תהיה לכם בעיה להאמין לי, אם אספר לך על אשה בת 60 שאני מכיר, שמספרת לי שאמא שלה, בת 90, משגעת אותה ? היא ביקורתית כלפיה, אי אפשר לשמוע ממנה מילה טובה וכמעט כל שיחת טלפון הופכת למריבה. אני מדבר אתכם על אשה שהיא מרצה באוניברסיטה, אמא לשלושה וסבתא לחמישה, יש לה זוגיות טובה ומצב כלכלי מצוין. והיא מתלוננת שאמא שלה משגעת אותה.
היחסים שלנו עם הורינו הם סיפור מסובך, גם בגיל חמש, גם בגיל חמש עשרה ואפילו בגיל חמישים וחמש. בעיקר משום שאנחנו תמיד נשארים ילדים כשאנחנו מולם. כועסים על כל מה שלא קיבלנו מהם, מצפים לקבל מהם את כל האישורים ותשומת הלב, את כל העזרה וכל התמיכה בעולם שאנחנו צריכים.
ישנם אנשים בגילאים מבוגרים יחסית, מעל גיל 30, שגרים אצל הוריהם, מצפים לתמיכה כלכלית, שומרים על אורח חיים בו יש מעורבות רגשית גבוהה מאוד ביחסים. רבים מתעסקים בתחרות בין האחים על אהבת ההורה או על תשומת ליבו. יש כאלה המתייצבים לביקורים קבועים אצל ההורים, לא מתוך בחירה אלא מתוך חובה או כפייה.
אז מה הבעיה עם זה ? ובכן ישנן שתי בעיות. האחת היא, הנטיה לעסוק בכל מה שלא מקבלים מההורים ולהקטין את המשמעות העצומה של כל מה שההורים עוברים בתהליך גידול הילדים, מיום הלידה ועד הבגרות. כמה מאמץ וקושי הורים עוברים מעצם המשימה היומיומית של לדאוג לשלום ילדיהם, לקום אליהם בלילה, לטפל בהם, לפרנס אותם ולתמוך בהם. כל זה גם בלי לקנות להם דירה או לממן להם שכר לימוד באוניברסיטה. מרבית ההורים גדלו בתנאים קשים יותר מילדיהם, עם הורים לא פחות קשים, בסיטואציה כלכלית יותר קשה וקיבלו פחות כלים מאתנו על מנת להתמודד עם גידול ילדים. לילדים קשה מאוד להעריך נכונה את כל מה שהיה כרוך בלגדל אותם, כשכל הורה סוחב את כל הקשיים של סיפור החיים שלו על הגב. להיות הורים זהו תפקיד כפוי טובה.
הבעיה השניה בעמדה הפגועה והמתוסכלת כלפי הורינו, היא שעמדה כזו כלפי ההורים, שומרת אותנו ילדים. מקופחים, לא מצליחים להסתדר לבד, אנחנו ממשיכים לתפוס את עצמנו כחלשים, ולא מסתדרים. מאחורי הביטוי 'מגיע לי', מסתתר בעצם 'אין לי'. אני חלש ומסכן, לא מסתדר לבדי. עמדה זו יכולה להפוך לבסיס של השאיפות שלנו, של עמדה ילדותית בתוך יחסים זוגיים ובקשרים עם אנשים בכלל, עמדה תלותית של נזקקות, של מי שצריך כל הזמן לקבל אך יש לו מעט מאוד לתת.
אז מה עושים ? אפשר להגדיר את המשימה במשפט אחד – להפרד מההורים. פרידה אין משמעותה חלילה לנתק קשר מן ההורים, ובודאי שלא ליצור יחסים של ריחוק רגשי. 
פרידה פירושה להיפרד מ'ההורים של הילדות'. להיפרד מההורים שתפקידם לטפח אותי, לטפל בי ולתמוך בי כלכלית, לתת לי חיזוקים ולשמר את התחושה שלי שאני אהוב. להפרד פירושו לעזוב את הבית שגדלתי בו, מבחינה רגשית. פרידה מההורים של הילדות פירושה שגם אני בוגר, לא פחות מהורי. כמו שאני מצפה מהם להסתדר בחיים בלי עזרת ההורים שלהם, להתמודד לבד ולהיות חזקים, כך אני מצפה גם מעצמי. אני יכול לתת להם תשומת לב ותמיכה לא פחות ממה שהם נותנים לי. אני יכול ליצור עמם יחסים של הדדיות, על בסיס שוויוני.
לאן זה מוביל ? אנשים רבים פוחדים שללא התלות הזו, ללא ההוכחה היומיומית שאמא ואבא מעורבים בכל פרט קטן בחיים שלי, מנהלים אותי ונותנים לי עצות, לא ישארו בינינו יחסי אהבה, יחסים של כבוד, קרבה ורצון להיות ביחד. נכון שבמקרים רבים, ההרגל הוא להשען על המעורבות הזו ולהפוך אותה לבסיס של היחסים. אך זו קרבה שמעורבבת בתלות, באמצעים טכניים כדי לשמור על קשר. וכמובן שיש בעיה נוספת. הורים רבים רוצים לשמור עם ילדיהם על יחסים של תלות ומעורבות אינטנסיבית בחיים שלהם. לא קל לנו להציב גבולות להורים שלנו ולאמר להם שאנו לא זקוקים להתערבות שלהם. לא קל לנו להגיד 'לא תודה' כאשר ההורה שולח אותנו הביתה עם דמי כיס או כל דבר אחר ששומר אותנו בעמדה של ילדים למול 'ההורים של הילדות'.
זה בסדר לקבל לפעמים דברים  וגם לתת לפעמים להורים דברים שהם זקוקים להם.
הסימן הקטן שאנחנו צריכים לזכור ולבדוק הוא, האם אנחנו וההורים מנסים לשמר את היחסים של הילדות, אני מול 'ההורים של הילדות'. כי פרט לכך, זה טוב להיות מעודכנים, לעזור זה לזה, להיות תומכים ומעורבים. חשוב שנעשה זאת מתוך עמדה של הדדיות, שוויוניות ושל חוזק הדדי. בשביל לתת ולקבל לא צריך עול של חובה ודרשנות. לא צריך ליצור קשר של 'מגיע לי'.