם יכולות אלו קשורות או לא קשורות למבחן. למשל, הערה שנאמרה לפני שהנבחן נתן את תגובתו הראשונה למבחן: "אני חושב שאתה עומד לשמוע תשובות מאוד ייחודיות. אוצר המילים שלי מדהים". הערות שכאלו יכולות לפצות על פגיעה בייצוג העצמי.
• תגובות בהן האדם תופס את עצמו בכתם ומרחיב דרך הערות מגדילות. למשל, כרטיס I: "נראה כמו אישה עם גלימה מפוארת שנראית כמוני בנשף הסיום. הייתי הילדה הכי יפה בנשף באותו לילה". התגובה מדגימה שימוש באידאליזציה והזדהות פרימיטיבית היוצרת תגובה אומניפוטנטית. ביטוי אחר לאומניפוטנטיות שמלווה בהזדהות עם אובייקטים אידיאליים הוא השימוש במילה "אנחנו" בתגובות, למשל, "אנחנו נגיד שזה נראה כמו נחש". ניתן להבין את המילה "אנחנו" כדרך של הנבחן לכרות ברית סמויה עם אובייקט אידיאלי, המגן בעזרת פנטזיות אומניפוטנטיות על הנבחן מאיומים אפשריים, כולל בוחן קפדן. המילה "אנחנו" יכולה לשקף את הצורך לשלוט באובייקטים שעברו אידיאליזציה ואת הגאווה האומניפוטנטית בלהיות הבעלים עליהם.
• תגובות PER יכולות לשקף האדרה עצמית, למשל, אדם שמתייחס לעברו הצבאי המפואר.

דווליואציה
הדווליואציה של אובייקטים מדורגת לפי 3 מימדים (Lerner & Lerner, 1980): רמת האנושיות של הדמות. מימד הזמן והמרחב. חומרת ההפחתה בערך כפי שמתבטאת בתיאור הרגשי. דמויות המתוארות בצורה יותר פרימיטיבית ובדרכים לא מקובלות חברתית מדורגות נמוך יותר מאלה המתוארות בגוונים שליליים אך בצורה יותר מתורבתת.
דוגמאות לתגובות המדורגות לפי שלושת המימדים:
א. מימד האנושיות נשמר, אין הרחקה בזמן או במרחב, הדמות מתוארת בגוון שלילי אך במונחים מקובלים חברתית. למשל: "שני אנשים נלחמים"; "ילדה בתחפושת מצחיקה".
ב. מימד האנושיות נשמר, יכולה להיות או לא להיות הרחקה של האדם בזמן או במרחב, הדמות מתוארת באופן שלילי בצורה בוטה ובמונחים שליליים שאינם מקובלים מבחינה חברתית. למשל, "ילד אפריקאי חולה"; "אישה שעושה את צרכיה"; "מבט מרושע של דמות גברית"; "דמות מפורקת לגורמים והראש חסר".
ג. ממד האנושיות נשמר, אך נרמז על עיוות של הצורה האנושית, יכולה להיות או לא להיות הרחקה של הזמן או המרחב, והדמות מתוארת באופן שלילי, אך במונחים מקובלים חברתית. יכול לכלול דמויות כמו ליצנים, מכשפות, שטנים ודמויות מתורת הנסתר. למשל: "ליצנים עם מבט עצוב"; "קניבל עומד על סיר"; "המכשפה הרעה".
ד. ממד האנושיות נשמר, אך נרמז על עיוות של הצורה האנושית, יכולה להיות או לא להיות הרחקה של הזמן או המרחב, והדמות מתוארת במונחים שליליים בצורה בולטת ובמונחים שאינם מקובלים חברתית. יכול לכלול סוגים דומים לאלו שתוארו בסעיף הקודם, אך התיאור השלילי חמור יותר. למשל: "זוג מכשפות שטניות"; "שני אנשים ממאדים שנראים מאוד מפחיד"; "איש קו-קלאס-קלאן מרושע".
ה. ממד האנושיות אבד, ונרמזת הגדלה של הזהות, יכולה להיות או לא להיות הרחקה של הזמן או המרחב, הדמות מתוארת במונחים נטרליים או שליליים. יכול לכלול בובות, אימומים, רובוטים, יצורים עם מאפיינים אנושיים כלשהם (לא כולל מפלצות), חלקי אדם, חלקי בע"ח, ותגובות אנושיות עם מאפיין אחד או יותר של בע"ח. למשל: "אימומים עם שמלות אך ללא ראש"; "שני אנשים אך חציים אנשים וחציים חיות. מהחלל החיצון"; "אישה עם שדיים, נעלי עקב גבוהות ומקור ציפור בתור פה".
קריטריונים נוספים לאיתור דווליואציה (Cooper & Arnow, 1986):
• פרספטים של בנ"א או בע"ח (שלמים או חלקיים) המאופיינים בתיאורים מזלזלים, כמו "פנים מגעילות" או "ציפור ללא כנפיים". הפגמים או הפגיעות מיוחסים לאובייקט ומעידים על כעס או קנאה, ומטרתם להפחית ככל האפשר את הרצון לספק את האובייקט.
• זלזול בדמויות נשיות, כמו: "תרנגולת זקנה" או "שתי נשים מרכלות". יכול להוות נסיון של האדם לנקום בדמות נשית לא מספקת, או להקטין למינימום את הגעגועים לדמות נשית. "סירוס סימבולי" כלפי דמויות גבריות, כמו התייחסות לשדים, גמדים או גברים בעלי פגמים, יכול לשמש להטנת הפחדים של האדם מול אובייקטים נקמניים או רודפניים.
• יחסי בוחן-נבחן – הערות מזלזות כלפי הליך המבחן, כתמי הרורשאך או הבוחן. זלזול במבחן או בבוחן מטרתו להקטין למינימום את הפוטנציאל הרודפני של הבוחן, או להקטין למינימום את הגעגועים הרגרסיביים שמתעוררים בתוך מצב הבחינה. למשל: "אני לא מאמין שככה אתה מבזבז את זמנך, איזה שיעמום".
• הערות מזלזלות כלפי העצמי – יש להבחין בין דווליואציה עצמית הגנתית, לבין גינוי עצמי שנובע מתגובתו של האדם נוכח כעס או תסכול. גינוי עצמי יכול לנבוע מאכזבה מול אובייקטים, המובילה לייצוג של עצמי פגום ודחוי. למשל: "אני לא יודע להשתמש בדמיון שלי". דווליואציה עצמית הגנתית, המאפיינת מטופלים גבוליים, מתבטאת בהערות המעידות על ייצוג עצמי גרנדיוזי וראוי. בבסיס בהערות קיים הפער שהם תופסים בין יכולתם במבחן הרורשאך לבין דימויים העצמי הפנטזמטי הגרנדיוזי. הערות על פגימותם ילוו בהצהרות שמטרתן להחזיר לעצמם את הייצוג העצמי הגרנדיוזי. למשל: "אני לא מסוגל לעשות את הבחינה כך... תמיד זה ככה אצלי, הדמיון שלי נחסם מול אנשים כמוך".

הזדהות השלכתית
הזדהות השלכתית כוללת 3 אלמנטים, שיש לחפש ברורשאך (Lerner & Lerner, 1980):
(1) פנטזיה העוסקת בהעברה קונקרטית של חלק מסוכן או מסכן של העצמי לתוך אובייקט אחר, במטרה לשלוט באובייקט או להזיק לו, או לשמור על חלק של העצמי. חשוב להבחין בין העברת חלקים שנואים או מסוכנים של העצמי לתוך אובייקטים אחרים (הזדהות השלכתית) לבין שחרור פשוט של חלקי העצמי הללו (השלכה).
א. הפנטזיה מפורשת וקונקרטית: למשל, כרטיס X: "אלה טרנטולות המזריקות את הארס שלהן לתוך החגבים האלה". יש כאן השלכה אקטיבית, עם כוונה אגרסיבית, של חלק של אובייקט אחד לתוך השני. ההזדהות ההשלכתית כוללת פחד מהאובייקט וכינון יחסים המבוססים על הפחד. למשל, כרטיס III: "אלו הם הכוחות והאנרגיות השולטים במה ששני האנשים האלה עושים. הכוח עומד לגרום להם למנוסה מלאת דם". הפנטזיה שיצרה את התגובה כוללת השתלה קונקרטית של רגשות מאובייקט אחד לתוך אובייקט שני (שני האנשים).
ב. הפנטזיה סמויה: תגובות שניתן להסיק מהן על הזדהות השלכתית, כמו: "חרקים המסוגלים להזריק רעלים"; "טפילים"; "חומרים רעילים". תגובות אחרות משקפות דינמיקה שבה האדם משליך חלק טוב אך מאויים של העצמי לתוך אובייקט, כדי להגן על אותו חלק מהרסנותם של חלקים פנימיים אחרים של העצמי. למשל, כרטיס X: "נראה שיצורים קטנים ותמימים אלה, הנראים חלשים, מנסים להיכנס לדברים הוורודים האלה. אולי הם מנסים למצוא מקלט מהעולם הזה של עקרבים וחרקים הנראים אכזריים". חווית האיום החיצוני (המשקפת את האובייקטים הפנימיים) מלווה בפנטזיה בה ייצוג העצמי מוכנס לתוך אובייקט במטרה לכונן סוג של "יחסים" עם אותו אובייקט.
(2) אמפתיה מלאת פחד(fearful empathy)  לאובייקט הנושא את ההשלה של דימויי העצמי האגרסיביים. האדם מפחד מתוקפנותו של האובייקט (לאחר שהשליך עליו את תוקפנותו) אך בו"ז הוא מזדהה עם האובייקט מאחר ושניהם חווים את אותם הרגשות (גבולות האגו במצבים שעולה התוקפנות הם חלשים).
א. תגובת הנבחן לתשובה שלו. למשל, כרטיס VI: "זה נראה כמו חתול שטני שנדרס. מסכן, זה באמת מכעיס כשאנשים עושים דברים כאלה כל הזמן". מרכיבי התשובה: השלכה של דימויי עצמי תוקפניים הופכת את החתול לשטני ← כעת, העצמי והאובייקט נחווים כתוקפניים, ונוצר הבסיס לאמפתיה מלאת פחד ← האובייקט המסוכן מותקף, נדרס ← הסובייקט מביע דאגה ואח"כ כעס על גורל האובייקט. הכעס של הסובייקט מייצג הזדהות נוספת עם האובייקט הכועס, על שהוא קורבן של האגרסיה של הסובייקט עצמו. רחמים כלפי קורבן התוקפנות של הסובייקט עצמו, הם סימן לאמפתיה מלאת פחד.
ב. ביטוי ישיר של הזדהות עם האובייקט, שנראה עויין בעקבות ההשלכה. למשל: "אדם כועס. גם אני כועס עכשיו"; "פרצוף מלא שנאה, בדיוק כמו שאני מרגיש לפעמים". התגובה משקפת ליקוי בגבולות האגו, כמו גם נסיון של הסובייקט להקטין כמה שניתן את האיום שחש ממושא ההשלכה.
ג. טקסטורה (T) + אינדיקציה לאיום חיצוני, מעידה על אמפתיה מתמשכת. הנבחן משתמש ב-T כדי להרגיש בטוח מפני נקמה. למשל, כרטיס I: "סוג של תמונה המבשרת רעות. בדיוק כמו העיניים האלה שנועצות מבטן דרך המסכה. זה נראה כמעט כמו אריג, פרוותי סביב השוליים, כמו מסכות הצמר האלה ששודדי בנקים לעתים משתמשים בהן". הפחד מהאובייקט המסוכן מלווה בצורך באישורו ובקשר איתו – אספקט חשוב של אמפתיה מלאת פחד.
(3) ערנות לאיום החיצוני המלווה בביטויי זעם פרימיטיבי – הערנות מתבטאת או דרך ביטוי תוכן ספציפי או דרך אלמנטים פורמליים, כמו שימוש במיקומים או דטרמיננטים מסויימים.
א. הערכת ערנות היתר לפי התוכן: דמויות אכזריות, מאיימות, מרושעות, שטניות, מתקרבות או מרחפות בסביבה, פנים או איכויות של תווי פנים בולטים, עם מלכודות, רשתות, בורות, רעל, גלים חשמליים או גלי רדיו, חשכה מסתירה ודמויות מוסתרות או מעורפלות בחלקן (שפר 1954). תכנים נוספים קשורים בערנות לאיום חיצוני – פנים מפוחדות, דמויות המחכות להתקפה וכו'.
ב. מיקום D משולב עם דטרמיננט FC מהווה אינדיקציה לערנות פרנואידית. גם הדטרמיננט FC המשולב עם זעם פרימיטיבי יכול לבטא את אותה נטייה (אם כי זה פחות וודאי). הדטרמיננט קשור בדריכות, ביטוי אפקטיבי, הסתגלות המוכתבת ע"י החרדה ושיש בה מעט חופש או גמישות.
ג. קיום בו"ז של ערנות יתר לאיום חיצוני, כפי שמתבטא בתוכן ספציפי או בדטרמיננט FC, ושל זעם פרימיטיבי. למשל, כרטיס II: "פנים עם לשון חתוכה ומדממת. ההבדלים בגווני הוורוד גורמים לזה להיראות כמו לשון, עם החלק הבהיר במרכז. חלקים אלה הם הדם הנוטף". כרטיס IV: "ענק שמחץ את החיה הזאת למוות. הוא מתקרב בדרך הזאת, לקראתי".

ביטויים נוספים של הזדהות השלכתית, חלקם לפי הציונים הפורמליים:
• תגובת קונפבולטורית הכוללת דמות אנושית, הצורה מצוייננת –F והפרספט נגוע באלבורציות אסוציאטיביות עד כדי כך שהתכונות האמיתיות של הכתם לא מקבלות התייחסות ומוחלפות בפנטזיות ובאפקט. לעתים קרובות האלבורציות האסוציאטיביות כוללות חומר בעל משמעות מינית או אגרסיבית. למשל: "איש ענק בה לתפוס אותי, אני יכול לראות את שיניו הענקיות, הוא מסתכל ישר עלי, הוא מרים את ידיו כאילו הוא הולך להכות אותי".
• דמות אנושית, מיקום D, דטרמיננט F באיזור מאוד מוצלל. הדמות מתוארת כאגרסיבית או כמושא לאגרסיביות של אחר. למשל: "פנים מכוערות"; "איש פצוע".
• השלכה + כעס ותוקפנות.
• נטייה כללית לזהירות יתר, המתבטאת ב-R נמוך, L גבוהה, ותגובות תוכן של עיניים, אצבעות, מסכות וכו'.
הכחשה
הכחשה היא סירוב הגנתי להכיר בקיומה של מציאות חיצונית מכאיבה או להכיר בקיומן של תגובות כאובות פנימיות נוכח פרובוקציות חיצוניות (שפר, 1954). מאפיין פציינטים היפומאניים, ובקרב מכורים עם קווים פסיכוטיים.
• יחסי בוחן-נבחן: התרפסות ואדיבות יתר של הנבחן, דגש על הנאתו מהמבחן והיענות לכל בקשה של הבוחן, נועדו להכחיש את זעמו כלפי הבוחן או המבחן. הכחשה של דיכאון, היזקקות או עוינות יתבטאו באופן לא ישיר הן בהתנהגות והן בתוכן ובמדדים הפורמליים. למשל, יפגין ביטחון עצמי והערכה גבוהה לתגובותיו, אך יימנע מלפגוש את חוסר יכולתו, יימנע בחוסר סבלנות את הנחיותיו ועידודו של הבוחן, ואף יתעלם מחלק מההנחיות (למשל, לדבר יותר לאט), יגדיר את הבוחן כדרשני, וייכנע בכעס על כפיית הגבולות ע"י הבוחן.
• יש להתייחס לתוכן ההכחשה ולהקשרה, לגישתו של הנבחן למבחן, ולתגובותיו לתשובותיו.

לרנר ולרנר (1980) מתייחסים להכחשה כאל שלוש קבוצות של הגנות המסודרות על רצף בהתאם לרמת עיוות המציאות:
1) הכחשה ברמה גבוהה – ההגנות נראות בתשובות בהן רמת הצורה של הפרספט היא טובה.
o שלילה (negation) – הכחשה של דחף, המתבטאת באחת משתי דרכים: ביטוי הדחף בדמות ממש, למשל, "בתולה", "מלאך"; אופן ההתייחסות לדמות, למשל, "הדמויות האלו לא כועסות", "שתי חיות, אבל הן לא מסוכנות".
o אינטלקטואליזציה – התשובה מרוקנת מהדחף והרגש ע"י זה שהיא מוצגת בצורה מאוד טכנית, מדעית, ספרותית או אינטלקטואלית. למשל, "שתי דמויות מהגזע האנושי", "שתי דמויות קפקאיות".
o מינימליזציה – החומר הדחפי נכלל בתגובה אך באופן ממותן ו/או לא מאיים. הפיכת דמות אנושית לקריקטורה או לדמות מסרט מצוייר. למשל, "צל מוטל ע"י אדם שטני, הוא מצחיק, יותר כמו קריקטורה", "אריה מסרט מצוייר".
o התנערות (repudiation) – התשובה ניתנת, ואז הנבחן מבטל אותה או מכחיש שנתן אותה. למשל, "שני אנשים כועסים, לא, לא, חכה רגע, הם לא כועסים אלא מודאגים".
2) הכחשה ברמה בינונית: כוללת תשובות בהן רמת הצורה היא טובה שבה נכללת סתירה בין הדמות הנתפסת לבין מאפייניה או אופייה. למשל, "סנטה קלאוס סקסי", "שתי נזירות רבות", "איש קורא בזמן שהוא ישן".
3) הכחשה ברמה נמוכה: עיוות ניכר של המציאות עד לנקודה שחלק מהחוויה הסובייקטיבית או מהעולם החיצוני אינו באינטגרציה עם שאר החוויה. למשל, "שני אנשים, חציים העליון נשי וחציים התחתון גברי. לכל אחד יש שדיים ופין", "אדם יושב על זנבו הענק".

קריטריונים פורמליים כאינדיקציה להכחשה (אוגדון, 1967):
• הכחשה באישיות היסטרית: כמה תשובות C, CF ו-FC לעומת מעט דטרמיננטים אחרים.
• sex – הכחשה של פאסיביות.
• תשובות אנטומיה של איברים גרמיים וקשים – הכחשת דחפים עויינים.
• CP – השלכת צבע (נדיר). הכחשת קיומו של רגש או גירוי רגשי לא נעים או כואב ע"י החלפתו ברגש חיובי שאינו מתאים למצב. תהליך דומה לזה של ההיסטריוני המתעלם מהמציאות. אנשים המשתמשים ב-CP חשים אי נוחות לגבי יכולתם להתמודד עם רגשות שליליים, ומתקשים לווסת מצבים רגשיים. לכן הם נוטים להימנע מלהתמודד עם המציאות (אקסנר, 2000).
• T מוכחש – הכחשה כנגד היזקקות רגשית (Meloy, 1997).

רגרסיה
בפרוטוקול של אדם המשתמש בהגנות רגרסיביות, נראה דפוסים של תפקוד רגשי המשקפים רמות פסיכוסקסואליות אינפנטיליות אליהן הנבחן נסוג, או בהן נשאר מקובע.
 אדם שהשלים את העבודה הרגרסיבית יראה תוצרים של הרגרסיה: ביטוי הדחפים המופעלים ע"י הרגרסיה והגנות אובססיביות קומפולסיביות המכוונות אליהם. דימויים אוראליים, עויינים, הומוסקסואליים, ובעיקר דימויים אנאליים וסאדומזוכיסטיים יבטאו הגנות רגרסיביות. למשל, "פי הטבעת", "צואה", "לכלוך, "זנבות".
 אדם שלא השלים את התהליך הרגרסיבי: תזוזות רגרסיביות בתוך התשובה או ברצף התשובות, למשל יתחיל מתמות מיניות או עויינות ויעבור לתמות של חולשה, תמימות, תלות אוראלית. למשל כרטיס II: "זה נראה כמו שני אנשים רבים... זה נראה גם כמו שני ילדים משחקים ולבושים בגדי מסיבה"; כרטיס III: "שני שטנים... הם יכולים להראות גם כמו שני פודלים מטופחים"; כרטיס IV: "סמל סקס נשי... פה של צפרדע עם שפתיים עבות". תזוזות רגרסיביות יכולות להתבטא גם  בגישה למבחן, למשל, ביטוי ביקורת כלפי המבחן שלאחריה תבוא כניעה מוגזמת, או תקיפות ספונטאנית שאחריה תבוא התנצלות.
 קריטריונים פורמליים (אוגדון 1967): מיקום W ותוכן Hd; מיקום  Dd, דטרמיננט M ותוכן Hd.
 אמביוולנטיות וקושי להתחייב לתגובה, שמובילה את הנבחן להטיל ספק בתפיסותיו ובמלל שלו. למשל: "זה יכול כנראה לרמז על עטלף, אבל כמובן שזה לא ממש עטלף"; "למעשה, החלק הקדמי של זה, אם זה החלק הקדמי, הקדימה של הפרפר. אני לא יודע אם זה פרפר. זה נראה כמו סרטן או פרפר".
 ככל שההגנה נחלשת, יש יותר ביטויים אנאליים "צבעוניים" כמו: "זה מגעיל"; "זה מבולגן ומלוכלך... לא מסודר"; "האם אפשר לפרק את זה לחלקים שלו?".

הדחקה
הדחקה לא מאפשרת לחלק מסויים של האישיות להתפתח ולהתבגר, ומבוגרים בעלי הדחקות רבות יהיו לכן אינפנטיליים.
אינדיקציות להדחקה לפי שפר (1954):
1) מחסור בעולם מושגים אקטיבי, בהשקעה במופשט וביצירתי, ובדפוס תפקוד אינטלקטואלי רחב וסקרני, ישתקף במעט R, M, W ו-DR וכן בעולם תוכן מצומצם.
2) זמן תגובה ארוך ודחיית כרטיס, בשל האיום מהרגרסיה בשרות האגו שהמבחן דורש.
3) גישתו של הנבחן למבחן: גישה נאיבית וקונקרטית למבחן תתבטא בהתייחסות ריאליסטית או תפיסתית, למשל: "אני לא יודע מה זה". חוסר ביטחון מוביל את הנבחן לחפש אישורים אצל הבוחן, למשל, "זה נראה כמו מחבט, נכון?". חוסר רפלקטיביות מבתטאת בתחקיר כשהדגש מושם על חוויות סובייקטיביות ולא על הפרספט הקיים, למשל, "ככה נראה לי", "בגלל שאני אוהב פרחים", "פעם ראיתי את זה בעיתון".
4) הנבחן הנוטה להדחקה מסיבית, מאויים מעולם המחשבות בכלל ומהפנטזיה הספונטאנית בפרט. כך, המבחן שדורש שוב ושוב פנטזיה והשתקפות נתפס כמסוכן, ויגביר את מאמציו להדחקה. לכן, תגובותיו בתחקיר יהיו נאיביות, אגוצנטריות ולא משקפות. המבחנים יחוו כלא נעימים, מורבידיים, מוזרים או מטופשים. עשוי להיתפס לרעיון כי הכתמים הם תמונות ואמורים להיות מזוהים ולא מפורשים.
*)   כשלון בהדחקה בזמן המבחן משקף חולשת אגו חמורה או כרונית. כשההדחקה נכשלת במהלך המבחן, מתחילים לעלות חומרים מאיימים כמו פרוורסיות ומורבידיות. נושאים של רצח, עינוי, אונס, גילוי עריות, הטלת מום, סטייה מינית ותסכול, חריגות וכו', עולה במפורש ב-TAT ובצורה קצת יותר סימבולית ברורשאך.
שינויים בפרוטוקול המצביעים על כישלון של הגנה שעליה בד"כ האדם נסמך בחוזקה:
1. דימויים שנחווים כמאיימים יתרבו בתדירות ובעוצמה.
2. הספציפיות והדיוק של הצורה והביטוי ירדו.
3. מידת האינטגרציה הפנימית של התגובות תרד.
4. חוסר יציבות רגשית יעלה.
5. אווירת המבחן תהפוך למאיימת, מבלבלת, לא תואמת, ומעוררת התנגדות או אומללות.
6. במצב קיצוני, יתעוררו הגנות חמורות יותר כמו השלכה ורגרסיה, ויופיעו אופנים אוטיסטיים של תגובה ותקשורת.

קריטריונים נוספים לפי אוגדון (1967):
• כמה תשובות FC, CF ו-C לעומת מעט דטרמיננטים אחרים – הדחקה באישיות היסטרית.
• FC+CF+C קרוב לאפס – הדחקה חזקה של רגש. 3(FC+CF+C)• FM נמוך מהנורמה – דיכוי והדחקה של רגשות וצרכים בסיסיים.
• M נמוך מהנורמה – הדחקה קיצונית.
• A גבוה מהנורמה.
• תשובות An של איברים גרמיים וקשים – נסיון להתמודד עם עוינות ע"י הדחקה ותצורת תגובה.
• M>FM ו-FM≤1 – דיכוי והדחקה של ספונטאניות ע"י אינהיביציה חזקה, בשל ערכים מודעים.
• FM+M=1.
• FM+M=0 – הדחקה קיצונית של חיים דחפיים, חיים פנימיים עקרים.

פיצוי
אלקוק (1963) – תגובה אופורית יכולה לייצג פיצוי יתר כנגד איום גדול מדי. למשל, כרטיס II: "יש כאן אדם שהוא שמח יותר מכפי שניתן לתאר".
אוגדון (1967):
1. W גבוה מהממוצע – מבטא אמביציה אינטלקטואלית גבוהה וצורך קומפולסיבי קיצוני של הישגיות אינטלקטואלית.
2. תשובות Hd לא רגילות – איברים מצביעים על רגישות לשלמות ואינטגרציה של דימוי הגוף. יש להניח שמדובר ב-self reassurance כנגד פחד מפני פגיעה מאחרים.

השלכה
מידה מסוימת של השלכה נדרשת ע"מ שהנבחן יוכל לתת תגובות לכתמים (שפר 1954).
שלושה סוגים של השלכות:
1. השלכות של הסופר-אגו, מאפיינת פציינטים פסיכיאטרים:
• התייחסות לבוחן כקר, לא מאשר ואף לועג.
• נבדק שמור ומחמיר עם עצמו בשקילת תגובותיו כאילו היה במשפט, והבוחן נתפס כמעוניין לתפוס אותו ולהשתמש בממצאים נגדו.
• נבדק שמתנצל על ביצועיו העלובים.
• במקרים קיצוניים, הנבחן עלול לחשוב שפריט עם קונוטציה "רעה" מרמז על כך שהבוחן חושב או יודע השקונוטציה הזו קשורה לנבחן. למשל, פרנואיד יגיד לעצמו: 'הוא חושב עלי דברים עד כדי כך גרועים שהוא הראה לי את התמונה הזו'.
2. השלכות של האיד:
• החצנת האחריות לתגובות, באופן פרנואידי. במקרה הקיצוני האדם חש שהמבחן עוצב ע"מ לעורר מחשבות מסויימות, למשל, מיניות. במקרה קיצוני פחות, הנבחן חש שהוא נדרש למצוא תגובות מיניות. ובמקרה קיצוני עוד פחות, הנבחן יתן תגובה כמו: "האדום נראה כמו מחזור, אם אתה רוצה סוג כזה של דברים".
• השלכות על הבוחן – התעניינות, שחיתות, עוינות או פרוורטיות יכולים להיות מושלכים על הבוחן מאחר וכ"כ הרבה פריטים מהמבחן שלו הם כאלו. ביטוי קל יותר יכול להיות באמירות כמו "אתה לא מחבב אותי" כשלמעשה הנבחן לא מחבב את הבוחן.
3. השלכות המערבות איד וסופר-אגו:
• השלכת אחריות על הבוחן – 'הוא עושה לי טריקים'. נובע מקושי לקחת אחריות על הקושי של העצמי.
• השלכה של דרשנות על הבוחן, כמו הדרישה להרבה תשובות או לתשובות W. השלכות סופר-אגו מדגישות את מה שצריך לעשות, והשלכות איד מדגישות את אכזריותו או חוסר שביעות רצונו של הבוחן. נבחנים פרנואידים יתייחסו לתכנים שמצופים או לא מצופים בתגובות. הם עלולים להסיק מחקירת הבוחן כי תשובתם היתה שגויה/משמעותית/ייחודית/מביכה.

מאפיינים פורמליים של השלכות:
• נטייה מגלומנית ושאפתנות מוגזמת תתבטא ב-W רבים. W>10 מבטא שאפתנות גבוהה; W>15 ועוד יותר W>20 מבטא פנטזיות גרנדיוזיות. יתכן כי הגרנדיוזיות הועצמה בשל הלחץ המצבי שמטיל המבחן, אך אז נצפה ל-W מאורגנים ומדוייקים. מגלומניה פתלוגית מאופיינת ב-W מעורפלים.
• חשדנות מתבטאת ברגישות יתר לפרטים קטנים – Dd>20%. יכול לאפיין גם דייקנות של האובססיבי קומפולסיבי. נטייה פרנואידית מאופיינת בעיבוד יתר של פרטים קטנטנים. למשל, קו קטנטן יקבל פרשנות של דמות. איכות עיבוד כזו יכולה להעיד על נטייה פרנואידית גם כשמספר ה-Dd אינו כ"כ גדול.
• חשדנות מתבטאת גם בקושי להבחין בין עיקר ותפל, בין דמות ורקע. תשובות רקע הן כאלו שמתמקדות ברקע הלבן – S. מעל 5 תשובות כאלו מציע שימוש קיצוני בהשלכה הגנתית. ביטוי נוסף לקושי להבחין בין עיקר ותפל הוא Dd בעל צורה גדולה – הנבחן רואה את הכתם בצורה שרירותית ונגד האגון הטבעי שלו.
• חשדנות מובילה לעמידה על המשמר גם בביטוי דחפים ורגשות ← F% גבוה ובעל איכות טובה, מעט צבע ובעיקר מעט צבע ללא שליטה (CF או C). M נתפס כבעל צורה ולכן מאיים פחות על תחושת השליטה, ולכן ינתנו תגובות M עם יותר תגובות –M לעומת פרוטוקול רגיל.
• חשדנות תתבטא גם בתוכן – מספר גדול של Ad, Hd ו-An. ניתוח תוכן יעלה ביטויים של סביבה מסוכנת והתגוננות עצמית. התוכן יחשוף את אופי האיום – ארוטי, עויין, מאשים וכו'.
• חשדנות תתבטא גם במספר גדול יחסית של קונפבולציה ופרסברציה.
• זמן תגובה ארוך ו-R נמוך, כתוצאה מגישתו של הנבחן למבחן – פחד שאינו מובן או שבכוונה הבוחן יפרש אותו לא נכון, המוביל לזהירות יתר.

תצורת תגובה
תצורת תגובה יכולה להיות דומה לסובלימציה, אולם הראשונה נוקשה ואגוצנטרית יותר: למשל, רוך שלעולם לא הופך לכעס, אפילו נוכח פרובוקציה; נדיבות שלא מכירה באינטרס, אפילו במצבי צורך; עצמאות שלא מכירה בצורך להישען על האחר, אפילו במצבי משבר; ומצפוניות שלא מתחשבת בדרישות המציאות. קיימות שתי קבוצות כלליות של תצורת תגובה:
(1) תצורת תגובה נגד תלות ופאסיביות – מצב של מבחן הוא מצב קשה עבור אדם כזה מאחר וזו מעין הודאה בכך שהוא נזקק לעזרה.
• הנבדק יעשה את המבחן תוך ביטויי טינה, ציניות והתרעמות על כך שצריך לעשות את "השטויות האלה" או את "הדבר הילדותי הזה". הוא יתן מעט תגובות, רובן W ו-D בנאליות, ישתמש במעט דטרמיננטים מלבד צורה, יגביל את התכנים לבנאליים ביותר, יהיה חסר סבלנות לחוסר הצורה ואי הבהירות של הכרטיסים, ויתרגז על הבוחן על כך שפוגע בפרטיות שלו. הוא ינסה להקטין את הנזקקות הרגשית שלו מול הבוחן, ע" כך שיציע לבוחן סיגריה, ינסה לגרום לו לדבר על עצמו, יתנשא מעליו וכו' (כמו הפסיכופת).
• הנבדק ידגיש את שליטתו במה שיוצא ממנו. תוך כדי השלמת תשובותיו לכרטיס, יגיד: "הייתי יכול להמשיך ככה כל הלילה", או "זה ממצה את הכרטיס הזה".
• אחרים ינסו להכחיש את הפאסיביות ע"י כך שינסו לתת כמה שיותר תשובות.
• נבדק אחר יאמץ גישה פטרונית כלפי הבוחן וינסה להיות המזין במערכת היחסים. הוא יביע סימפטיה "על כל הכתיבה הרבה", על השיעמום של הבוחן עם המבחנים שלו וכו'.
• נסיון לבסס אווירה לא פורמלית, סחבקית. מע' יחסים בין שווים, המבוססת על שעשוע.
• ככל שההגנות מצליחות פחות לפצות, הנבחן יהפוך להיות יותר ויותר חרד, מדוכא ולא יציב מבחינה רגשית. הוא ישתמש יותר ויותר בהצללה ובצבע, היענותו למבחן תרד, והביקורת על המבחן והבוחן תעלה.
(2) תצורת תגובה נגד עויינות – באופן כללי, הנבחן ידגיש את היענותו למבחן ומצפוניותו.
שימוש משמעותי אך לא קיצוני בתצורת תגובה: הנבחן מתחשב, משת"פ, רגוע, המבחנים מעניינים עבורו, מרגיש שהם עוזרים לו והוא יודה לבוחן על זמנו, מאמציו ועניינו בנבחן. הוא יצפה את צרכי הבודק, למשל, יציין את המיקום הפרספט והדטרמיננטים.
שימוש נוקשה וקיצוני בתצורת תגובה: הנבחן מאבד את הפסאדו-אדפטיביות של ההגנה. מאפיינים:
• R>40 – כביטוי להיענותו הגבוהה.
• Dd>20% - רצון לתת תשובות רבות.
• ריבוי Do ונטייה לראות פרט אחד מהשלם, במקום שמקובל לראות את השלם. למשל, בכרטיס III, יראה רק את הראש או הרגל של הדמות. הנבחן המצפוני והפרפקציוניסט לא ירצה להיסחף ע"י התרשמות כללית, וכשהפרטים נבחנים בקפידה הם מתגלים כלא מדוייקים.
• ריבוי תגובות צבע והצללה בהן F ראשי (למשל FC). ההתייחסות לצבע ולהצללה נובעת מהיותו של הנבחן יסודי – הוא חייב להתייחס לכל מה שקיים. אולם ההתייחסות לצבע משנית לצורה.
• DQ ברמה טובה, אולם ריבוי Dd עלול להרוס זאת.
• תוכן – הציפייה היא לדימויים נטרליים ונעימים. אולם פגיעותה של ההגנה תחשוף תכנים עויינים. אולם אלו יעברו הקטנה וייפוי או שיופיעו עם דימויים מלאי רצון טוב, עדינים ובשליטה.
• יחסי בוחן-נבחן - הנבחן יביע בהתנהגותו ובחשיבתו מצפוניות, צייתנות והתחשבות בבוחן (למשל, ידבר בהתאם לקצב הדיבור של הבוחן). כל שאלה שתישאל ע"י הבוחן תילקח ברצינות, הרצון לדיוק יוביל לביקורת של כל תשובה, אפילו פופולרית, והוא יבטא הססנותו בביטויים כמו "זה יכול היה להיות..." או "זה נראה קצת כמו...". הוא ינהג בדביקות ובמתיקות, ויציג רצון טוב של קדוש שלעתים קשה לשאת. כשתצורת תגובה נחדרת ע"י העוינות, הדפוס נפגע – העויינות תתבטא בתשובות רקע, מספר התשובות יגדל, ואיתן כמות ה-Dd, וכן הכמות תחיף את האיכות. יתרבו תשובות צבע והצללה בהן הגורם הצורני מעורפל, שרירותי, משני ואף חסר; אחוז נמוך יותר של צורה בעלת DQ גבוה; דימויים יותר עויינים וחרדתיים המרמזים על פחד ואשמה; דימויים אנאליים; השתמעויות תוקפניות מהמלל של הנבחן, למשל, "אם תקטע פה אז תקבל..." או "אני יכול לאנוס עוד תשובה בכרטיס הזה".
אוגדון (1967):
• Ad בשיעור גבוה יחסית – ביקורת מוגברת המשתקפת לרוב ביחסים בינאישיים עויינים ויכולה לחשוף תצורת תגובה נגד תחושות של נחיתות.
• תשובות An של איברים גרמיים וקשים – נסיון להתמודד עם עויינות ע"י הדחקה ותצורת תגובה כדי להתכחש לדחפים העויינים.

ביטול
נדיר למצוא במבחן ביטויים ברורים לביטול (שפר, 1954), ובכל זאת:
• לאחר תשובה "רעה" מנקודת המבט של הנבחן, באה תשובה טובה. למשל, איזור אדום הופך מ"דם" ל"ריבה".
• מינימליזציה של תוכן התשובה. למשל, "דמות מדממת... כמובן שזה רק סמלי"; "יצור בעל מראה מזעזע, אבל הוא מאוד קטן"; "שטן, שטן חמוד וידידותי".
• בגישה למבחן, נראה נטייה לחזור על הדברים שאומר בשינויים קטנים, ע"מ להגיע לנוסחה המדוייקת. נובע מגישת הנבחן שכל טעות קטנה במחשבה או בביטוי מקלקלת את השלם.
• ביחסי בוחן-נבחן – דיבור מרובה או מהיר מדי המלווה בהתנצלויות או בשאלות חוזרות האם המלל אכן מהיר או מרובה מדי.

בידוד
השימוש בבידוד מטרתו להמנע מחוויה של אפקט או אימפולס.
שפר (1954):
 Dd בשיעור גבוה – עיסוק בפרטים קטנים. זה מאפשר להקטין את השפעתם של איזורים צבעוניים או מוצללים בכתם, להפוך איזור לקטן וניתן לשליטה, למקד את התוכן בחלקים של דברים שהם פחות מסוכנים ומאיימים מהשלם.
 אחוז F גבוה – צורה כמבטאת שליטה אינטלקטואלית. האדם נוטה להיות אובייקטיבי, ריאליסטי שאינו נסחף אמוציונלית, חשוב לו הדיוק והוא לא יאפשר לספונטניות או להתרשמות רגשית להשפיע על תשובותיו. תשובות W ו-D המערבות דטרמיננטים שאינם F מעידות על שימוש יותר גמיש בהגנה.
 איכות הצורה טובה בתשובות D ו-W (בתשובות Dd באופן אוטומטי לרוב איכות התשובה יורדת). כשהמבנה ההגנתי אינו יעיל, איכות הצורה אינה טובה.
 דטרמיננטים: שימוש מינימלי בצבע והצללה, המייצגים חוויה רגשית ודחפית. M גבוה היות ומבטא את היכולת לעכב אימפולסים, לחשוב ולווסת לפני הפעולה, מודעות עצמית. אם ימצאו כמה תשובות צבע והצללה, סימן שבמצב של שליטה נוקשה, חוויה של רגשות הופכת לנסבלת.
 תוכן: ריבוי מכונות ותוצריהן, בעקבות בידוד הרגש והצורך לתת סדר גאומטרי לבלגן.
 גישה למבחן: הנבחן יהיה מנותק ואובייקטיבי. יתכן שיראה מודעות עצמית לגבי תהליך חשיבתו, כולל ביטוי של ספקות, דבר המקנה לו חוויה של צופה פאסיבי. במצב קיצוני, יביע מינימום מעורבות במצב, בבוחן ובתגובותיו הוא.

אינטלקטואליזציה
שפר (1954) – אינטלקטואליזציה היא צורה של בידוד. הדגש מועבר מקונפליקט פנימי או בינאישי לרעיונות מופשטים ולנושאים סתומים. הביטוי הוא בידוד עם כמה שינויים:
• R>40 – משקף את המבחן כאתגר אינטלקטואלי והזדמנות לביטוי המעלות האינט'.
• R<20 כשהדגש ב אינטלקטואליזציה הוא על איכות ושלמות, כשצורת הביטוי האידיאלית היא W אחד מושלם לכל כרטיס. אולם יתכנו כמה D ו-Dd בנוסף.
• W>10 or 15 – משקף את השאפתנות הגבוהה של האינטלקטואל.
• W<6 – ה אינטלקטואליזציה היא בעלת אופי פדנטי. הדבר יוביל למיעוט W מאחר ואפילו הפופולריים בינהם דורשים גמישות מסויימת ויכולת הפשטה ויצירתיות. היעדר W יכול לנבוע מפאסיביות ודיכאון של האינטלקטואל.
• Dd גבוה – עיסוק בפרטים קטנים ורצון להפגין פרודוקטיביות רבה.
• S גבוה (5-10%) – בשל הרצון לכסות את כל האפשרויות, לא להשאיר אף זווית לא מפורשת.
• תוכן – מגוון רחב של קטגוריות תוכן, ובעיקר בתחום המדע והאומנות – שימוש בתכנים היסטוריים, גאוגרפיים, אומנותיים, אנתרופולוגיים, אסתטיים ומדעיים ספציפיים. התוכן יכול לשקף ביטוי מופשט או אומנותי של רגש או דחף. למשל, האדום בכרטיס II יהיה "סמל של קונפליקט".
• גישה לנבחן – יגדיר את הסיטואציה כמבחן בית-ספרי, יתייחס לבוחן כמורה, למה שנבדק כרמת אינטיליגנציה והישגים לימודיים, ולתשובותיו כהצלחה או כישלון. לכן ידגיש כל מה שנחשב כמעלה בבי"ס: מהירות, בהירות, כמות, שלמות, גישה מתודית, מקוריות. הוא יכול לעבוד על כל כרטיס זמן רב, לסובב אותו בשיטתיות ולהתייחס לכל פינה אפשרית. התייחסות הבוחן להתנהגויות אלו תרגיע את חרדת המבחן של הנבחן.

אקסנר:
אינדקס האינטלקטואליזציה – (2AB + Art + Ay)  - אינטלקטואליזציה  היא תהליך דרכו נחלשת או מבוטלת ההשפעה של חוויות רגשיות, ע"י התמודדות עמן ברמה החשיבתית. זהו תהליך פסאדו-אינטלקטואלי שמוריד את הסבירות שהאדם יתמודד באופן ישיר או מציאותי עם רגשות.
Int. index<4 – הגנה המשמשת את רוב האנשים מדי פעם כשמעדיפים להמנע מהתמודדות רגשית.
Int. index=4-6 – אדם הנוטה להתמודד עם רגשות ברמה האינטלקטואלית באופן יותר תדיר מרוב האנשים. השפעת הרגשות פוחתת ואף מנוטרלת, אך מייצג גם צורה של הכחשה הנוטה לעוות את המשמעות האמיתית של המצב והשפעותיו.
Int. index>6 – אדם המשתמש באינטלקטואליזציה כמנגנון הגנה עיקרי במצבים הנתפסים כמלחיצים מבחינה רגשית. נוטה להיות יותר פגיע לדיסאורגניזציה במהלך חוויות רגשיות חזקות, מאחר והמנגנון הופך להיות פחות יעיל ככל שעוצמת הגירויים הרגשיים גוברת.
Hx – האדם מנסה להתמודד עם נושאים של דימוי וערך עצמי דרך אינטלקטואליזציה המאפשרת לו להתעלם מהמציאות. ההשערה סבירה עוד יותר כשהתגובה מכילה גם AB. לאנשים שנותנים תשובות המשלבות Hx ו-AB יש לרוב בעיות בשליטה על הדחף החשיבתי, וכתוצאה, הרבה מאפיינים של הדימוי העצמי מעוותים מאוד.

מדדים להצלחה ולכישלון של מנגנוני ההגנה ברורשאך
מנגנוני הגנה המאפשרים הסתגלות מביאים למניעה של חרדה ואשמה, הבעת דחפים בצורה בונה, תוך שחרור מתח מסויים. 6 ממדים להצלחה או לכישלון של מנגנוני ההגנה:
1. טון רגשי – הגנות מוצלחות מתבטאות בטון רגשי רגוע, משוחרר ויחסית חיובי של הנבחן. יתקיים הומור, עניין בתגובות ושת"פ מתמשך עם הבוחן. העמדה הרגשית אינה קיצונית ומתאימה לתוכן שעולה. הנבחן יכול להיות כנוע אך לא באופן משפיל ומבזה, יכול להיות שתלטני אבל עדיין מסוגל לשת"פ עם ההוראות, יכול להיות מעט מנותק אבל לא עד כדי אדישות ותגובות משעממות, ויכול לסטות לפרקים מהעיקר מבלי לאבד את הגבול בין דמיון ומציאות. הגנות כושלות הן הגנות פרימיטיביות ולא יעילות, ומובילות לכניעה או שתלטנות קיצונית, שעמום, צחוק מאולץ, בדיחות לא מתאימות, חרדה אינטנסיבית, רגזנות, נטייה לריב, אפתיה, היסטריה, חשדנות או חמקנות.
2. צורה ספציפית ומהוקצעת – אחוז התשובות המכילות את הצורה כמרכיב משמעותי, ספציפי ומהוקצע. למשל, "מפה של ארה"ב" תהיה תשובה ספציפית, לעומת "מפה" שהיא תשובה של צורה הכרחית אך לא מספיקה. או "דיאגרמת האנטומיה של הבטן והחזה" לעומת "אנטומיה". אחוז גבוה של שימוש בצורה ספציפית הוא 90-95% ומבטא צורך ויכולת לשליטה עצמית, ואילו אחוז נמוך הוא 80-85% ומבטא מצב של הצפה ברגש ובחרדה. צורה לא מהוקצעת יכולה לקבל דטרמיננטים כמו C או CF או C’F בתשובות כמו דם, פיצוץ, עשן, בצק, בוץ, מים ואפלה. נבחן יציב מבחינה הגנתית יכול להמשך קודם לתשובת הצבע או ההצללה ורק אז ימצא פרטים שיכפה עליהם את הצורה, למשל: "מפה... יש פה נהר, הרים, איזור פורה".
3. השגת צורה מדוייקת – צורה בעלת FQ טוב, גם כשהאדם מתמודד עם תכנים טעונים רגשית או קונפליקטואליים, מעיד על הגנות יעילות וסתגלניות. ככל שהכשל ההגנתי גבוה יותר, כך רמת הצורה נוטה להיות נמוכה יותר. איכות צורה גבוהה מדי, מצביעה על הגנה נוקשה וכושר הסתגלות מובגל. הוא לא מאפשר לעצמו ספונטאניות ומידה מסויימת של חוסר אחריות ועצלות.
4. אינטגרציה בין פריטים בדמויות – הגנות סתגלניות מאפשרות לנבחן להכניס הגיון גם בפריטים הלא מתאימים, שהם בלתי נמנעים, בדמות שהוא מוצא, או להתעלם מהם. בעל אינט' מתאימה המשתמש בהגנות יעילות יצור תשובה מורכבת ובעלת דמיון ועקביות פנימית, ואף ישתמש בפריטים שיכולים לגרום לקושי בצורה אלבורטיבית מעניינת וטובה.
5. מתינות ואיזון בנושאים – ביטויי עויינות או פסיביות מתונים הם נורמליים בפרוטוקול, אולם ביטויים רבים מאוד (אף אם מתונים, כמו חנית או שן) או עוצמתיים מאוד (כמו דם קרוש, לכלוך, ריקבון) הנם ביטוי להגנות מעורערות. כמו כן, ביטויים של צורך, כעס, איום או קונפליקט מבטאים מודעות וחופש לבטא דחפים ורגשות. אולם אז הנבחן מעלה לרוב גם דימויים בעלי טון יותר חיובי ונעים, כמו ריקוד, חיבוק, צעצועים, חופש, כבוד, פרחים ושדות, קרוסלה וכו'. איזון כזה מבטא את יכולתו של האדם להכיר ולחוות את הדברים הקשים בחיים, אך גם להינות מהדברים הטובים.  הוא לא מדגיש ומתעכב באומללות בצורה מזוכיסטית או משתמש בהכחשה אופטימית של בעיות, הוא לא בורח באימה מהדחפים הפרימיטיביים או העדינים שלו ולא נכנע להם לגמרי, הוא מסוגל ל"רגרסיה בשרות האגו" יצירתית, בלי לאבד שליטה ובלי להיסחף בזרם של תכני חשיבה ראשוניים.
6. הפרעת חשיבה פורמלית – ככל שמתרבות מבחינה איכותית וכמותית האינדיקציות להפרעת חשיבה פורמלית, כך יש ביטוי רב יותר להתמודדות מערך ההגנות.

TAT
במבחן השלכתי כמו ה-TAT, בו אין תשובה נכונה, ההוראות מכוונות את הנבדק לוותר על חלק מתפקודי האגו, ולהיכנס לתכנים הפנימיים שמעבר להגנות. כניסה כזו יוצרת איום, ולכן מהווה הזדמנות טובה לראות את מנגנוני ההגנה בפעולה, ואת יכולת הנבחן להפחית שליטה כדי להיכנס לעולמו הפנימי.
רפפורט (1960) טוען כי חשוב להבחין בין סיפורים סטראוטיפיים לבין סיפורים פנטזמטיים. סיפורים סטראוטיפיים הם תוצרים בעיקר של ההגנות, והם מלמדים רק על הצורה ההגנתית הכללית. בסיפורים הפנטזמטיים יש פשרה בין תכנים ומניעים מרכזיים באישיות לבין מנגנוני ההגנה, ולכן ניתן ללמוד הן על הדחף והן על המנגנון הספציפי הפועל מולו.

Bellack (1997, 1967)  ורפפורט (1960)  מדגימים את מנגנוני ההגנה ב-TAT:
הכחשה – הכחשה של תחושות פנימיות או מציאות חיצונית כואבת היא הגנה שכיחה אצל מבוגרים וילדים. למשל, נבחן בתגובה לכרטיס 2 תיאר את האישה ההרה כרזה ובעלת פרופורציות מתאימות. נראה במקרה זה שהפנטזיות על הריון של אימו עורר בו חרדות קשות, והוא היה חייב להכחיש את ההריון בתמונה.
הכחשה של דחפים תוקפניים היא שכיחה במיוחד. למשל, אם שניסתה להרוג את ילדיה סיפרה על כרטיס GF18 "זה נראה כמו אם שמחזיקה את ילדה בתחתית גרם המדרגות. יכול להיות שהילד נפל למטה והאם הרימה אותו כדי לראות אם הוא נפצע או לא, מסתכלת עליו בדאגה רבה, אבל לדעתי הוא לא נפצע והאם הזו תחוש הקלה גדולה בגלל זה". התמונה בד"כ מתוארת כאישה שמנסה לחנוק אישה אחרת. הנבדקת האמורה הזדהתה עם הדמות המבוגרת יותר, אך היתה חייבת להכחיש כל היבט תוקפני של הסיטואציה.
השלכה – ה-TAT, כמבחן השלכתי, עוסק כולו בהשלכה, ולכן בכל סיפור נצפה למצוא מידה מסוימת של השלכה. עם זאת, ישנם סיפורים בהם אלמנטים השלכתיים הם חזקים במיוחד. למשל, כשיש התייחסות לדמויות שאינן בתמונה. בסיפורים אחרים דמות הגיבור משליכה על דמות אחרת בסיפור חוויות פנימיות מאיימות. למשל, כרטיס MF13: "הגבר הצעיר הזה הולך לאניברסיטה, הוא מאוד מוסרי, ומאוד דתי. הוא חונך חינוך קפדני וחושב שאחד החטאים הגדולים ביותר הוא קיום יחסי מין מחוץ לנישואים. ערב אחד במסיבה, לאחר ששתה הוא מצא את עצמו במצב אינטימי עם בחורה. כל האינסטינקטים החייתיים שלו צצו פתאום והם שכבו. בבוקר למחרת כשהיה פיקח והחוש המוסרי חזר אליו הוא נדהם לראות אישה ערומה. הוא התמלא בזעם נורא, ובשנאה לאותה אישה, והוא פקד עליה לצאת החוצה אבל היא חשבה שהוא מתבדח, וגיחכה... הוא היה חייב לנקות עצמו מהחטא שביצע ומהאשמה שהיא הטילה עליו וחנק את האישה למוות. אח"כ הבין שחטא פעמיים... הוא התמלא בחרטה. פתאום נזכר ביוד שקנה כמה ימים קודם, שתה אותו ומת". הגיבור השליך את הזעם והאשמה על האישה.
השלכה הקשורה במבנה הסיפור (יותר מאשר תוכנו) – התייחסות, ייחוס משמעויות והסקת מסקנות מכל פרט ופרט, מרמזת על השלכה של סכנה, ולכן ציפיה לבואה של הסכנה מבחוץ (פרנויה). למשל, בכרטיס BM6 הנבחן מתלבט האם התמונה מתארת איחוד בין בני הזוג או פרידה: "גורם אחד התומך בתיאוריה של פרידה היא המטפחת ביד שלה, כי אם הוא היה חוזר באופן מפתיע, לא סביר שהיתה לה מטפחת בדיוק באותו רגע. אם זה מצב שהיא אומרת לו לעזוב כיוון שלא התנהג כראוי, הרי שידעה מראש שזו תהיה סצינה מרגשת ובוכיה. ולכן מראש הצטיידה במטפחת...".
הדחקה – את החומר המודחק עצמו לא ניתן לראות ב-TAT אולם ניתן לאתר אותו דרך הגנות משניות: תצורת תגובה וביטול. במנגנון תצורת תגובה יש ביטוי לגישה ההפוכה מזו המודחקת. למשל, בכרטיס BM17 מתואר אדם שמופיע בקרקס: "השאיפה שלו היתה תמיד לערוך מופע סולו ועד כה לא ניתנה לו ההזדמנות. בהופעה הלילה הוא יציל את עמיתו להופעה מתאונה רצינית וכפרס על אומץ ליבו יקבל הזדמנות להופיע לבד". פעולת האומץ, הצלת עמיתו, היא היפוך לשאיפה התוקפנית הלא מודעת כלפי אותו אדם. ביטול הוא מנגנון בו משהו חיובי נעשה באופן ממשי או מאגי, המבטל את הפעולה הקודמת שגם היא יכולה להיות ממשית או מאגית. ביטול ותצורת תגובה קשורים לנטייה אובססיבית-קומפולסיבית. אז הסיפורים יכולים לכלול פרוט רב. למשל, כרטיס MF13: "גבר ואישה שיתכן ונמצאים בחדר שינה או בסלון או בחדר אוכל. היא כנראה חולה, וכנראה בגלל זה צריכה לשכב במיטה. הגבר הזה דואג לצרכיה או שהוא רופא שנמצא איתה כבר הרבה זמן במיוחד במשך הלילה והוא עכשיו מאוד עייף. יכול להיות שהאישה נחה או ישנה או שהיא מתה. והאיש הזה בעלה או הרופא, או אם האישה הזו היא אשתו שמתה הוא מראה צער או אם היא רק חולה אז הוא מראה פחד או שהוא עייף. יתכן שביצע רצח, ואז הוא מראה חרטה ומודעות לחומרת המעשה שלו. או שיש כאן זוג נשוי, האישה ערומה במיטה והאיש כבר התלבש. או גבר שקם מוקדם בכדי ללכת לעבודה, לא ממש ער, כשאשתו עדיין ישנה". בסיפור יש כארבעה סיפורים, והתקדמות ממצב ניטרלי יחסית ועד לפריצתן של מחשבות על רצח.
בידוד, מנגנון השכיח אף הוא בתופעות אובייסיביות-קומפולסיביות. האדם ניתק את הארוע, אותו הוא זוכר, ממשמעותו הרגשית. הנבחן נשאר רגוע כשהוא עוסק בארועים מאוד מרגשים. למשל, כרטיס 2: "תמונה מאוד מעניינת. זה ציור כלשהו? הרעיון הראשון שעולה בראשי הוא מאוד הוליוודי..." מתואר ריב קשה בין הילדה והוריה, והילדה עוזבת את הבית. "...ההורים ימשיכו בדרך החיים שלהם, והילדה תמשיך בדרך החתחתים שלה, וכמו שקורה תמיד בהוליווד הילדה תגשים את עצמה". הנבחן נשאל איך בעצם זה קורה בהוליווד? "מצידי זה יכול להיות כך או כך בגלל שבאמת לא אכפת לי". טון רגשי קר, מנותק ואינטלקטואלי מאפיין את המנגנון. בידוד ואינטלקטואליזציה הולכים יחד. אבטיפוס של מנגנון הבידוד כולל חשיבה רציונלית ולוגית, הוצאת כל אספקט רגשי במטרה לשמור על אובייקטיביות.
רגרסיה – בכל פעם שאדם נתקל בתסכול, הוא נוטה להתגעגע לתקופות מוקדמות יותר בחיים בהן החוויות היו יותר נעימות, ולסוגים מוקדמים יותר של סיפוק שהיו יותר מלאים. תנאי מקדים לרגרסיה כהגנה הוא חולשה של האגו, ולכן שכיחה יותר אצל ילדים ופסיכוטיים. בן 9 מספר על כרטיס 3 ב-CAT: "האריה הזה מוטרד מהעכבר. הוא יושב שם ולא יודע מה לעשות..." הוא מזמין את המדביר שמציע לו ללכוד את העכבר או להרעיל אותו, אבל שום דבר לא מועיל. "...לבסוף האריה מחליט שהוא עובר לפלורידה, אבל כשהוא מגיע לשם הוא מגלה ששם הוא סובל מתולעים שעולות דרך הרצפה. אז בסוף הוא אומר אני אחזור לגור בג'ונגל היכן שאני שייך באמת". הילד היה מוטרד מאחיו הצעיר ממנו. הוא ניסה באגרסיביות ולא הצליח, אז ניסה לסגת (לפלורידה) ולא הצליח, ולבסוף נסוג לשלבים עוד יותר מוקדמים – לג'ונגל.
התקה – שינוי מושא הדחף/רגש לאובייקט בטוח יותר. מתבטא ב-TAT ע"י שימוש בזמנים ומקומות מרוחקים, ייחוס בעיות לדמויות שאינן הגיבור עצמו, ושינוי אופי החרדה. למשל, נבחן יהודי מספר על כרטיס 2: "נערה זו בערך בת 19, נראה ששמה אולגה, והיא ממוצא אוקראיני". כרטיס 4: "זה נראה שההתרחשות הזו היא במקום מבודד, אולי אי בים הדרומי...".
סובלימציה – ביטוי עצמי אדפטיבי של רגשות כמו זעם. למשל: ניגון מוסיקה באופן אסרטיבי, ריקוד או ציור אקספרסיבי (Vaillant, 1977).

ממצאי מחקרים מעניינים:
*כאשר סגנון ההגנה של אדם הוא השלכתי, אז נטייה לתלות או להשגיות תתבטא גם בסיטואציות חיים אחרות, וזאת בשל אופיה המוחצן של ההגנה. לעומת זאת, כאשר סגנון ההגנה של האדם הוא מדחיקני, אין קשר בין הנטיות שיימצאו במבחן לבין התנהגותו בסיטואציות חיים אחרות.
*ההנחה כי אנשים משליכים באופן לא מודע את תכונותיהם אינה מדוייקת: נמצא כי ניתן ב-TAT באופן נשלט והכרתי להציג תכונות שלמעשה אינן חלק מהאישיות או להסתיר תכונות אותנטיות.

Cramer( 1987) פיתחה קטגוריות ציינון של שלוש הגנות ע"מ לבחון את השימוש בהן על רצף ההתפתחות. היא מצאה היררכיה התפתחותית בשימוש במנגנוני הגנה: הכחשה ← השלכה ← הזדהות. ההגנות וקטגוריות הציינון:
הכחשה – המנגנון הפרימיטיבי ביותר, המשמש את התינוק כהגנה מפני גרייה יתרה או לא נעימה, שאין ביכולתו להסירה פיזית בעצמו. המבשר הפיזיולוגי שלה הוא השינה (Spitz, 1957). ההכחשה פועלת ע"י הסטת תשומת הלב מהגירוי הלא נעים, ובכך מוכחש עצם קיומו. בילדים מעט גדולים יותר, ההכחשה יכולה להתקיים ע"י שימוש בשפה. האספקט המפחיד של הגירוי נשלל (למשל, הילד לא פוחד) או משתנה מנטלית למשהו פחות מאיים, באמצעות היפוך, טרנספורמציה או שינויים אחרים של המציאות. השימוש בהכחשה מתחיל בינקות וממשיך בגיל הרך. בילדות המוקדמת יש הפחתה בשימוש במנגנון אם כי הוא עשוי להמשיך לפעול ברמה פנימית, פנטזמטית. בפנטזיה הילד עשוי להפוך חולשה לחוזק, פחד לאומץ, וכישלון להצלחה. למרות שסוג זה של פנטזיה נעימה עשוי להמשיך גם בגיל ההתבגרות ובבגרות בצורה של חלומות בהקיץ אקראיים, בהתפתחות הנורמלית החשיבות של ההכחשה כהגנה מסתיימת באמצע שנות הילדות. קטגוריות הציינון:
1. הצהרה של שלילה: (א) דמות נשללת מפעולה, משאלה, כוונה, שאם תזכה להכרה תגרום לחוסר נעימות, כאב או השפלה; (ב) מספר הסיפור שולל או מכחיש עובדה או רגש; (ג) ייחוס של ספק בקשר למה היא התמונה או מה היא מייצגת.
2. הכחשת המציאות: (א) מספר הסיפור מכחיש את המציאות של הסיפור או המצב; (ב) שינה, חלום בהקיץ או התעלפות כדרך להימנע ממשהו לא נעים; (ג) הימנעות מלהסתכל/לשמוע/לחשוב על משהו שיהיה לא נעים לראות/לשמוע/לחשוב עליו; (ד) כל תפיסה, ייחוס או אימפליקציה שהנה שגויה באופן בולט בנוגע למציאות.
3. היפוך: (א) טרנספורמציה, כמו הפיכת חולשה לחוזק; (ב) כל דמות שלוקחת על עצמה איכויות שקודם נטען ההפך.
4. תפיסה שגויה: (א) תפיסה בלתי רגילה או מעוותת של דמות, אובייקט או פעולה בתמונה; (ב) תפיסה של דמות מהמין הנגדי מזה שבד"כ נתפס.
5. השמטה של דמויות או אובייקטים משמעותיים.
6. מקסימיזציה יתרה של החיובי או מינימיזציה של השלילי: הגזמות גסות או הפחתת יתר באיכויות, בגודל, בחוזק וכו' של דמות.
7. טוב, אופטימיות, חיוביות או נדיבות בלתי צפויות: (א) טוב לא צפוי; (ב) שינוי דרסטי לטובה; (ג) התייחסות ליופי, פלא טבעיים; (ד) שיוויון נפש מול סכנה; (ה) קבלה של גורל שלילי או אובדן של העצמי.
השלכה – הגנה יותר בוגרת מהכחשה. דורשת את היכולת להבחין בין גירוי פנימי לחיצוני. תלויה בהתפתחות של סטנדרטים פנימיים שלפיהם מחשבות ורגשות מסויימים נשפטים כלא מקובלים. השלכה פועלת ע"י ייחוס מצבים פנימיים לא מקובלים לאחרים חיצוניים לעצמי. מבשר פיזיולוגי – התינוק שמוצא משהו בפיו שאינו מעוניין בו יורק אותו החוצה, וכך נפתר מרגש לא נעים ע"י הרקתו על הסביבה. הקשר של השלכה לסטנדרטים של טוב/רע, נכון/לא-נכון מרמז כי הגנה זו היא בעלת חשיבות גדולה יותר לאחר התפתחותו של מצפון פנימי, כלומר, במהלך אמצע הילדות ואחריה. בצורה מתונה, השלכה לא אמורה לעוות את המציאות, אלא, למשל, לקדם את הלכידות של קב' השווים (כולנו חושבים אותו הדבר). לכן, ההשלכה ממשיכה להיות מנגנון חשוב במהלך הילדות וההתבגרות. קטגוריות הציינון:
1. ייחוס רגשות או כוונות עויינות/לא נורמטיביות לדמות.
2. הוספה של אנשים, חיות, אובייקטים או אייכויות מאיימים: (א) יש לציינן רק אם התוספות הנן בעלות טבע שלילי או בעל פוטנציאל מאיים; (ב) בייחוד, ההוספה של דם, מחלות רציניות ולא מוכרות, סיוטים; (ג) התייחסות לאנשים, חיות או אובייקטים כמתבלים, מתפרקים, מתדרדרים.
3. דאגה לגבי השלכה מאיום חיצוני: (א) פחד מאיום או פגיעה והצורך בהגנה מולם, כפי שנראה בשימוש במחבוא או מסווה ויצירה של מחסומים מגנים; (ב) חשדנות, ריגול, צפייה למחטף וכו'; (ג) ראיית משהו שאסור לספר והצורך להסתיר זאת, פחד להראות, הסתתרות מגוננת; (ד) הצדקה עצמית הגנתית מצד מספר הסיפור.
4. תימות של רדיפה, מלכודת ובריחה: (א) דמות אחת רודפת או לוכדת את השניה; (ב) בריחה מסכנה או איום פיזי.
5. חשש ממוות, פציעה או פגיעה: (א) התקפה, פציעה או מוות פיזיים שמתרחשים בפועל; (ב) פחד מללכת לישון.
6. חשיבה מאגית או אוטיסטית: (א) שימוש בכוח מאגי, כולל היפנוזה, שבאמצעותו דמות אחת שולטת באחרת; (ב) animism; (ג) הסקה נסיבתית בעלת טיב פרנואידי, חיפוש יתר אחר פגמים או משמעויות נסתרות.
7. סיפור או תימה ביזאריים: (א) תימות שליליות שמתרחשות לעתים נדירות, בעיקר אם יש עיוות שייחודי לאדם; (ב) עונש לא רגיל, כולל הענשה עצמית.
הזדהות – הגנה בוגרת יותר, דורשת יכולת להבחנת העצמי מהאחר, להבחנה בין רבים אחרים, וליצירת ייצוגים מנטליים פנימיים מתמשכים של אותם אחרים. פועלת ע"י אימוץ איכויות מסויימות של אחרים, באופן שמספק תחושה של ביטחון והערכה עצמית, תוך דחייה של אותן איכויות שאינן מספקות תחושה זו. המבשר הפיזיולוגי נמצא בהכנסה של התינוק לתוך גופו את האוכל של אמו, ובחיקוי הספונטני שלו את מחוות הוריו. עם זאת, התפתחות ההזדהות היא תהליך איטי. הוא מתחיל בינקות וממשיך בילדות ובהתבגרות, כשהוא מערב הפנמה של גישות, ערכים, כישורים ותחומי עניין הוריים במהלך הילדות. הוא ממשיך עם הפרידה מהזדהויות מוקדמות אלו ויצירה של עצמי אינדבדואלי בהתבסס על הזדהויות חדשות עם דמויות לחיקוי שנבחרות באופן מודע במהלך ההתבגרות. בעוד ההזדהות עשויה להיות נוכחת במהלך הילדות, היא הופכת להיות יותר ויותר חשובה כמנגנון פסיכולוגי במהלך ההתבגרות. רק בסוף גיל ההתבגרות מושלם תהליך ההזדהות. קטגוריות הציינון:
1. חיקוי של כישורים: דמות אחת מחקה, משתלטת או רוכשת כישור או כישרון של דמות אחרת, או מנסה לעשות זאת.
2. חיקוי של דמויות, איכויות או גישות: (א) חיקוי, השתלטות או רכישה של מאפיינים, איכות או גישה של דמות אחרת, או נסיון לעשות זאת; (ב) התייחסויות לדמות אחת כאילו היא כמו אחרת, או ממוזגת עם אחרת.
3. ויסות של מוטיבים או התנהגות: (א) דרישות, השפעה, הדרכה, איסורים של דמות אחת על אחרת, או המרידה נגד אלו; (ב) ביקורת עצמית או שיקוף עצמי, מצד מספר הסיפור או הדמות בסיפור; (ג) עונש מוצדק ע"י הורים או סמכות.
4. הערכה עצמית באמצעות התחברות/התקשרות: (א) הצלחה או סיפוק שבאים דרך התחברות למישהו אחר (חבר מקבוצת השווים), או הצורך המובע לסוג זה של קשר; (ב) להיות חלק מקבוצה ייחודית שממנה שואבים עונג מיוחד או עזרה.
5. עבודה, דחיית סיפוקים: (א) התייחסות לדמות שעובדת; (ב) התייחסות לעיכוב, כדי להשיג סיפוקים עתידיים.
6. תפקידים מובחנים: איזכור של דמויות בתפקידים בוגרים ספציפיים (לא משפחתיים).
7. מוסריות: (א) תוצאה מוסרית לסיפור; (ב) עונש מוצדק המועבר ע"י דמות סמכות (לא הורים).

שיטת הערכה למנגנוני הגנה ב-CAT
Haworth (1962, 1963) הציעה 10 קטגוריות של מנגנוני הגנה, הזדהות ומנגנוני הסתגלות, כפי שעולים מסיפורי CAT. ציינון: [1] ציינון הסיפורים: כל סיפור יכול לקבל נקודה אחת בקטגוריות מסוימות או יותר מנקודה אחת בקטגוריות אחרות (ר' להלן). [2] עבור כל קטגוריה סוכמים את הנקודות מכל עשרת הסיפורים. [3] אם הסכום עולה על נקודת החתך* עבור הגנה ספציפית, קטגוריה זו מקבלת "נקודה קריטית". (*נקודת החתך נקבעה במחקר שנערך על 30 ילדים בתחילת בי"ס יסודי). [4] המדד הסופי כולל את סכום הנקודות הקריטיות. סכום גבוה של 8-10 מעיד על כך שהילד משתמש במנגנונים רבים להתמודדות אולם באופן לא יעיל. סכום של 5 ומעלה מעיד על הפרעה הדורשת התערבות קלינית.

א. תצורת תגובה (בדיקה אחת לכל סיפור): (1) טוב או נקיון מוגזמים; (2) גישות אופוזיציונליות, התמרדות או עיקשות; (3) טון סיפורי המנוגד לתוכן התמונה.
ב. ביטול ואמביוולנטיות (בדיקה אחת לכל סיפור): (1) ביטול; (2) מתן אלטרנטיבות; (3) חוסר החלטיות של הנבדק או של הדמות בסיפור; (4) שינוי הנאמר, למשל: "זה...., לא, זה....".
נקודת החתך להגנות א+ב = 5.
ג. בידוד: (1) גישה מנותקת/מרוחקת ("זו קריקטורה"); (2) literally (מילה במילה) ("אי אפשר לראות את זה, אז אני לא יכול לומר"); (3) הערות על הסיפור או התמונה ("זה קשה", "סיפרתי סיפור טוב"); (4) צחוק על הכרטיס, קריאות התפעלות; (5) שימוש בתמות או דמויות של אגדה, ספר קומי או "בזמנים ההם"; (6) תיאורים מפורטים, לוגיים, "וזה הסוף"; (7) פרטים, שמות או ציטוטים ספציפיים ("4 שעות", היא אמרה "..."); (8) הדמות הולכת לאיבוד; (9) הדמות בורחת בשל כעס; (10) הנבחן חובר בברית להורה מול דמות של ילד "שובב", לא מאשר את הפעולות של הילד.
נקודת החתך להגנה ג = 6.
ד. הכחשה והדחקה: (1) הדמות של הילד מחכה, שולטת בעצמה, עונה לציפיות, טובה, לומדת לקח; (2) הדמות מקבלת את גורלה, לא רצתה בזה מלכתחילה; (3) עונשים ממושכים או מרוחקים; (4) "זה היה רק חלום"; (5) שוכח או מאבד משהו; (6) השמטה של דמויות או אובייקטים מהסיפור (בכרטיס 10, חייב להשמיט איזכור של שירותים, אמבטיה או רחצה); (7) השמטה של תוכן שכיח בסיפור; (8) תיאור בלבד של הכרטיסים, ללא פנטזיה או סיפור; (9) מסרב להתייחס לכרטיס.
נקודת החתך להגנה ד = 5.
ה. הונאה (deception): (1) הילד עליון למבוגר, צוחק על המבוגר, חכם ממנו, עושה עליו מניפולציות, מתגנב, מעמיד פנים, מתחבא מפניו, גונב ממנו, מרגל או עוקב אחריו (בדיקה אחת לכל סיפור); (2) מבוגר עושה מניפולציות על הילד, הוא אינו כפי שהוא נראה כלפי חוץ (בדיקה אחת לכל סיפור).
נקודת החתך להגנה ה = 3.
ו. סימבוליזציה: (1) ילדים משחקים במיטה; (2) רואה את המבוגרים במיטה [כרטיס 5]; (3) פותח חלון [כרטיס 5, 9], חופר או נופל לתוך בור; (4) לידת תינוקות; (5) חבל נקרע [כרטיס 2], כיסא נשבר [כרטיס 3], משיכה או נשיכה בזנב [כרטיס 4, 7]; (6) גשם, נהר, מים, סערות, קור; (7) אש פיצוצים, הרס; (8) מקלות, סכינים, אקדחים; (9) חתכים, פגיעות, הריגה ממשית (אחרת מאשר ע"י אכילה); (10) חסך אורלי.
נקודת החתך להגנה ו=4.
ז. השלכה והפנמה: (1) התוקף נתקף, אוכל ונאכל; (2) מישהו תמים נאכל או מותקף; (3) הילד הוא תוקף אקטיבי (נושך, מכה, זורק, לא כולל תוקפנות מילולית או התרסה); (4) הדמויות מאשימות אחרים; (5) לאחרים יש סודות או שהם עושים צחוק ממישהו; (6) הנבדק מוסיף פרטים, אובייקטים, דמויות או תימות אורליות; (7) כוחות מאגיים.
נקודת החתך להגנה ז = 4.
מנגנונים פוביים, לא בוגרים או דיסאורגינטיביים:
ח. פחד וחרדה: (1) הילד מתחבא מסכנה, בורח בשל פחד; (2) פחד מכוחות חיצוניים (רוח, שדים, ציידים, חיות פרא, מפלצות); (3) חלומות על סכנה; (4) הורים עוזבים, או לא רוצים את הילד; (5) מעידות לשון של הנבדק.
נקודת החתך להגנה ח = 3.
ט. רגרסיה: (1) הרבה רגש בסיפור הסיפור; (2) התייחסויות אישיות; (3) אוכל שנשפך; (4) הרטבה רעה, השפרצת מים; (5) ליכלוך, בלגן, סירחון; (6) רוחות רפאים.
נקודת החתך להגנה ט = 2.
י. בקרות חלשות או העדרן: (1) עצמות, דם; (2) רעל; (3) מילים חסרות משמעות או בעלות צליל דומה; (4) פרסברציה של תוכן לא רגיל מסיפור קודם; (5) חשיבה ואסוציאציות רופפות; (6) תוכן ביזארי.
נקודת החתך להגנה י = 1.
הזדהות:
יא. התאמה, אותו מין: (1) הנבדק מזדהה עם הורה או דמות של ילד מאותו המין; (2) הילד מקנא, מוענש ע"י הורה מאותו המין; (3) הילד אוהב, או נעזר בהורה מאותו המין.
יב. בלבול, מין נגדי: (1) הנבדק מזדהה עם הורה או דמות של ילד מהמין הנגדי; (2) הילד מפחד או מוענש ע"י הורה מהמין הנגדי; (3) חוסר זיהוי של הנבדק עם מין או זן מסויים; (4) מעידות לשון בנוגע למין של דמויות.
נקודת חתך – אם  יב ≥ יא, ההזדהות נחשבת מבולבלת ומוסיפה נקודה לניקוד הכללי של נקודות קריטיות.

בנדר
במבחן הבנדר הנבחן נדרש לעמוד מול המציאות ולבצע מטלה מוגדרת השייכת לתחום תפקודי האגו. מטלה זו חושפת את היכולת הויזו-מוטורית (שאמורה לסיים את הבשלתה בגיל 12) אולם גורמים רגשים משפיעים אף הם על ביצוע המבחן. בנדר (1938) הציגה גישה לפיה גשטאלטים מסויימים עשויים לקבל משמעויות סמליות, למשל של דחפים אינפנטיליים בלתי מסופקים. יתכן שחסכים וטראומות ילדות ישפיעו על ההתפתחות הויזו-מוטורית, מה גם שהיבטים רבים של הקונפליקט נחווים בגיל הצעיר באמצעים תפיסתיים מוטוריים וללא השתתפות השפה. Hutt (1960) הרחיב את ההתייחסות למבחן ככלי השלכתי, וניסה להבין את האדם גם דרך צורת התגובה שלו וגם דרך התוצר הסופי. לדעתו, הגישה לחומר הקונפליקטואלי תהיה פחות מעוותת בבנדר לעומת המבחנים האחרים בבטריה, מלבד הרורשאך, מאחר ומשמעותו ההשלכתית פחות בולטת וברורה לנבחן. באופן כללי, הצטברו מעט ראיות אמפיריות המתייחסות לחומר השלכתי בבנדר, ובפרט לגבי מנגנוני הגנה.

פיצול
 צורה 4 – הכפלה של הקו – פיצול או דהפרסונליזציה.
דיסוציאציה
 פרגמנטציה בצורות (Ogdon, 1967).
 אלבורציות ספונטניות, יפויים ושרבוטים (Ogdon, 1967).
 צורה 8 – החסרת היהלום.
הכחשה
 הקהייה של פינות כנסיון להכחיש רגשות עויינים (Perticone, 1998).
 צורה 1 – השורה מוטה כלפי מעלה (משמאל לימין). בד"כ מדובר על הכחשה של דיכאון (Ogdon, 1967).
 צורה 2 – קו אלכסוני כלפי מעלה (משמאל לימין) או רוטציה נגד כיוון השעון – הכחשה של דיכאון. (רוטציה קלה בכיוון השעון שכיחה עד גיל 10).
 צורה 4 – העקומה נוגעת מעל המרובע – הכחשה ופיצוי יתר על רגשות דיכאון.
 צורה 5 – התרוממות מיוחדת של המקל או הדגשתו – הכחשת פחד מגבריות.
 צורה 6 – ההצלבה היא בחלק העליון של האנך – הכחשת דיכאון, הכחשה היפומנית.
רגרסיה
 פרגמנטציה בצורות (Ogdon, 1967).
 סימפליפיקציה – חוסר בגרות ביכולת לשמור על מכוונות למטרה ומאמץ מרוכז (DeCato & Wicks, 1967)
 רטרוגרסיה – החלפת גשטאלט מסויים בגשטאלט פרימיטיבי יותר. כלומר, החלפת עיגולים בלולאות או מעגלים לא סגורים, החלפת נקודות בקווים, והחלפת נקודות בעיגולים. כל החלפה צריכה להופיע לפחות פעמיים בצורה כדי שתחשב למשמעותית. השערה זו תקפה רק לגבי נבחנים בעלי יכולת התפתחותית לציור נקודות (Hutt, 1985). אם מעגלים מחליפים את הנקודות רק בצורה 5 (ולא בצורות 1 ו-3), ההשערה מתחזקת (Perticone).
 צורה 2 – הציור מתחיל באוריינטציה נכונה יחסית, בהמשך רוטציה נגד כיוון השעון, בהמשך פיצוי יתר עם רוטציה גדולה בכיוון השעון. זווית הטורים אינה יציבה ובטור האחרון מתוקנת (DeCato & Wicks, 1967).
 זכירה, צורה 2 – רוטציה נגד כיוון השעון (DeCato & Wicks, 1967).
הדחקה ודיכוי (repression & suppression)
 הקטנה הדרגתית לאורך רצף הצורות – אישיות אינטרוורסיבית עם הגנות של הדחקה ודיכוי, במיוחד בנוירוטים (Ogdon, 1967).
 שינוי תנוחת הדף עליו הנבדק מצייר – תוקפנות מודחקת (Hutt).
 הקטנת צורות ו/או שימוש מצומצם במרחב – עויינות מודחקת (Hutt, 1985).
 הקטנת צורה ספציפית – הדחקה הקשורה במשמעות הסימבולית של הצורה (Hutt, 1960). 
 השטחה של זויות ועקומות (יכול להעיד גם על בידוד) (Hutt, 1960). 
 צורה 3 – העתקה נכונה ומדוייקת – כל האגרסיה מודחקת, אין אף פעם איבוד שליטה.
 צורה 3 – רוטציה כלפי מטה, השטחה והקהיית הזוית – דיכוי האגרסיה (DeCato & Wicks).
 צורה 3 – נקודות מוגדלות – ביטוי למתח שנוצר עקב אגרסיביות שהתעוררה כלפי הבוחן אך מפחד לבטא זאת (DeCato & Wicks).
 זכירה, צורה 6 – השטחה והעדר שטף ספונטני של העקומות – דיכוי של רגשות.
פיצוי
 הגדלה כללית או ספציפית (Hutt, 1985).
 סידור מתודי נוקשה של הצורות – חיפוש מוגזם אחר ביטחון כפיצוי על חרדות ורגשות של חוסר ביטחון, במיוחד כשהצורות תחומות בקווים או קופסאות (Ogdon, 1967).
 שיומוש מוגזם בשוליים – פיצוי כדרך לשמור על שליטה ולהפחית את עוצמת החרדה. אצל נבחנים אורגניים זה יכול להוות פיצוי על רגשות של אימפוטנציה (Hutt, 1985).
 מספור הצורות ומיקום הצורות הראשונה והשניה צמוד לשוליים – הנבחן חרד מסביבתו וחש צורך להישען כדי להשיג ביטחון ומבנה. זהו פיצוי על חוסר מבנה וארגון פנימי ע"י חיפוש אחר מבנה חיצוני (DeCato & Wicks, 1967).
 רצף המיקומים – מידי פעם הנבחן ממקם צורות עוקבות בסדר עולה – פיצוי על עויינות (DeCato & Wicks, 1967).
 צורה 2 – חפיפה של השורות בקצה כך שנוצרת מעין צורת ראש חץ – פיצוי על שאיפות לגבריות או נטיות אגרסיביות (Ogdon, 1967).
 צורה 6 – השטחה, איכות קו דלה וציור מחדש של האנך – מבטאים חרדה עצומה וספקות עצמיים. יכול לבטא גם נסיון לפצות על חוסר תפקוד אורגני מתון (DeCato & Wicks, 1967).
 צורה 8 – היהלום מוקטן ונמצא בחלקו העליון של המשושה – פנטזיות פיצוי על הפגמים והליקויים המדומיינים (Perticon, 1998).
תצורת תגובה
 הגדלה של לפחות 6 צורות – תצורת תגובה כנגד תחושות חרדה, חוסר התאמה ואימפוטנציה (Hutt, 1960). 
 הקטנה, כיוון וציור נוקשה של צורה (לעומת צורות אחרות שהן גדולות) – נסיונות לשלוט בנטייה הראשונית כלפי התפשטות ו-acting out, ע"י עיכוב מוגבר של ביטויים רגשיים       (DeCato & Wicks, 1967).
 צורה 5 – הקטנת המקל וציורו כגלי – תצורת תגובה למשאלות תוקפניות (Hutt, 1960). סימפליפיקציה של צורה 5 – צמצום במספר הנקודות או החלפת הנקודות בקו – הגנה כנבד תחושות חוסר בטחון ותלות.
הגנות אינטלקטואליות (אינטלקטואליזציה, בידוד, אובססיביות-קומפולסיביות ועוד)
 מספור ספונטני של הצורות – מבטא שימוש בהגנות אינטלקטואליות כמו בידוד של רגש ומכניזמים של הגנות אובססיביות-קומפולסיביות. המספור משקף נסיון להתמודד עם החרדה ע"י דיוק. עם זאת, איכות הגשטאלט של הצורות חושפת עיוותים, המעידים על כשלון ההגנות למרות מאמצי השליטה. המספור מצביע גם על צורך במבנה חיצוני כדי לחוות תחושה אינטגרטיבית של העצמי (DeCato & Wicks, 1967).
 רצף המיקומים – מיקום הצורות מתחיל בפינה השמאלית העליונה, ויורד למטה לאורך השוליים. כשנגמר הדף, הצורה הבאה ממוקמת בראש הדף צמוד לשורה הראשונה, והצורות הבאות ממוקמות באנך מתחתיה. מאפיין אנשים החשים צורך לשמור על שליטה נוקשה כדי להתמודד עם רגשות ודחפים, ונעזרים במבנה חיצוני בסביבה שיעזור להם בכך. הם נוטים להשתמש במגוון הגנות אינטלקטואליות הכוללות תכנון, הדחקה ושליטה ע"י עיכוב רגשות וקונפליקטים. לרוב ההגנה השלטת היא אובססיבית-קפומפולסיבית (DeCato & Wicks, 1967).
 שימוש בקופסאות כדי להפריד את הצורות השונות אחת מהשניה – שליטה בדחפים ע"י הגנות אינטלקטואליות הכוללות בידוד של רגש וקומפולסיביות (DeCato & Wicks, 1967).
 צורה 1 – הנקודה הראשונה מצויירת כמעגל, ואחריו נקודות – נסיון לשלוט בנטייה רגרסיבית דרך הגנות אינטלקטואליות (Perticon, 1998).
 צורה 6 – הקטנה או השטחה ושימוש בנקודות/קווים מנחים – נטייה לשליטת יתר, בידוד ואינטלקטואליזציה של הדחפים (Ogdon, 1967).
 צורה 6 – דגש בחלק העליון של הצורה מצביע על נטייה לאינטלקטואליזציה                (DeCato & Wicks, 1967).
הגנות אובססיביות-קומפולסיביות
 צורה 2 – ספירת מעגלים – למנוע השתלטות הרגרסיה.
 סדר מתודי ונוקשה של הצורות – נוירוטים עם הגנות קומפולסיביות (Ogdon, 1967).
 מספור הצורות (DeCato & Wicks, 1967).
בידוד
 הפרדת הצורות ע"י קווים – צורך לקבוע גבולות חיצוניים מחשש לבלבול ולאובדן הגבולות הפנימיים ויכולת האבחנה בין פרטים.
 הקטנה של 6 צורות לפחות. בידוד המתבטא בהקטנה של צורות, מתבטא גם בהתנהגויות של נסיגה ופאסיביות. שכיח אצל אובססיבים קומפולסיביים (Hutt, 1960). 
 השטחה של זוויות ועקומות (יכול להעיד גם על הדחקה) (Hutt, 1960). 
נרקסיזם
 העתקת הצורות על יותר מדף אחד (Hutt, 1960). 
 צורה A מוגדלת במרכז הדף וסביבה שאר הצורות (Hutt, 1960). 
 כיוון ציור התבנית מהחוץ אל הפנים (Hutt, 1960). 
 צורות 1 ו-2 מצויירות בקשת, כאשר ידו של הנבחן משמשת כציר או כעין מחוגה (Hutt, 1960). 

ציורים – HTP
HTP הנו מבחן השלכתי יותר מהבנדר והוכסלר, אולם הוא יותר מוגדר מאשר הרורשאך וה-TAT המבחן דורש לצייר משהו מוגדר ומוכר, הנבדק צריך לעמוד בקריטריונים מקובלים כלשהם ולבצע באופן הטוב ביותר שיכול – אלו עלולים להוביל לאיום על הערך העצמי ולהפעלת הגנות. המאפיין ההשלכתי של המבחן קשור לבקשה לצייר בית עץ ואדם ללא כל ספסיפיקציה, והנבחן "מחליט" איזה בית, עץ ואדם לצייר, כשהוא משליך מתוך עולמו הפנימי. בציור העץ צפויים להתבטא פחות הגנות, מאחר והוא רחוק יותר מהאדם וקל יותר להשליך עליו ללא תחושת איום.
ביטוי ההגנות ב-HTP (לקוח מ-Hammer, 1967, ו-Ogdon, 1967, אלא אם צויין אחרת):

הכחשה
• השמטת העיניים. זוהי תופעה נדירה, הנצפית אצל ילדים הסובלים מבידוד חברתי, נוטים להכחשת בעיותיהם, ומתקשים בהתמודדותם מול העולם (Koppitz, 1968). הכחשה ע"י בריחה לעולם הפנטזיה (Machover, 1949).
• גוף קטן במיוחד – הכחשת הדחפים, שעשויה להיות מלווה בתחושת נחיתות.
• רגליים צמודות זו לזו, כאשר הדמות קטנה ומוצללת – הכחשה המלווה במתח.
הדחקה
• הצבת האובייקט בפינה הימנית העליונה של הדף – רצון להדחיק ארועים לא נעימים מהעבר + אופטימיות מופרזת לגבי העתיד.
• קצות הנייר מונעים השלמת הציור בחלק התחתון.
• סימטריה מוגזמת של האובייקט – נטיות כפייתיות המתבטאות דרך הדחקה ואינטלקטואליזציה.
• שימוש בקו חלש – נטייה להדחקה (או רמת אנרגיה נמוכה).
• דמות גדולה במיוחד.
• עיניים עצומות – הדחקה של עויינות.
• יד הדומה לכפפה פתוחה – אגרסיה מודחקת המתבטאת בהתפרצויות אגרסיביות.
• לבוש יתר של דמות – הדחקת דחפים מיניים.
• אצבעות בצורת אגרוף קמוץ, במיוחד כשהזרוע רחוקה מהגוף – מרד או אגרסיביות מודחקת ומופנמת המקבלת ביטוי סימפטומטי.
• אצבעות ידיים המשורטטות בקפידה, אך קטועות ע"י קו המונע אפשרות לקשר – אגרסיה מודחקת המאפיינת אנשים הנמנעים ממגע רגשי בשל חשש מהדחפים האגרסיביים שלהם (Machover, 1949).
• עץ הנוטה ימינה – רצון להדחיק זכרונות כואבים.
• השטחה של צמרת העץ – הדחקת הפנטזיה.
רגרסיה
• מבוגר אשר בציוריו מאפיינים של ציורי ילדים (קיימים קריטריונים לפריטים שאדם אמור לכלול או לא לכלול בציוריו בהתאם לגיל). ילד אשר יש בציוריו גם מאפיינים מוקדמים יותר וגם מאפיינים תואמי גיל, או שידוע כי בעבר הגיע להישגים מפותחים יותר – הוא ילד רגרסיבי.
• מיקום האובייקט בפינה השמאלית העליונה.
• ריבוי פרטים שלא נראה בינהם קשר ברור ולא עולה מתוכם רעיון מרכזי אחד.
• דגש באיזור הפה – רגרסיה אוראלית.
• שיניים בפה (בציור של מבוגר) – תוקפנות אורלית או נטיות סדיסטיות, המרמזות על רגרסיה.
• אצבעות מעוגלות וקצרות, דמויות ענבים.
• אינטגרציה גרועה (כאשר חלק אחד או יותר בגוף אינו מחובר לשאר הדמות, מחובר רק ע"י קו בודד, או נוגע אך בקושי בשאר הדמות) – חוסר בשלות שיכולה לנבוע ממצב רגרסיבי עקב הפרעה רגשית קשה.
• ציור דמות גדולה (גובהה מעל 23 ס"מ) (Koppitz, 1968).
• שקיפות – למשל, כשמציירים את הגוף ואז "מלבישים" סביבו בגדים מבלי למחוק את קווי המתאר של הגוף (Koppitz, 1968).
• "ראשן" – ראש וגפיים ללא גוף, המאפיין ציורים של בני 4 (Koppitz, 1968).
• בית בעל פרספקטיבה כפולה וקירות בעלות סיומת צרה.
הגנות מפצות ותצורת תגובה
• מיקום האובייקט בחלק העליון של הדף.
• השמטת פריטים חשובים (דה-קומפנסציה הגנתית).
• דמות גדולה במיוחד.
• דגש וחיזוק של תווי פנים – תחושת חוסר התאמה וחולשה, המקבלים פיצוי ע"י אגרסיביות והתנהגות דומיננטית.
• דגש באיזור הסנטר – פיצוי על תחושת חולשה.
• כתפיים רחבות במיוחד – פיצוי על חוסר ביטחון.
• בית גדול במיוחד, הממלא את כל הדף – פיצוי יתר ופנטזיה.
• עץ גדול במיוחד – פיצוי יתר במעשה או בפנטזיה.
• ריבוי ענפים על גזע עץ קטן – פיצוי על תחושת אי-התאמה.
• ציור העלים בשני ממדים, וגדולים מדי יחסית לגזע.

אינטלקטואליזציה
• מיקום האובייקט בימין הדף.
• סימטריה מוגזמת.
• ציור מפרקי אצבעות הידיים וציפורניים  (מעיד גם על נטיה קומפולסיבית והגנה אובססיבית מפני האגרסיה).
רציונליזציה
• חגורה – שליטה בדחפים גופניים + נטייה לרציונליזציה ותיעול המתח לאפיק אסתטי.
דפוס אובססיבי-קומפולסיבי
• ריבוי פרטים.
• קצות הנייר מונעים את השלמת הציור בשמאל הדף.
• סימטריה מוגזמת.
• השמטת העיניים (בקרב ילדים).
• השמטת הפה (בקרב ילדים).
• מפרקים מודגשים.
• ציור מפרקי אצבעות הידיים וציפורניים – נטייה קומפולסיבית, הגנה אובססיבית מפני אגרסיה, והגנה אינטלקטואלית.
• עיסוק רב בכפות הרגליים, בנעלים, בשרוכים, וכו'.
• עלים מרובים – נטייה אובססיבית-קומפולסיבית + צורך של הנבדק להראות פרודוקטיבית.
• עלים מוקפדים ודו-ממדיים.
המנעות
• הצבת דמות בפרופיל (Schildkrout, Shenker & Sonnenblick, 1972).
• דמות קטנה במיוחד (מעידה גם על נטייה לעיכוב ונסיגה).
נסיגה (withdrawal)
• ציור קטן וללא פרוט, הנותן הרגשה של ריקנות וחוסר אנרגיה.
• בית – דלת קטנה ו/או מוגבהת, וילונות או תריסים בחלונות, הבית מצוייר כאילו הוא רחוק (ובסיפורים נראה שמייצג את האני).
• אדם – השמטת ידיים, ידיים קצרות וזרועות צמודות לצידי הגוף (Koppitz, 1968).
הרחקה
• בית מרוחק – קושי להתמודד עם מצב משפחתי כלשהו.
• מפלצות ודמויות גרוטסקיות בציור אדם – הרחקת חלקיו הרעים/הקשים של האדם בשל ערך עצמי נמוך (מעיד גם על פיצול, אם האדם חושף גם חלקים טובים של עצמו) (Koppitz, 1968).

Acting out
• מיקום האובייקט בשמאל הדף.
• לחץ כבד על העפרון (מעיד גם על רגרסיביות).
• דמות גדולה במיוחד (מעיד גם על נטייה לאגרסיביות, תחושת אי-התאמה, פיצוי או הדחקה).
• העדר קווים המפרידים בין הראש, הצוואר והגוף (הצוואר נחשב לאיזור השליטה בין הדחפים והאינטלקט).
• כתפיים מחודדות.
• כתפיים רחבות במיוחד (acting out אגרסיבי).
• זרועות מודגשות, במיוחד כששרירי הידיים בולטים (acting out אגרסיבי).
• כפות ידיים גדולות (acting out אגרסיבי, בשל פיצוי על רגשות של אי התאמה או קשיים במגע עם אחרים) (Machover, 1949).
• כפות רגליים חשופות, כששאר הדמות לבושה (מעיד גם על נגטיביזם ועוינות).
• דמות לא אנושית כמו רובוט או מפלצת (בקרב ילדים) (מעיד גם על חוסר בשלות ודה-פרסונליזציה).
• עץ גדול.
• ענפים מחודדים (מעיד גם על עויינות).
• עלים מחודדים (מעיד גם על נטייה לאגרסיביות).
פנטזיה
• מיקום האובייקט בחלק העליון של הדף.
• קצות הנייר מונעים השלמת הציור בחלק העליון של הדף.
• בית גדול במיוחד, הממלא את כל הדף (פיצוי יתר ופנטזיה).
נרקסיזם
• דמות אדם ערומה ומודגשת – נרקסיזם גופני.
• דמות אדם לבושה בקפידה – נרקסיזם חברתי.

וכסלר
במבחן הוכסלר נבחנת היכולת לנטרל אנרגיה פסיכית ולהתרכז במשימות ניטרליות ומכוונות מציאות. ישנה מודעות לדרישות הביצוע ותחושה יותר ברורה כי קיים ביצוע נכון או לא נכון. עקב כך המבחן מהווה איום על הערך העצמי, ומופעלות הגנות ספציפיות שתפקידן להגן על העצמי.
ניתן ללמוד על מנגנוני ההגנה בעיקר דרך ניתוח תוכן ומתצפית על שיטת העבודה ומהערות הנבחן.
Glasser & Zimmerman (1955) תיארו התמודדות מסתגלת לעומת פתלוגית אצל ילדים המתבטאת בין היתר בהפעלת מנגנוני הגנה:
הסתגלות פתלוגית התמודדות מסתגלת
חרדה מתמשכת.  הסתייגות מסויימת, בעיקר בתחילת המבחן.
ביישנות קיצונית שאינה נעלמת גם כשהמצב הופך להיות יותר מוכר וברור (התכנסות פנימה ונסיגה מהסביבה), הגנתיות המתבטאת בחוסר התייחסות למה שנשאל ("הם לא אותו דבר")(הכחשה) או חוסר מוכנות להתחייב לחשיבה. חשש מה מפני הבוחן והמצב המאיים וזהירות המתבטאת בהמנעות מניחושים פרועים.
ידידותיות יתר, הנובעת מצורך לכרות ברית עם הבוחן כדי להפחית את מידת האיום שהוא מהווה. חברותיות – התייחסות לבוחן ויצירת קשר מתוך הנאה מתשומת הלב הייחודית לה זוכה הנבחן.
בוטות. למשל, הנבחן לוקח את תפקיד הבוחן, קם ומסתובב בחדר – מבטא שיפוט גרוע ו-acting out של רגשות שליליים. יוזמה
צורך למצוא חן ולהרשים, קורא תגר על פרטי המבחן הקשים ומתעקש על יכולותיו ("אני צודק, קראתי באנציקלופדיה") – הכחשה של חוסר יכולת. ביטחון עצמי ויכולת לשאת את אי הידיעה.
היפראקטיביות. אנרגטיות.
אימפולסיביות – יכול להיות מנגנון הגנה כנגד הצורך בחשיבה ותכנון מראש במצב לחץ כמו בחינה. אימפולסיביות מעל גיל 8 יכולה להעיד גם על רגרסיה. מהירות.
תלות באישור וברמזים מצד הבוחן. ציות.
הפגזת הבוחן בשאלות. חיפוש רמזים.
חסימה. למשל, כניסה לדפוס תשובה "אני לא יודע". יכול לנבוע מהדחקה שעברה הכללה ואינה מותירה אנרגיה להתמודד בתחומים ניטרליים מרגש. יכולת להתלבט, לחשוב, להסס.
ספקנות אובססיבית בנכונות התשובה. בדיקה עצמית עם סיום המטלה.
התעקשות פרסברטיבית, הנובעת מקושי להודות בחוסר ידיעה ובצורך בעזרה, או מקושי להתארגן בטווח הזמן הקיים. התמדה.
ויתור מראש על התמודדות או האשמת הבוחן או המבחן בכישלון. משקף מנגנון השלכה (למשל, ה"ע: "לא נתת לי מספיק חלקים"; ה"ת: "אי אפשר לזהות את האובייקט"). הכרה ביכולת המוגבלת.
המעטה עקבית בערך העצמי, המבטאת סופר-אגו נוקשה המציב שאיפות גבוהות מדי. הנאה מהצלחה במהלך הבחינה.
הצפה והעברת תחושת הכשלון ממטלה למטלה – מבטא דימוי עצמי נמוך. קבלה סבירה של כישלון.
שימוש בבידוד רגשי או אינטלקטואליזציה כדי להתמודד עם הרגשות העולים ועם תחושת האיום. ביטויים לכך הם תשובות המתעלמות מהחלקים הרגשיים שבגירוי (הבנה, ס"ת) או תשובות מפורטות ואינטלקטואליות – מאפיינים שעלולים לפגוע באיכות התגובה. נגישות הכישורים האינטלקטואליים תוך יכולת להימנע מהתעסקות במיטרדים רגשיים.
חוסר יכולת לשמור מרחק מהגירוי, המביא לחוסר שיפוט או מעיד על אגוצנטריות וחוסר בשלות. יכולת להשתמש בחוויות אישיות כהתנסות מלמדת.
שקיעה בפנטזיות עד כדי ניתוק מהמציאות. שימוש בדמיון כדי להגיע לפתרונות יצירתיים.
אינדיקציות נוספות למנגנוני הגנה:
הדחקה (Ogdon, 1967):
 הנמכה משמעותית בידיעות.
 ידיעות נמוך משמעותית מהבנה – מצב היסטרי אפשרי, שניתן לייחסו להדחקה.
 הנמכה משמעותית בקוביות.
פיצוי (Ogdon, 1967): ציון גבוה בידיעות.
השלכה, כפי שמתבטאת בהשלמת תמונות:
 ציון נמוך בה"ת (Ogdon, 1967).
 ביטוי של מחשבת הנבחן כי הבוחן "עושה לו טריקים". בצורה קלה יופיעו שאלות כמו: באמת אפשר לעשות את זה?" או "באמת יש תשובה?" ובצורה קשה יותר זה יופיע כאמירות החלטיות: "אי אפשר לעשות את זה" או "אין לזה תשובה" (Schafer, 1954).
אינטלקטואליזציה:
 ציון גבוה בידיעות (Ogdon, 1967).
 ציון גבוה בחשבון – אינטלקטואליזציה במצבים אובססיביים (Ogdon, 1967).
 ציון גבוה בצ"ש (Ogdon, 1967).
 ציון גבוה בא"מ (Ogdon, 1967), כמו גם מלל מליצי (Glasser & Zimmerman).
 הבנה – שימוש ביכולות אנליטיות כדי להמנע מרגשות; קושי להבין מצבים חברתיים    (Groth-Marnat, 1997).